וירג'יניה וולף, סייענית המוות שלי
חברה טובה שלי, שגרה בהמפסטד בלונדון, חלתה בקורונה בסתיו האחרון. היא הרגישה שזה מאוד לא מתאים, אבל מתוך נאמנות להנחיות שהיו אז, היא נאלצה לבטל מגוון התחייבויות שנקבעו מראש. אני הגעתי ללונדון מפריז באותו היום, והייתי אמורה לפגוש אותה באירוע ספרותי שהיא ארגנה. התאכזבתי מאוד מכך שלא אראה אותה. חייתי באוקספורד במשך 13 שנה, והחיים התרבותיים, האינטלקטואליים, ובמידה רבה הרגשיים שלי נמצאים מעבר לתעלה, באי הקטן והמוזר הזה. משהו בלב שלי נרגע כשאני נוחתת בשדה התעופה היתרו או כשאני יוצאת מתחנת הרכבת קינגס קרוס. לונדון משתנה ללא הרף אך היא מחכה לי תמיד, חברה נאמנה בפני עצמה.
הימים היו ימי ראשית אוקטובר, תקופה יפהפייה באנגליה. העלים משנים את צבעם. משהו בי נרגע כשאני רואה את צבעי הסתיו ושומעת את העלים רוחשים תחת נעליי. עדיין חמים והימים ארוכים למדי.
אחרי שהבנתי שלא אראה אותה פנים אל פנים, התקשרתי לחברתי לשאול לשלומה. היא סיפרה לי שקודם לכן, כשישבה בגינה שבחזית ביתה, לנשום מעט אוויר, שקועה ברחמים עצמיים, ניגשה אליה אישה זרה ושאלה אותה אם היא יכולה לתת לה עלון פרסומי. חברתי הסכימה. התברר שהאישה היא סייענית מוות. היא מלווה אנשים הנוטים למות ברגעיהם האחרונים. כמו הוספיס בית, אבל לאנשים אמידים, שלא רוצים מערך שלם סביבם; רק אישה אחת, זרה אך נעימה ודיסקרטית, שתחזיק להם את היד בשעותיהם האחרונות. חברתי צחקה על הסיטואציה הזו, על עצמה (שקועה ברחמים עצמיים, וכנראה נראית הרבה יותר חולה מכפי שהיתה), ועל הקפיטליזם המאוחר שממציא וריאציות שונות לתמיכה לקראת המוות. דיברנו על כך: הרעיון הזה של סייענית מוות מעניק ודאות במצב שאולי הכי מאתגר את הצורך ביציבות בחיים האנושיים. ההליכה לקראת הסוף.
הביקור שלי בלונדון היה בשלהי הטבח שביצענו בעזה. הפסקת האש נחתמה בעודי מעבר לים, ימים ספורים לאחר שהגעתי לעיר. נסעתי בזמן המלחמה וחזרתי לאחר סיומה, אם כי תחושת המלחמה לא ממש עזבה את האוויר כשנחַתי. ובכלל, ה״מלחמה״ לא התחילה ב-7 באוקטובר.
התחושה הזו, של מלחמה תמידית, חרותה בגוף ובנפש שלי. מלחמה היא הליכה בין חיים למוות. בין שאנו רצים למקלטים ובין שאנחנו המטילים את הפגיעה: המקרבנים, המעוולים והאחראים למוות סיטונאי. כולנו יודעים שהחיים שלנו ייקטעו מתישהו, או שחייו של מישהו אחר יכולים להיקטע ברגע בגללנו, ושזה יכול לקרות באורח בלתי צפוי, אבל בזמן מלחמה התחושה הזו עוצמתית הרבה יותר.
בזמן מלחמה המחשבה מקוטעת. התפיסה מקוטעת. תפיסת ההיסטוריה מקוטעת. קשה לייצר נרטיבים בהירים, להבין איך החיים שלנו מתקבצים מאוסף אנקדוטות של יומיום לכדי מציאות שלמה, לכדי חיים שלמים.
בימי מלחמה החיים מתהלכים להם על שפת תהום, כל הזמן. עייפות מטשטשת את היכולת לראות נכוחה. כמובן, ערעור הקשר הזה עם המציאות משרת את אדוני המלחמה, אנשי השררה שמנהלים קרבות בשמנו ועל גבנו. אבל מעבר ליכולת לניתוח פוליטי, היכולת להבין את החיים, לתכנן אותם, להסתכל על טווח של 24 שעות ולייצר לגביו נרטיב, מתערערת.
