צו חווה – קטעים נבחרים

א

זהו קול קורא לחוות. זו תגובה, וזו גם איננה תגובה. זו איננה תגובה למסלול שעושה חטיבה אחת, למוח הצבאי שסלל אותו או לתעמולה שתרגמה אותה לנקודות דיון אידיאולוגיות. זוהי כן תגובה לכוחות שהפכו באלפי השנים הקצרות הללו – רגע לא, במאות שנים, רגע לא (הייתם חושבים שיש גבול להתקצרות הזמן שבו הדברים התרחשו, אבל לא, אין גבול להאצה הגדולה [1]), בכמה עשרות שנים, הו לא, בכמה טוויטים קצרים, הו לא, בכמה נשימות אלגוריתמיות, הו, בכמה התפרצויות אולטרה-מהירות של אחת-ים ואפס-ים – את הסהר הפורה לכתם הנפט [2] ואת גלי הענבר של שדות הדגנים למזון שהוא מאגר של קלוריות זולות עם חיי מדף ארוכים, מזון שהוא דלק למנועי בעירה פנימית, מזון לתעשייה.

זוהי קריאה לחוות, כי יש ריפוי לעשות. יש אמון לשקם. יש הדדיות להעיר. מגוון ביולוגי להוקיר. מאור פנים להזין. פחמן לקבע. לחם לבצוע. חיבה לחלוק. ענווה לטפח.

ב

העצב הכבד שאני חש בימים אלה, כשאני עד למצור על מריופול, להנהגתו של וולודימיר, לתעמולה של ולדימיר, למאמצי נאט"ו להגיב בלי להסלים, הוא עמוק יותר מחוסר אונים כללי. עומדים מאחוריו חיים שלמים של דיסוננס קוגניטיבי מודחק בקושי ומצפון אמריקאי ספוג-חרטה. אני אומר "מודחק בקושי", משום שאני מתמודד בהצלחה חלקית עם דיסוננס קוגניטיבי ומצפון מלא-חרטה מאז משבר הטילים הקובני, כאשר כמתבגר הייתי בדיוק מבוגר מספיק בשביל להרגיש שבשביל אומה שפיתחה את הנשק הגרעיני והטילה את הפצצה האטומית על הירושימה ונגסאקי די בלתי נמנע להיתקל במשבר בצורת ראשי חץ גרעיניים מטיילים להם מרוסיה לקובה.

בשעות אלה של מלחמה באירופה הרהרתי מחדש בשורשי הדיסוננס הקוגניטיבי האמריקאי שלי. איך אפשר ליישב את החלום האמריקני עם הקומפלקס הצבאי-תעשייתי? את האני-מאמין האמריקאי עם 393 מיליון רובים? את הנחיתה על הירח עם אלפי ראשי חץ גרעיניים? את שדות הענבר של הדגן עם מק'וורלד?

מק'וורלד. המילה הזו מזקקת, אולי יותר מכל מילה אחרת, את האשרור העצמי העליז והמנותק שבו נטע הקפיטליזם התעשייתי את דגלו בכל רחבי הפלנטה. במשך שנים רבות הכריזה מקדונלד'ס בקול תרועה רמה על המספרים שלה על גבי הקשתות המוזהבות עצמן: X המבורגרים נמכרו. הם הפסיקו לפרסם את המספרים ב-1994, כשהתקרבו לנקודת 100 המיליון, מכיוון, כך מסתבר, שהמספרים הפכו להיות גדולים כל כך שהם התחילו לסדוק את הנאמנות התאגידית של מקדונלד'ס לאסכולת "איכות מול כמות" של "מסדר יצירת הערך" ותורת השיווק המקודשת שלו.

מקוורלד. הפכנו להיות מרותקים כל כך להצלחות היזמיות של חברות מסחריות גלובליות שרצינו להאמין שהן סוללות את הדרך לשלום. העיתונאי תומס פרידמן סיכם יפה את "תיאוריית הקשתות המוזהבות למניעת קונפליקט" ב-1996:

שתי מדינות שיש בהן מקדונלד'ס מעולם לא לחמו זו נגד זו […] כאשר מדינה מגיעה לרמה מסוימת של פיתוח כלכלי, כשיש בה מעמד ביניים גדול דיו לתמוך בקיומה של מקדונלד'ס, היא הופכת למדינת מקדונלד'ס, וא'נשים במדינות מקדונלד'ס לא אוהבים להילחם מלחמות; הם אוהבים לעמוד בתוך להמבורגר.

