חבורת החברים

בני הנוער נוהגים לחלק את חייהם לתקופות, כאילו היו ראשי מדינות או אמנים.

אלא שתקופותיהם, בניגוד לאמנים הבשלים ולאנשי המעשה, אינן מתבטאות בפועלם אלא במצב רוחם, בתחושת בטנם הכמוסה. הם עוטפים את ראשם באוזניות או דוחסים אותן לאוזניים, מפעילים שיר ששמעו פעמים רבות ופתאום אופף את לבם געגוע מוזר. בהיעדר כל שם אחר, יכנו אותו "תקופה".

למרבה הפתעתם, השיר מציף את הלב שלהם ברגש "התקופה" דווקא בעת שהם חשים כי פג התוקף שלה.

הם מדפדפים בנגן כמו בכל יום אחר עד שהם מגיעים לשיר המבוקש, המשוּנן היטב בלבם הרך, אבל הוא, בניגוד לפעמים אחרות, אינו נארג בשגרת יומם אלא פורם אותה, וכך, בדרכם לבית הספר ברחוב רמז, לצד קיר הכורכר של שבט "דיזנגוף", התקופה גוועת בלבם ובה בעת נוצקת בו מחדש, דרך השיר המתנגן באוזניהם, כ"אווירה".

תמימותם תביא אותם להצטער על כך שלא הבחינו ב"תקופתיוּת" של השיר, באווירה המיוחדת לו, בעת שהאזינו לו פעמים רבות כל כך – "תמימותם", אני אומר, מפני שלא יעלו בדעתם שהדבר בלתי אפשרי, שכן האווירה נוצרת מתוך הכיליון של התקופה; האווירה של התקופה והתקופה עצמה לעולם לא ידורו יחדיו בלבבות הנעורים; האווירה פורחת מהתקופה כמו פרפר מגולם.

כך יקרה בהצגות או בסרטים מסוג מסוים, שלכל אורכם אתה מצפה לשכוח את עצמך בתוך העלילה, אבל רק כשנסגרים הקלעים או כבה המסך אתה חש פתאום כי באמתחתך נמצא המפתח לאווירה הייחודית של היצירות, לאווירה השואבת – ואתה מצר על כך שלא הבחנת בו קודם.

רק ההתאהבות מאפשרת להם לחוש בתקופה בעודם מצויים בה. רק בה הם עדים לפתיחתו של אופק חדש בחייהם, שכן בכל התאהבות קיים מתח, כזה שאינו רחוק במהותו מהתרגשותו של אוהד ספורט להוּט, שכן גם הוא, כמו המאוהב, יודע כי בסופו של דבר ילכו העניינים לכאן או לכאן, והוא מצוי כל כולו בשדה הכוח שנוצר סביב ההכרעה; "אווירתה" של ההתאהבות גם היא אינה אלא אותה המתנה רבת-סלסולים, רצופה בכיסופי נפש, בטקסים מתוקים של העלאה באוב ובחישוביו של שֵׁכל מהמרים קודח.

אבל אין ספק ששילובם של השניים, ההתאהבות והשיר, מטביע בנפש את חותם התקופה המובהק ביותר; וכך, בתחילת נובמבר, בתוך שרשרת של ימי שרב, בעודה צועדת לעבר שדרות בן-גוריון, שם קבעה להיפגש עם הגר, תלתה עלמה את האוזניות באוזניה והאזינה לאותו שיר שמילותיו, מלבד כמה שלא הצליחה לפענח, היו חקוקות היטב בלבה.

כשהגר הופיעה במעבר החציה, עלמה מיהרה להסיר את האוזניות, וכשחיבקה אותה פנים אל פנים, בניגוד לחיבוק הכתף הקל שהיו מורגלות בו, התאוותה להשהות את חום החיבוק ככל שניתן – אף על פי שהיה חם מאוד, וצווארה של חברתה, שידה עברה עליו בהיסח הדעת, היה חלק מזיעה.

"אני לא רוצה ללכת לבית קפה", הגר פתחה, "יש לי יותר מדי כוח ברגליים. למרות שחם, אני רוצה ללכת".