מאז מלחמת איראן ביוני 2025, היתה לי סייענית מוות משלי. זו היתה וירג'יניה וולף.
אני לא יודעת בעצם למה מצאתי בווירג׳יניה וולף את סייענית המוות שלי. אני לא חוקרת ספרות ולא אשת פרוזה. בשנים האחרונות ראו אור שני ספרים שלי, האחד באנגלית, One Woman's War, קטעי יומן שלי שנכתבו אחרי ה-7 באוקטובר, והשני בעברית, ביוגרפיה של המהפכנית היהודייה רוזה לוקסמבורג. כתבתי את שניהם כקריאה חד-משמעית נגד מלחמת הנצח ורצח העם המתמשך בעזה. וולף היא גם לא, אני מודה ומתוודה, הסופרת האהובה עליי. חוויית החיים שלה בזמן מלחמה היתה שונה מאוד משלי, אין לי בית קיץ בסאסקס[1] שאני יכולה לברוח אליו מתל אביב-יפו המופגזת, כפי שהיא עשתה בזמן הבליץ בלונדון. אין לי אפילו בית קיץ בפרדס חנה השקטה מאזעקות, הארץ המובטחת. תחושת הנוחות של וולף בהוויה האנגלית, ובכלל זה חוסר נכונותה לבחון ביקורתית את מקומה במבנה המעמדי הנוקשה, שונה מהותית מתחושת חוסר הבית הקיומית שלי. אני בוודאי לא מרגישה מאוד בבית בישראל המיליטריסטית אבל אני גם לא ״אנגלייה״, ובוודאי לא מרגישה בבית כמו שוולף מרגישה בתרבות שלה. ובכל זאת, מאז יוני האחרון מצאתי את עצמי קוראת בשקיקה ובשפת המקור את היומנים שלה, Virginia Woolf: Selected Diaries, ובהדרגה גם כותבת עליהם ומתרגמת קטעים מתוכם. משהו באופן שבו תיעדה את החיים האישיים בין המלחמות, בין חיים למוות, ההתמודדות עם השדים שלה עצמה והחיים בכלל נתנו לי פרספקטיבה לחיים המתמשכים שלי כאן. השיחה עם וולף לא הצילה אותי וגם לא נתנה לי תחושה של ישועה. תחושת הזרות וההבדלים הגדולים בינינו בראיית העולם, וכמוה בחוויית המלחמה, לא התעמעמה. אולי זה התפקיד של "סייענית מוות"; להיות זרה מספיק בדיוק כדי להעביר אותך את תהליך ההתבוננות במוות והמחשבה עליו, מבלי להיות חלק מהשיחות האינטימיות שלך בימים כתיקונם ומבלי לחדור לדיאלוג הפנימי שלך.
אולי תוך כדי השיחה הזו עם מישהי כל כך שונה ממני אני יכולה לחשוף בפני עצמי גם את רוחות הרפאים שלי עצמי, ובה בעת גם להכיר במקום הקיומי שבו אני נמצאת בחיים בזמן מלחמה, בערעור התחושה של החיבור למציאות, בשגרת היומיום הנלקחת ממני, באלימות החודרת לנשמה. כמה קטעים מהיומנים דיברו במיוחד לרגעים הללו – הן אלה העוסקים בהתגברות תחושת המלחמה וחוסר האונים באוויר והן אלה העוסקים בחיים היומיומיים תוך כדי אלימות בלתי פוסקת. לא היה לי עיקרון מנחה אחד בבחירת הקטעים: בחרתי את אלו שדיברו אליי ושהרגשתי שיכולים להיקרא מעבר לתיעוד החוויה המיידית שלהם. הספר חירות של רגע: פרקי יומן ראה אור בעברית לראשונה ב-2021, בהוצאת כתר ובתרגומה הנפלא של אלינוער ברגר, אך קטעי היומן שבחרתי להביא כאן בתרגום שלי הם תוצאה של השיחה המחודשת שלי, מתוך הרגע הזה, עם היומנים. אני מביאה אותם כאן, בתוספת הערות להקשר ההיסטורי והחברתי. אולי הם יסייעו למישהי דווקא לחיות בעת הזו.