מקוורלד. כשבנג'מין בארבר כתב את ג'יהאד נגד מקוורלד ב-1994, ג'יהאד לא היה ברור במערב כפי שהתעתד להיות. עדיין יש לנו דרך ארוכה ללכת כדי לברר את ההשלכות של מקוורלד.

אבל במקום להתפלפל בשאלה מה טוב ומה רע במק'וורלד, הבה ונתפלפל בסוגיית מאזן הכוחות; האם אין זה ברור מספיק שמק'וורלד וג'יהאד כצירים מנוגדים, כשתי אידיאולוגיות הממוסדות כניגוד גמור זו של זו, מביאים נזק? האם אין זה מובן מאליו שצרכנות, מיליטריזם, אקספציונליזם [3] ופונדמנטליזם מקצינים בקלות רבה מדי?

מובן מאליו פחות, אבל חשוב לא פחות – יש דבר שנוכל לקרוא לו "השקענות", תרבות שמקצינה והולכת של קנה בזול / מכור ביוקר, הון עכשיו / צדקה אחר כך, תרבות שמעדיפה מערכות חליפין על מערכות יחסים, שבמילותיו המפורסמות של אוסקר ויילד, יודעת את מחירו של כל דבר אך לא את ערכו.

המחיר של טיל תומהוק אחד הוא מיליון דולר. המחיר של שתיים-על-חמש הוא X$. המחיר של כיכר לחם בקהיר הוא Y$. המחיר של מנת אינסולין הוא$Z.

לא נוכל להגיע לשלום ולבריאות רק בכך שנהיה צרכנים מודעים; גם אם נהיה משקיעים מודעים זה לא יספיק – לפחות לא כל עוד "השקעה" בשבילנו היא מסחר אנונימי בניירות ערך ובפורטפוליואים של מכשירים פיננסיים שהם מופשטים וסבוכים מדי להבנה. זה כל כך המאה ה-20, מורשתן של עשרות שנים בודדות של תיעוש, תיאגוד ומסמוך. במאה ה-21 אנחנו צריכים להשקיע חלק מכספנו, יחד עם הרבה תשומת לב וחלק משמעותי מהזמן שלנו, בסוג חדש של השקעה – שבה אנחנו שולחים את הכסף שלנו לעבוד ליד מקום מגורינו, בדברים שאנחנו מבינים. מזון בתור התחלה. לא נתמקד ברווח הכספי הצפוי לנו אלא באפקטיביות של הכסף שלנו בקידום של מגוון תרבותי, אקולוגי וכלכלי, של חוסן קהילתי, בריאות ושלום.

ו

ב-1969 כתב ונדל ברי את המאמר "מחשבות אחדות על אזרחות ומצפון לכבודו של דונלד פראט". פראט נעצר משום שסירב להתגייס לצבא בזמן מלחמת וייטנאם.

עד היום אני לא יכול לקרוא את המאמר של ברי מבלי ששערותיי יסמרו. הוא מונח לצד אי-ציות אזרחי של ת'ורו. מכיוון שכבר ציטטתי ממנו חלקים נכבדים בטקסט אחר [4], בואו ונהרהר רק בקטע קצרצר אחד ממנו:

לא משנה כמה מתוחכמים וסבוכים ועוצמתיים המוסדות שלנו, אנו עדיין תלויים באדמה בדיוק כמו תולעי אדמה. להפסיק לדעת את זה ולכן גם לא לפעול בהתאם לידע הזה, פירושו להתחיל למות את מותה של מכונה מקולקלת.

אולי כמה מהשערות הסומרות שלי מגיעות מההתחמקות שלי, בעור שיניי, מהגיוס, שהסתיים ב-1973, בדיוק כשעמדתי להשלים את לימודיי בקולג'. ואולי הן חוזרות רחוק יותר בזמן, לג'יי אף קיי. ב-1963, כמה חודשים אחרי משבר הטילים בקובה וחודשים ספורים לפני ההתנקשות בחייו, הנשיא קנדי נאם נאום סיום [5] של מחזור לימודים באוניברסיטה אמריקאית. הנאום, תחת הכותרת "אסטרטגיה לשלום", הפתיע את העולם בהצהרה נועזת שארצות הברית תעצור באופן חד-צדדי את כל הניסויים האוויריים בנשק גרעיני:

בואו ונבחן את הגישה שלנו לשלום עצמו. רבים מדי מאיתנו חושבים שהוא בלתי אפשרי. רבים מדי מניחים שהוא בלתי מציאותי. אבל זוהי אמונה מסוכנת ותבוסתנית. זה מוביל למסקנה שמלחמה היא בלתי נמנעת – שהאנושות מקוללת לעד – שאנחנו אחוזים בידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם. אל לנו לקבל את ההשקפה הזו. הבעיות שלנו הן מעשה ידי אדם – לכן הן יכולות להיפתר בידי האדם.