"גם אני", עלמה ענתה. אף על פי שלא ידעה קודם לכן מה רצתה, היא לא שיקרה: כל רצונה לא היה אלא לעשות כרצונה של חברתה.

הן צעדו בכיוון הים.

הגר נעלה כפכפי אצבע, ואלה סטרו לכפות רגליה העדינות בעת שהלכה. שיחתן היתה ערה ופרצי צחוק כופפו את בטנן. הן דיברו על יותם שוורץ; ואף על פי שבדרכה לכאן עוד האזינה לשיר שהתנוסס ככותרת של ימי התאהבותם, עלמה מצאה את עצמה לועגת יחד עם הגר למחוותיו, לחולצות הלקוסט הגדולות ממידתו, להשתתפותו הביישנית בשיעורים, בדיוק כפי שהיו לועגות ביסודי לבנים שהתרוצצו סביבן בחצר בית הספר – מנוּזלים, מלאים בחול, פגועים עד עמקי נשמתם מן המסתורין המבוּצר של שתי הבנות שלובות הידיים.

גבולות השיחה, המעשה ואף המחשבה נאצלו בדרך כלל מהגר, ולפיכך כעת, כשנדמה שהותר הרסן בקרבה הרי שהותר הרסן באופן כללי, כאילו רמזה לעלמה בצחוקה: הגבולות, יקירתי, אחרים לגמרי. וכמו שיקרה בדרך כלל לנוכח אישיות אחראית כהגר, איננו מודים לה כאשר היא כופה עלינו את עול סמכותה, הנובע מכישרונה לראות את התמונה במלואה בעוד אנחנו שקועים בתככי תשוקתנו הפעוטים, ואפילו נוקיע את חוקיה כמתחסדים ונתעלם מהכרחיותם – אך כאשר תרופף מעט את כלליה נוּצף בלית ברירה הכרת תודה, וניסחף אחריה כמו תינוקות צוהלים אחרי הורה משתטה.

אכן, בקרבת אנשים כמו הגר יכלו בני נוער כמוני, כמו עלמה וכמו רבים אחרים לשוב ולהיות ילדים כפויי טובה הטועמים מחדש אושר פשוט, אושר של אי-אחריות. לכן עלמה ויתרה על מולדת אכזבתה הכמוסה שליוותה אותה יחד עם השיר בשרשרת ימי השרב האחרונים והתמסרה לעליצות בעודה מתפקעת מצחוק; וגם אם חשה שהשינוי לא יחזיק מעמד זמן רב בקרבה, עדיין ביקשה לנצלו עד תומו בפגישתן.

הן חצו את בן-יהודה מחזיקות ידיים. החוזרים מהים התרבו, חלקם רטובים. כאשר חלפו לידן איש שפניו צרובות מהשמש, אישה שנותרה בבגד ים או כל אדם נלעג ומעורר תשומת לב, היו מחליפות מבטים רבי-משמעות.

הן נעצרו לרגלי המבנה העגול בעל חלונות הזכוכית, שבאותן שנים שימש כמועדון החשפנות "פוסיקט", ועקבו במבטן אחרי איש בבגד ים פרחוני שעלה מן החוף במדרגות. הן היו מוכנות לצחוק ברגע שישנה את כיוון הליכתו, שהיתה מצולבת ולא יציבה; כשהתקרב הבחינו בפניו מלאי ההבעה ובשפתיו המתנועעות, כאילו הוא מדבר אליהן עוד לפני שקולו מגיע לאוזניהן. תחת הברך שלו היה דבוק חול, והשוק שלו היתה משופשפת. פניו לא היו מכוערים או רעים, רק תמהים ומרוכזים מאוד. הוא שאל אותן אם יוכלו להכניס אותו, אבל לפני שענו או הבינו את כוונתו חלף על פניהן ונעמד לשוחח עם השומרים תחת חופת הבד שבכניסה למועדון.

עלמה הביטה בהגר מתוך ציפייה שתצית את פרץ צחוקן; אלא שהגר עוד עקבה אחרי האיש, ששוחח עם השומרים בשקט עד שפנה מהם בלי זעם. בקצה הכיכר הסתובב ונופף אל שתיהן לשלום; ומכוח הסיבוב ניתק החול שתחת הברך שלו והתפזר על כף רגלו.