בין המלחמות: קטעי יומן של וירג׳יניה וולף[2]
יום חמישי, 6 בדצמבר 1917
דבר לא היה רחוק יותר ממחשבותינו מאשר התקפות אוויריות; לילה מר, חסר ירח עד אחת-עשרה. לעומת זאת, בחמש העיר אותי ל' אל עבר תחושה מיידית של רובים: כאילו החושים זינקו בבת אחת והתלבשו. לקחנו בגדים, שמיכות, שעון ופנס, כאשר רעש הרובים מתקרב אלינו כשאנחנו יורדים במדרגות לשבת עם המשרתים העטופים בשמיכות במעבר אל המטבח. לאט לאט הקולות התרחקו, ולבסוף נגמרו; הסרנו את השמיכות וחזרנו למיטה. כעבור עשר דקות לא היתה שאלה לגבי השתהות שם; מסתבר שהיו יריות בקיו Kew)).[3] קפצנו, במהירות רבה יותר הפעם. המשרתים נראו רגועים ואפילו נדמה היה שדעתם היתה קלה עליהם. הרובים נשמעו בעוצמה כל כך חזקה ברגע מסוים ששריקת הפגזים המתרוממים אל על נשמעה בעקבותיו. ואז דממה.
יום שישי, 18 באוקטובר 1918
אני כותבת בחופזה, מבלי להתעכב על מה שהעיתונים מכנים ״היות על סף השלום״. האמת היא ששום דבר הרבה יותר מוחלט לא ידוע עדיין על השלום.
יום שני, 11 בנובמבר 1918
25 דקות אחרי שהתותחים רעמו, הודיעו על שלום. אזעקה נשמעה מעבר לנהר. קולותיה עדיין נשמעים. כמה אנשים רצו להסתכל מבעד לחלונות. העורבים חגו במעגלים, ולרגע נראו כאילו הם מבצעים טקס סמלי, ספק הודיה, ספק פרידה מעל לקבר. יום מעונן דומם מאוד, העשן יורד בכבדות אל עבר המזרח; וזה גם נראה לרגע כמו משהו צף, גלי, נופל. עד כה אין פעמונים או דגלים, אלא שריקת האזעקות ויריות לפרקים.
יום רביעי, 4 בספטמבר 1935
היום הכי קריטי מאז 4 באוגוסט 1914. כך אומרים העיתונים. בלונדון אתמול. כיתובים בגיר על הקירות. ״אל תילחמו למען זרים. בריטניה צריכה להתעסק בענייניה״. ואז עיגול עם סמל בתוכו: תעמולה פשיסטית. ל'[4] אמר. מוזלי היה פעיל שוב. ההלוויה של מלכת בלגיה. דגלים בחצי התורן. קניתי מטרייה ב-25 שילינג. המטרייה הטובה הראשונה שהיתה לי מזה שנים, עם גדיל.
ואני חושבת שאקרא לספר השנים.[5]
יום שישי, 6 באוגוסט 1937
בסדר, אבל צריך להתחיל. מוזר שאני בקושי מביאה את עצמי, עם כל המילוליות שבי – המאניה להבעה שטבועה בי – להגיד משהו על המוות של ג׳וליאן,[6] כלומר על עשרת הימים האחרונים בלונדון. זה היה שבר מוחלט; כמעט ריק; כמו מכה על הראש: התכווצות פנימה. ללכת (לוונסה) באותו הערב; ואז בכל הפעמים האחרות, ולשבת שם. סבל בלתי ייאמן – לצפות בו – תאונה, ואז מישהו מדמם. ואז חשבתי שמוות של ילד הוא כמו לידה שוב; לשבת שם ולהאזין. לא לא, אני לא אחזור לימים האלו. הדבר היחיד שמנחם במעט הוא להיות שם עם נסה,[7] דנקן, קוונטין ואנג׳ליקה. ולאבד לגמרי את הבידוד, את גישת הצופה, בכך שרצו בי. אז הגענו לכאן ביום חמישי שעבר; והלחץ הוסר, היינו בחיים; אבל בלי הרבה עתיד. זו אחת התכונות המיוחדות של המוות הזה – איך הוא מקרב את האין העצום, וזמן האיוולת הקצר שלנו. זה מה שאני מתכוונת להילחם בו. איך? עבודה כמובן. כשאיני עובדת, או רואה את הסוף, אז מתחילה תחושת הכלום. אני צריכה לנסוע פעם ביומיים לצ׳רלסטון.[8] אנחנו יושבים בכניסה לסטודיו. למרבה המזל חם. המחשבה על ג׳וליאן משתנה באופן כל כך מוזר; כמה ייחודי, כמה קרוב, עכשיו הוא שם בשר ודם; וכן הלאה. אבל איך היא מקצרת את העתיד: היא מורידה את החזון לחיים שלך עצמך – חוץ מקוונטין ואנג׳ליקה.[9]
ובכן, ישנן שלוש גיניאות לסיים: הפרק האחרון; עכשיו אני מניחה שהוא נוקשה וקר. אבל אני אנסה את זה מחר; ואז אמרק את קונגרייב;[10] ואז ארוויח מאתיים פאונד, כך אומרים, מכתיבת סיפור; וכך אעבור לרוג׳ר[11] בסתיו הזה.