לקומפלקס הצבאי-תעשייתי ולתפוצת הנשק הגרעיני אין חיים משלהם, ככל שזה עשוי להיראות כך. הם אינם כוחות עיוורים שאין לנו שום השפעה עליהם. אנחנו נותנים להם כוח בדרכים המסוימות שבהן נשבענו אמונים, בדרכים המסוימות שבהן הכסף שלנו זורם.

אנחנו יכולים לגרום לכסף לזרום גם בדרכים אחרות, שתומכות באי-ריכוזיות, באי-תיווך, באי-האצה, באי-שירוש (?!), כלומר באיטי, בקטן, במקומי, לא כחלופה אידיאולוגית לכל מה שגלובלי, אלא ככוחות התנגדות מעשיים, שמקדמים איזון, חוסן וריפוי ברמת משק הבית, הקהילה והסביבה המקומית.

ז

באמצע המאה ה-19 ת'ורו העמיק בשאלות יסודיות לגבי מלחמה, מצפון והמקומות שאליהם הכסף שלנו זורם, שאלות שהן חיוניות כיום כפי שהיו אז. כשהרהר בסירובו לשלם מסים בהינתן שחלק ממסים אלה מימן מלחמה במקסיקו, הוא כתב:

די בצדק נאמר שלתאגיד אין מצפון; אבל תאגיד של אנשים מצפוניים הוא תאגיד עם מצפון. החוק מעולם לא הפך אנשים לצודקים יותר, ולו במעט; ובאמצעות הכבוד שלהם אליו, אפילו בעלי הכוונות הטובות הופכים להיות סוכנים של חוסר צדק באופן יומיומי. תוצאה שכיחה וטבעית של הישמעות מופרזת לחוק היא מראה טור של חיילים, אלוף משנה, סרן, רב-טוראי, טוראים ו"קופי אבק שריפה",[6] והכול צועדים בסדר מופתי דרך גבעות וגאיות, אל המלחמות, בניגוד לרצונם, הו, בניגוד להיגיון הבסיסי שלהם ולמצפונם, מה שהופך את הצעדה לחדה מאוד באמת וגורם ללב להלום בכוח. אין להם שום ספק שהם מעורבים בעסק מתועב; הם כולם שוחרי שלום…

ואז:

אני לא מעוניין להתחקות אחרי המסלול שעושה הדולר שלי, גם לו יכולתי, עד שהוא קונה אדם או רובה לירות בו באדם – הדולר חף מפשע – אבל אני כן מעוניין להתחקות אחרי ההשלכות של האמון שלי.

כסף מוצא את דרכו אל המלחמה. "שלשל את ההצבעה שלך במלואה", המשיך ת'ורו המשיך, "לא רק את חתיכת הנייר, אלא את כל ההשפעה שיש לך". כשאנחנו מביאים את מלוא העצמי שלנו לשאלה לאן הכסף שלנו זורם, אנחנו יכולים להשקיע את הכסף שלנו במקומות שבהם יפעל למטרות שלום.

ח

ריפוי הפצעים של מערכת המזון התעשייתית, כפרויקט, אינו נמצא באותה רמת דחיפות כמו סיום המלחמה באוקראינה, אבל הוא פרויקט דחוף בכל זאת, ולא לגמרי בלתי קשור.

תגובה למשבר מיידי היא דבר אחד, החלשת הגורמים של משבר עתידי – דבר אחר. אנחנו נקראים להתמודד עם שורשי האלימות. אנחנו נקראים למתן את התלות המוגזמת בשרשראות אספקה גלובליות.

בתגובה למלחמה, רק יוצאי דופן בודדים ילכו בדרך המסובכת ויהיו סרבני מצפון. בתגובה להשלכות הלא-מכוונות של הגלובליזציה, הבחירה להיות משקיע מצפוני היא דרמטית הרבה פחות, בינארית הרבה פחות וידידותית הרבה יותר – מונעת ללא ספק מכעס גדול וממיאוס, אבל גם מתחושה מתמשכת של חיבור מצפוני.