עכשיו עלמה לא יכלה לעצור בעצמה, פלטה לכיוונו קללה בקול שקט, שנועד לאוזניה של הגר, וחישבה להמשיך לצעוד; אלא שהגר עוד היתה נטועה במקומה בחומרה והביטה בה כלא מאמינה.

"לא הבנת?" היא שאלה אותה. "אני לא מאמינה לך. לא הבנת? לא הבנת שהוא חשב שאנחנו חשפניות?"

"בפוסיקט?" עלמה קראה והפליטה מפיה גיחוך; אף על פי שהבינה מה חשב האיש, העדיפה להיתמם ולא לחשוף את כוונתה לצחוק על כך, שכן מוטב היה להיחשף בטיפשותה מאשר בקלקלתה המוסרית; על הראשונה היתה הגר נאנחת באכזבה ומעבירה את שפתיה על שיניה, כפי שאמנם עשתה, ועל השנייה היתה עשויה להענישה בחומרה, אפילו לפוצץ את פגישתן.

תנועת האוטובוסים הכבדה וההמון הבלתי ממהר, המשתהה בין חלונות הראווה ובתי הקפה, רוממו שוב את רוחן. הן קנו קפה קר to go.

המסלול, המוכר להן היטב משנים של סיבובים דומים, הוביל אל דוכן מיצי פירות בקצה שוק הכרמל. אלא שהפעם פנו שמאלה מבלי להיכנס לשוק וחצו את אלנבי עד רחוב העלייה. עלמה מעולם לא ביקרה שם קודם לכן, באותו רחוב נפוּל; היא נדהמה לראות האנגר ענק וריק, מלבד כמה ערימות של אשפה וקופסאות קרטון משוטחות. מן המקום עלתה צחנה של ירקות נרקבים ושל עץ מלוהט, שעם זאת היתה חדורה ברעננות קרירה של חללים גדולים. עמודי בטון היו פזורים שם: מהודרים, שכוּחים וקרירים כעמודים של מקדש. היום פועל שם קאנטרי קלאב.

לא אדע למה נפשות כמו עלמה, כמוני וכמו אוּרי מוצפי נוהגות לחפש להן מקום מעין זה, פרוּץ וריק מאדם, כאילו בעת צרה יוכלו להימלט לתוכו ולהיבלע בסתריו; כל שאני יודע הוא שעינינו בלשו אחרי חללים גדולים כמו אחרי אנשים יפים להתאהב בהם, או במקרה של אורי מוצפי, אחרי אנשים כמותו – וכל סיבובינו הארוכים בשנים הללו לא היו אלא עליות קטנות לרגל, מסעות צלב אל מבנים נטושים או אל מקומות בעיר שבהם, כך דימינו, תזדמן לנו אהבה או יימצא לנו מסתור.

כאשר הגר הגיעה לדבר על ליאור, כפי שקרה בכל פגישה, השתנה מצב רוחה והפך נוגה ושקט. "אהבתי אותו", היא פתחה בווידויה השגור, "הוא היה האהבה הראשונה שלי, והיחידה; ואני לא אסלח לעצמי שאיבדתי אותו, את המטומטם הזה, שכל כך נעלב שגיליתי לאויב שלו, לשטן שלו, לערן… ואני מודה בלי שום בעיה: אני מקווה שהוא יחזור אליי. את זוכרת את ההודעות האלה שהוא היה שולח לי ומודה שהוא נזכר בי והגוף שלו מתעורר – "

"שעומד לו", עלמה השלימה, כדי להוכיח שהיא זוכרת את הניסוח המדויק.

"אבל כשרציתי להיפגש הוא שוב לא ענה, ואחרי היציאות הוא נתן ליובל ללוות אותי לבד, למרות שהכנתי את יובל מראש, ביקשתי ממנו שלא יציע להצטרף אם ליאור מלווה אותי. אבל ליאור לא הציע".