היום ניסע לצ׳רלסטון: נסה לבדה היום. ״אני אהיה עולצת, אך לעולם לא אהיה שוב שמחה״.
יום שלישי, 22 במרץ 1938
העולם הציבורי חדר לפרטי בבית מונקס באופן ראוי לציון בסוף השבוע שעבר. כמעט מלחמה: כמעט מצפים לשמוע על ההכרזה עליה. ואנגליה, כמו שאומרים, מושפלת. והאיש במדים הולך ומתחזק. ל' עמוס לעייפה במשא ומתן הקדחתני הרגיל. מפלגת הלייבור משמיעה רעשים. ואני הסתכלתי על קוונטין וחשבתי, הם ייקחו אותך. ואז, בדיוק כמו במשברים אישיים, הפוגה פתאומית. המתח נרפה. והיה זה כמו יוני.
כעת עליי לסלק את הדיכאון הישן: הספר גמור, מה הטעם בו, ברגש. וכך אתמול הלכתי למדרגות הישנות של וופינג, וסיירתי בשדוול ובווייטצ׳פל; שינוי אווירה מוחלט כמו צרפת או איטליה. ואז טום לארוחת ערב, ולמשפט של סטיבן.[12] מחזה מרגש: אמיתי, פשוט, כן.
יום שישי, 1 בספטמבר 1939
המלחמה הגיעה אלינו הבוקר. היטלר כבש את דנציג: תקף – או תוקף – את פולין. זה אחרי יום בלונדון, ספקות ותקוות מודחקים. עכשיו באחת, אני הולכת להאזין למה שנדמה כהכרזת מלחמה. יום חם משמים. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה, או מה אני מרגישה, או ארגיש. הכול מרחף מעליי״.
יום רביעי, 6 בספטמבר 1939
אזעקה ראשונה ב-8:30 הבוקר. קול שהולך ומרמז על עצמו כשאני שוכבת במיטה. כך התלבשתי והלכתי על המרפסת עם ל'. שמים בהירים. כל הקוטג׳ים סגורים. ארוחת בוקר. הרגעה.
הכול איבד משמעות. כמעט אין טעם לקרוא עיתונים. הבי-בי-סי מעדכן בחדשות של האתמול. ריקנות. חוסר יעילות. אולי כבר אכתוב את הדברים הללו. התוכנית שלי היא להכריח את המוח שלי לעבוד על רוג׳ר. אבל אלוהים אדירים, זו החוויה הכי נוראית בכל חיי. הפרעות בלתי פוסקות. סידרנו את הווילונות. סחבנו פחמים וכו' לתוך הקוטג׳ עבור שמונת הנשים והילדים מבטרסי. נשים הרות רבות ביניהן. כמה חזרו אתמול. כן, זה עולם ריק וחסר משמעות כעת. האם אני פחדנית? פיזית אני כנראה כזו. הנסיעה ללונדון מחר כנראה מפחידה אותי. המלחמה הזו התחילה בדם קר. מרגישים שמכונת ההרג צריכה להיות מונעת. עד כה, האוניה "אתנה" הוטבעה. נדמה שזה חסר משמעות – טבח שטחי, כמו לקחת צנצנת ביד אחת, פטיש באחרת. תיאטרון וסרטים אסורים. חברים לא כותבים או מתקשרים. כן, מסע ארוך בים, עם שיחות חולין עם זרים, והרבה טרדות וסידורים קטנים נדמה כחוויה הכי קרובה למה שאני עוברת במחשבותיי. כמובן, כל הכוח היצירתי התנתק. ובפעם המאה אני חוזרת – כל רעיון יותר אמיתי מכל כמות של אומללות מלחמה. וייעודי. והתרומה היחידה שניתן לתרום – הטפטוף הזה של רעיונות הוא הרחרוח שלי בכיוון מטרת החירות.