ט

ציוויליזציה היא דבר שביר ביותר, כל כך נתונה היא לאלימות ממסדית בכל הרמות – עד כדי ה"מדוע ולמה" של החקלאות התעשייתית – שאם היא לא מנוהלת בזהירות המרובה ביותר, היא פוגעת ברשת החיים.

חקלאות אי-פליחה היא דבר מעשי להפליא. היא מבקשת להשאיר את הפחמן באדמה ולקבע עוד ממנו בתוכה, וכך מכוונת את אופן ההתנהגות שלנו ביחס לאדמה ולמעגלי החיים.

ראשית אל תזיק [7] הוא עיקרון נאצל, למרות שהעלאתו לכדי דוגמה דתית היא הדרך להרוג את המהות שלו, באותה ודאות שבה כל להב מחרשה אי פעם הרג תולעת אדמה.

יא

זוהי קריאת השכמה מהסוג המעשי ביותר – אך היא איננה נטולת שירה.

אין דבר מעשי יותר ופואטי יותר גם יחד מאשר חווה קטנה ומגוונת. חווה שכזו היא פרי של יזמות מהמדרגה הראשונה, ומטפחיה חייבים להיות יזמים מיומנים. קהילה הניזונה על ידי חוואים-יזמים-מטפחים מיומנים לעילא היא קהילה בריאה יותר. חווה אורגנית מצליחה, בהיותה ריקוד של מגוון ביולוגי והתנסות מתמשכת בגרימת פחות נזק, היא עניין שיש בו אפשרות פואטית ניכרת.

פוריות האדמה, גם היא התגלמות של מעשיות ושירה. היא ההפך של חשיבה רדוקציונית, ליניארית, מכניסטית. יש הרבה שאינו ידוע לנו עליה. המיקרואורגניזמים באדמה פורייה כמעט בלתי ניתנים לספירה, מיליארדי פריטים ואלפי זנים בחופן, רובם אפילו לא נחקרו עדיין.

משורר איטלקי אמר פעם שיין הוא שירת האדמה; אפשר לומר אותו דבר על פוריות. פוריות היא הביטוי היצירתי של האדמה לקיום הדדי הרמוני (זה לא מתקרב לאותה רמת זיקוק, אבל שום דבר לא יכול להתקרב לדעתו של משורר איטלקי על יין).

יב

שירה היא הכְּלוּמִים המתוקים הנלחשים
על ידי החרוז על אוזנו של ההיגיון
על ידי האקולוגיה על אוזנה של הכלכלה
על ידי אפרודיטה על אוזנו של אפולו
על ידי ונדל על אוזנה של טניה.

מכְּלוּמיוּת מתוקה שכזו מַשֶּׁהוּת נובטת,
מתירה לאפשרות ולשלום ללבלב.
לכמה רגעים יקרים,
אפילו השורש הדל ביותר,
אף שניזוק בחורף האכזרי ביותר של המלחמה,
מוצא דרכים לנווט בהתאם לעונות.

טז

אנחנו בונים מכונות כדי לקבע פחמן מהאטמוספירה. אנחנו מפתחים מיקרואורגניזמים שאוכלים מיקרופלסטיק. אנחנו שמים פעמינו למאדים. אנחנו מפנים טריליוני דולרים לכאן ולשם. אנחנו מקווים להימנע מהשלכות שלא התכוונו להן. אבל טכנולוגיה אינה יכולה להחליף תרבות, כשם שאינטליגנציה מלאכותית אינה יכולה להחליף שיקול דעת. כשם ש"הרחק מכאן" לא יכול להחליף "כאן". כשם שמעולם לא הייתה הסיסמה: "חִשבו עולמי. פעלו וירטואלי".

הלבבות והתודעות שלנו הם שדה קרב שבו מתנגחות שתי תפיסות עולם מנוגדות:

מחנה אחד: ההתקדמות המדעית והיצירתיות היזמית הן מנועים לשיפור מתמשך של המצב האנושי. חוסר אמון ביכולת של החדשנות הטכנולוגית להתגבר על מכשולים הוא מכשול גדול יותר מהמכשולים עצמם. צמיחה כלכלית ומקסום רווחים הם תנאים הכרחיים לקדמה.