בעת דיבורה של הגר נגלה לעלמה מגדל אבני החמר של הכנסייה הרוסית באבו כביר, שאמנם ראתה מפעם לפעם מתוך חלון האוטובוס אך סברה שהיא רחוקה מאוד מתל אביב. העיר נדמתה לה כמטפסת, מכאן והלאה, אל עבר אותו צריח מזמנים אחרים שגם הופיע בחלומות שלה.

"אני אחכה לו כמה שצריך", הגר הוסיפה ושקעה בהערכות.

שיחתן והנוף המשתנה שיחקו בנפשה של עלמה כמו אותם סרטים מצוירים מילדותה, אלה שהיו מטלטלים אותה בין צחוק לבכי, הופכים את עולמה ושוב הופכים אותו, עד שהיתה מתמסרת לעלילתם בלב פעור ומחליטה להיות אדם אחר.

גם עכשיו, מול צריח הכנסייה, חשה בהיתכנותו של השינוי וחקרה במבטה את כל הולכי הרגל ברחוב סלמה עד פינת הר ציון, אף הביטה אל חלונות האוטובוסים ואל השתקפותה בחלונות הראווה, כאילו שם תיתקל, אולי, באותו אדם חדש; וכמו שיקרה רבות בגיל הנעורים, לא אדע לומר אם עיניה חיפשו אחרי האדם החדש שתוכל להיות או אחרי האדם החדש שתוכל להיות איתו.

כשהגר פנתה שמאלה מבלי להתייעץ איתה לא מחתה, וגם נפשה לא מחתה בתוכה.

"ומה עם יובל?" עלמה שאלה, "יובל יחכה לך שנים. הוא לא כמוך. הוא באמת יחכה".

"אני מאוד אוהבת אותו", הגר אמרה בטון קומי השמור עימן לידיד המאוהב.

"מאוד לאהוב זה פחות מלאהוב", עלמה השיבה ותחבה את אצבעה לכף היד הלחה של הגר; שאמנם התלוננה על החום ועל הזיעה, אבל לא שחררה אותה.

"אולי זה נכון, אבל את מי שאוהבים עוזבים; את מי שמאוד אוהבים לא עוזבים". היא תפסה את מלוא כף ידה של עלמה, וכוונתה היתה ברורה.

הן הגיעו לפינת שדרות הר ציון; אור היום החל לדעוך ופנסי המכוניות זהרו על הכביש. עלמה ביקשה לפנות ימינה, אל עבר הכנסייה שנגלתה שוב מבעד לשורת הדקלים שבשדרה; אפילו נדמה היה לה שרמזה לכך בגופה, אבל הגר כבר פנתה שמאלה לכיוון התחנה המרכזית, ועלמה הניחה שהיא רוצה לעלות על קו 61 ולחתום את היום שלהן.

הגר דיברה כבר כמה דקות על מצבם של הפליטים והמהגרים שהקיפו אותן בהמוניהם, כאילו נזפה בהן על שכילו את זמנן עד עכשיו בעניינים מעוטי חשיבות. הן הגיעו אל גינת לוינסקי, שם המונים ישבו בקבוצות על הדשא, שכבו בחוסר מעש, עישנו או דיברו בטלפון. אף על פי שחשה מאוימת חפצה להיכנס, כאילו ההיבלעות בתוך ההמון הזר, יחד עם הסכנה שטמונה בכך, תוכל לעקור את רגש האשמה המציק, המעורר-למעשה, שפלש לשיחתן.

דווקא מפני שרצונה היה שטחי העזה להביע אותו.

ככל שהעמיקו בגינה הגיעו לאוזניהן נגינת גיטרה קלאסית וקריאות ילדים. אלה התגודדו סביב כמה אנשים צעירים, אחזו בידיהם או ישבו בחיקם.

"אתן בטח שואלות את עצמכן מה אתן רואות", פנה אליהן אחד מהם.

הוא הסביר שמדובר במתנדבים שמגיעים לקרוא יחד עם ילדי השכונה. הוא היה שמנמן, נעל סנדלים בעלי רצועות אלכסוניות, מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצת טי בעלת הדפס מתקלף של סמל גיבורי-על, שהיתה רטובה מזיעה סביב בתי השחי ובקו החזה; פניו האירו כאשר דיבר והוא האריך בדבריו מאוד. כאשר עלמה הציצה בחברתה וראתה שזו מאזינה בדבקות ובעיניים נוצצות, האזינה גם היא ונתמלאה חיבה כלפי האיש. כששאל אם ירצו לנסות, הגר פנתה אליה כאילו בה תלוי הדבר; היא נופפה בידה, כמתפלאת שניתן להעלות על הדעת שתסרב.

הילדים לא התביישו; הם התגודדו סביבן, חצצו ביניהן, וכל אחת מצאה את עצמה מוקפת בהמוני גופים קטנים ומתנשמים שנאבקו לשבת בחיקן ולהעביר יד בשערן. עלמה צחקה אליהם במלוא חינניותה וניכר שהקסימה אותם; הם נדחפו קדימה כדי להתקרב אליה וגופיהם הקטנים נפלו אל חיקה. הם שאלו אותה אם היא נשואה, אם יש לה אוטו, אם היא מכירה את ההורים שלה, אם היא מדברת אנגלית; היא ענתה על כל השאלות והפנתה אותן בחזרה אל הילדים, שנכנסו זה לדבריו של זה בתשובותיהם. היה לה חם מאוד והיא אווררה את צווארה, עד שפעוטה אחת בשמלה ורודה ובשיער קלוע לצמות תפסה את דש חולצתה ועשתה זאת עבורה. אז נשקה לה על לחיה.

"איך קוראים לך, מלאכית?" שאלה את הילדה וליטפה את שערה.

לפני שזו הספיקה לענות, הגר קראה אליה מבעד לקבוצת ילדים שחצצו ביניהן כדי שתראה את הילד הרכוב על כתפיה. עלמה צחקה לעברה וקראה: "תראי איך הם אוהבים אותך!"

"אני רוצה לבקש את תשומת לבכם", האחראי קרא והזדקף בקצה רחבת הבטון, לצד מדפי הברזל של הספרייה הקטנה. "עבור כל המתנדבים החדשים, הייתי רוצה לשוב ולהזכיר מה אנחנו עושים".

ילד בעל שפה תחתונה תפוּחה ועיניים נחושות נדחף לכיוונה של עלמה, נפל אל חיקה והספר נשמט מידו; הנפילה הביכה אותו, כנראה, שכן הוא התרומם במהירות, חטף את הספר מן הרצפה בטרם יילקח, הניח אותו בידיה וצעק אל תוך פניה: "תקריאי לי!"

היא הביטה אל עבר הגר, שהורידה את הילד מכתפיה, חיבקה שתי ילדות משני צדיה והאזינה לדבריו של האחראי.

"לא באנו לעשות כאן שום דבר גדול", הוא המשיך, "באנו לעשות דבר קטן: לקרוא ספר עם ילדים פעמיים בשבוע. ממילא אין לנו משהו יותר טוב לעשות – נכון?" אמר ופנה לאחד הילדים, שניצב מולו כממתין לרשות הדיבור. הילד הנהן וכל המתנדבים צחקו. "ועכשיו רגע של רצינות. אני חושב שכולנו נסכים שאנחנו לומדים כאן הרבה יותר מהילדים…"

הגר התקרבה אליה, נגעה בכתפה ועיוותה את פניה בתגובה לדבריו של האחראי. עלמה חייכה חיוך רב-משמעי.

"עכשיו הבנתי: את לא יודעת כלום כי עוד לא אכזבו אותך", הגר דיברה באוזנה. "אותי אכזבו, לכן אני משתעשעת", היא אמרה וליטפה את גבה של אחת הילדות, שנשקה לה בתורה על המצח, ובליטופה לבשו פניה הבעה עגבנית. "עם יובל אני לא משתעשעת, דווקא כי אותו אני אוהבת מאוד. לא, לא, עלמה – את טעית, לאהוב מאוד זה יותר מלאהוב. את מי שאוהבים לא עוזבים".