מחנה שני: התרחבות אינסופית של הצריכה על פלנטה סופית היא אי-אפשרות פיזיקלית. יש נקודת תפוקה שולית פוחתת של התחכום והידענות, שמעבר לה חוליים ארוכי טווח מתחילים להיערם מהר יותר מרווחים קצרי טווח. צמיחה כלכלית ומקסום רווחים אינם עוד מילים נרדפות לקדמה.

במאבק הזה בין תפיסות עולם, מזון הוא גראונד זירו, נקודת האפס. חווה אורגנית קטנה ומגוונת היא אזור מפורז.

כג

השאלה שעומדת לפנינו, אם כן, איננה רק איך נתארגן כדי לתקן את הנזק המיידי שגרמו הצְבָאָנוּת [8] והאלימות בימינו. השאלה היא גם איך נזרע את זרעיה של כלכלה רודפת שלום. אין מקום בסיסי יותר להתחיל ממנו מאשר האופן שבו אנחנו מגדלים מזון, מאכילים את עצמנו וזה את זה, מתייחסים לאדמה ודואגים לה.

סכסוכים שבטיים קדומים ושאיפות גאופוליטיות מודרניות מוטבעים בנו לעומק, והכוחות הצנטריפוגליים של הכסף, הדאטה ותיאוריות הקונספירציה שסובבים בתזזיתיות את הפלנטה הם אדירים, אבל אל להם לבלוע את מלוא תשומת הלב שלנו ולמנוע מאיתנו להכשיר את הקרקע לקראת הדבר הבא.

הבה ונטפח התעוררות גדולה של מצפון מקומי, חבירה גדולה של קהילות, אגני מים ואגני מזון מסביב לעולם, כך ש"גלובליזציה מוסרית", כפי שמכנה זאת מייסד תנועת Slow Food, קרלו פטריני, תוכל לשלוח שורשים רב-שנתיים עמוקים לתהליך משלים של "מקומיות מוסרית".

הבה ונצעד בריש גלי, באהבה מצפונית ובתעוזה לדורות, אל עבר חזונם של מיליוני א'נשים באלפי קהילות מסביב לעולם, נשקיע את הכסף בחזרה באדמה, נשקם ונשמר את מערכות המזון המקומיות ואת פוריות האדמה, בשם החוסן, הבריאות והשלום.

מהדורה מקוונת | אפריל 2023
תרגום מאנגלית: תמי צרי וד"ר אלון אלירן, עץבעיר
משקיעים באדמה, כסף איטי ישראל (ע"ר) היא חלק מתנועת slowmoney העולמית, הפועלת לשיקום אדמות ולטיפוח מחדש של החיבור בין א'נשים לבין האדמה המקומית שלהם. העמותה בונה רשת תמיכה קהילתית ומציעה תשתית למתן הלוואות ב־0% ריבית לחקלאים, יצרני מזון וקומפוסט, קטנים ומקומיים, הנחושים להיטיב עם בריאות האדם והאדמה. ב-12 במאי יתקיים הכינוס השנתי השני של העמותה בחוות קיפוד שבמושב עדנים.
תמי צרי היא חברת הועד המנהל של משקיעים באדמה (ע"ר).
דימוי: Coal Power Plant Series, 2016 – הדפסת הזרקת דיו, 45×60 ס"מ, ראווי אגרוואל, מתוך Coal Power Plant Series

[1] CSA – Community Supported Agriculture

[2] באנגלית: The Oil Patch, מונח רב-משמעי המתאר הן אזור עצום שמוקדש לקידוחי נפט, כגון המפרץ הפרסי (שאכן קרוב גיאוגרפית לסהר הפורה שעובר כיום מדבור מואץ), הן את תעשיית הנפט והן כתם נפט. במקור נכתב באותיות גדולות. בהמשך הטקסט נשתמש באותו פורמט בכל פעם שהמחבר בחר להשתמש באות גדולה.

[3] במקור המילה היא Exceptionalism, ובהמשך השתמשנו ב"מיוחדות".

[4] טש מתכוון לחלק החמישי בספרו AHA!: Fake Trillions, Real Billions, Beetcoin and the Great American Do-Over.

[5] Commencement Address

[6] Powder monkeys  – ילדים שהועסקו, בעיקר בלוחמה ימית, כעוזרים זריזים (וקטנים) לצורך אספקת מכלים של אבק שריפה לתותחנים, תוך כדי קרב.

[7] Primum Non Nocere  – אחד העקרונות של האתיקה הרפואית. ניתן לתרגום גם כ"סור מרע".

[8] חלופה עברית למילה מיליטריזם.