"את חושבת שלא אכזבו אותי, אבל דווקא כן אכזבו," עלמה פתחה, אבל הילד בעל העיניים הנחושות הניח בידה ספר, ואז הטיח אותו בחזה שלה.

"אנחנו חיים בארץ שאומרת לנו: עשיתם צבא? למדתם באוניברסיטה? הקמתם משפחה? – יופי, עשיתם את שלכם. אבל בחצר האחורית שלנו…" האחראי נאם.

"מי אכזב אותך?" הגר שאלה אותה. "יש בך משהו טהור לגמרי, עלמה, משהו שאני לא מבינה. את לא משתעשעת. את לא כמוני. לא רק במובן שאת יותר יפה ממני – "

"טיפשה!" עלמה קראה. "מי אכזב אותי, את שואלת? את אכזבת אותי. אנחנו נפגשות רק פעם בשלושה שבועות. פעם נפגשנו פעמיים בשבוע".

הילד בעל השפה התפוחה נעלב מהתעלמותה, הזעיף את פניו וחרץ את לשונו הוורודה, הבהירה מאוד. כששאלה אותו מה שמו שילב את ידיו ושתק, וכששאלה שוב כיווץ את גבותיו וניפח את לחייו.

"בימים הקרובים נתחיל בהכנות לחנוכה, שמבחינתנו הוא החג הכי חשוב – אתה רוצה להסביר למתנדבים החדשים למה?"

הילד שעמד לצדו לאורך הנאום צעק ונופף בידיו, משולהב ושטוף חדווה על שניתן לו לדבר מול קהל.

"נכון", האחראי אמר וליטף את ראשו, "נפתח כאן שלושה-ארבעה דוכנים. נכין לימונדה, נביא עוגות. המטרה, בעיקרון…"

"מישהו נפטר ממני לא מזמן", היא לחשה להגר; לאו דווקא כדי להביע את צערה על יותם שוורץ, שזיכרונו לא היה כעת אלא צל של רגש קהה, אלא כדי לפוגג את הרושם הקשה של תלונתה על תדירות הפגישות שלהן – ובעיקר כדי לומר דבר-מה שיחיה מחדש את שיחתן הקודמת. "יותם נפטר ממני, את יודעת שזה נכון. למרות מה שאמרנו קודם, זה נכון. הוא נפטר ממני".

"אוי, נו! כבר משעמם אותי לדבר עליו. הרי שתינו יודעות שהוא מטופש ומשעמם. תזכרי מה אמרת לי אחרי הפעם הראשונה שפגשת אותו. התחבקתם קצת בים, אז מה? הדבר הכי טוב בו הוא שהוא משתלב אצלנו בימי שישי כמו המים האלה שאנחנו מוהלים בהם חומצות במעבדת כימיה, מים איזוטוניים: אין לו אופי, אין לו טעם, המהות שלו היא הממוצע של כולנו, אפילו בציונים. קחי את כל הצבעים ותערבבי אותם – מה יוצא? מין אפור-חום מכוער… אגב, אני לא אשב לידו יותר אם זה מה שאת רוצה. תבחרי לך אחד מהם", הגר קראה. "הם כולם מאוהבים, בעיקר זה".

אל מול פני הילד הקרובות אליה מאוד, הרציניות כפני מאהב, לא יכלה להתאפק וצחקה; למראה צחוקה עלו בעיניו דמעות. הוא פרץ מתוך שורת הילדים, הסתובב ורץ משם. במהרה סטה מן השביל המואר ונעלם אל כר הדשא החשוך. היא המתינה לסוף דבריו של האחראי ואז הודיעה לו על כך; אבל הוא הרגיע אותה ואמר לה שזה קורה לעתים קרובות ושאין מה לדאוג. הילדים שהולכים פשוט חוזרים הביתה; אף אחד לא חייב לבוא ואף אחד לא חייב להישאר.

היא חזרה אל הילדים והמשיכה להקריא את הסיפור בלי חדווה. גם הם איבדו בה עניין בהדרגה, עד שלבסוף לא נותרו לצדה אלא פעוט ופעוטה שקטים וקשובים, שהניחו מדי פעם את כפות ידיהם הלחות, החמות, על דפי הספר ועל חזהּ. לצדה של הגר, הבחינה, לא נותר אף ילד.

הן הבטיחו לאחראי שינסו להגיע גם בשבוע הבא, אבל כשנותרו לבדן, צועדות במהירות לכיוון התחנה המרכזית, הגר אמרה שלא תעשה את זה שוב. ועלמה, שחיכתה לשמוע את דעתה, ומששמעה אותה גם הסכימה איתה, אמרה: "כן, יש גבול".

לאחר שהאוטובוס החל לנסוע הגר הניחה את ראשה על כתפה; ובדיזנגוף פינת בן-גוריון, בקרבת הבית של הגר, עוד נותרו לשבת על ספסל העץ בשדרה.

"ראית איך שאחד הילדים הרביץ לילד אחר, רק כי בחרת להחזיק לו את היד?" הגר שאלה; עלמה לא זכרה דבר כזה, ושאלה בהפתעה: "הרביץ?" – אבל ניסתה שלא להראות מופתעת לחלוטין.

"הם היו כולם מאוהבים בך", הגר אמרה, "אבל בשלב מסוים שני ילדים הושיטו לך את היד ואת בחרת באחד מהם. אז הילד המאוכזב נתן אגרוף לזה הראשון, ובמקום להחזיר לו הוא המשיך להחזיק לך את היד. את רוצה להגיד לי שלא שמת לב?"

"ממש הרביץ, או…"

"לא שמת לב? את לא זוכרת?" הגר אמרה, ובקולה היתה אכזבה, אף איזו נימת קלקול, כאילו השכחה של עלמה עשויה להאפיל על כל הערב הזה, על כל היום הזה – אפילו על החברות ביניהן; על אחת כמה וכמה אחרי אותה תקרית מלפני כמה שעות, שבה עלמה לא הצליחה להבין שהאיש מחוץ ל"פוסיקט" הניח שהן חשפניות… היא נתקפה בהלה, ובה בעת איזה זיכרון עמום בצבץ בדמיונה; כן, באמת נדמה היה לה שהילד המאוכזב הכה את הילד האחר.

"אה, כן!" קראה, "זה אותו הילד שאחר כך הלך משם".

"את בטוחה שאת זוכרת את המכה?" הגר שאלה, הניחה את רגלה על הספסל ביניהן וחיבקה את הברך.

"כן, אני זוכרת שהוא נתן לו מכה, ואז היו לו פנים זועמות כאלה שכמעט צחקתי. ואולי באמת צחקתי, אבל הוא כבר ברח משם", אמרה, אף על פי שזכרה במפורש שהבחין בצחוקה לפני שהלך.

"את בטוחה?" הגר שאלה.

"כן, אני בטוחה".

"אבל אף אחד לא הרביץ לאף אחד", הגר אמרה, הורידה את רגלה מהספסל ונאנחה. "למה את ממציאה? למה את סתם אומרת?"

הזיכרון, שלא נברא בתוכה אלא כדי להסכים עם הגר, התנדף.

הן שתקו עוד זמן-מה; ובעודה מלווה את הגר לביתה געשו בה אשמה נוראה, בושה ותחושת קלקלה שאין לתקנה. בכל זאת ניסתה להחיות את השיחה. עם זאת, שפתיה היו רופפות, עד כדי כך שנדמה היה לה שחדר לדיבורה איזה מבטא בלתי רצוי. היא הכירה כי זהו מבטא של דברי שקר ושל מצוקה, וכשנעמדו זו מול זו כדי להיפרד לשלום בקעו ממנה דברי סליחה מבולבלים.

להפתעתה, הגר חיבקה אותה ונשקה לה על המצח. אז גם החזיקה לרגע בכף היד שלה, קראה: "להתראות מחר!" ועלתה לביתה. האזכור של יום המחר ושל היתכנותה של חזרה לשגרה ניחמו את עלמה מאוד.

מהדורה מקוונת | יוני 2023
דימוי: אינוונטר אביב, צבעי מים על נייר, 41-31 ס"מ (4). נורית גור לביא (קרני), מתוך פלורה פלשתינה II אינוונטרים ומגילות