יום שבת, 7 באוקטובר 1939
מוזר איך הימים הראשונים של התבטלות מוחלטת כשהתחילה המלחמה התחלפו בכזה לחץ של רעיונות ועבודה שאני מרגישה איך הפעימות והסחרור בראשי מרוקנים אותי יותר מתמיד. התוצאה של עבודה חלקית בעיתונות. צעד טוב, אם יורשה לי לומר; מאחר שהוא דוחס; ומכריח אותי לארגן. אני אוספת במומחיות חלקים של הפרקים המפוזרים של רוג׳ר כי אני יודעת שאני צריכה להפסיק ולכתוב מאמר. רעיונות למאמרים רודפים אותי. למה לא לנסות לשלוח אחד לטיימס? עוד רגע אומר שנהרסתי על ידי רעיונות. צריכה להחזיק את מבצר רוג׳ר – כך שיהיה לי כל הספר מודפס ובידיה של נסה עד לחג המולד – בכוח.
יש לנו שבועיים לחשוב על התנאים של היטלר. אם יידחו, כל התותחים ירעמו. כך שאולי נקבל שבוע אחרון של ביטחון בלונדון. ואני לא ממש רוצה לנסוע.
יום רביעי, 25 באוקטובר 1939
״המלחמה מתחילה היום״. כך אמר ריבנטרופ או שמא יילל אמש. עד כה היא מתנהלת בספורדית וכלאחר מעשה. אז איך אני יכולה להגיד משהו עליה כאן? כאן היא מתעמעמת. רכבתי על האופניים שלי ללואס אתמול. כעת נסה באה ומציירת את ל' ויש רוח אבל יום סתיו שמשי בחוץ. ואני תקועה כמו במלחציים לכתוב מחדש את הפרק האחרון. הפיתוי לכתוב דברים אחרים מפחיד אותי. כעיתונאית אני בביקוש גבוה (אבל לא ב-TLS). כדי להירגע אני קוראת את דוריט הקטנה[13] וחושבת איך להמשיך את האוטוביוגרפיה שלי. אף פעם לא הייתי כל כך מקובעת בסיבובים של עצמי.
יום שישי, 31 במאי 1940
התראה אמש על מתקפה צפויה. כל הפנסים ברטט אנטנות קיצוני. הם מטילים כתמי אור, כמו פניני טל על גבעול. לחימה נואשת. אותם דברי סיכום.
יום חמישי, 4 ביולי 1940
שוב, חזרתי מלונדון. אבל כאן האירועים מתרחשים. לואי, ללא שיניים אבל נלהבת: אתמול בחמש אחרי הצהריים. בום, בום, בום מעל הביצות. היא קטפה פירות. היא חשבה שזה פיצוץ של הצתה מוקדמת במכונית. מישהו אמר לה שזו תקיפה אווירית. אז היא נכנסה. הם הפציצו את הרכבת בניוהייבן: הנהג מת הבוקר. נוסעים שכבו מתחת למושבים. פסי הרכבת הרוסים. היום מטוס – שלנו – התרסק בסאותאיז. כך, הגרמנים מכרסמים בהליכות אחר הצהריים שלי. הצי הצרפתי נתפס והוטבע. כל לואס מאזינה לרדיו. בלונדון, קינגסלי מרטין ציין שיום שלישי, או היום, יום חמישי, נקבע לפלישה. לונדון מרגישה מאוד בטוחה ויציבה. מצודות לבנים ורודות – לתחמושת? ברחובות הראשיים. מבוכי תיל בווייטהול וכו'. עברנו שרשראות של אמבולנסים מוסווים בענפים. קנדים נוהרים – רוצים לראות את ארמון בקינגהאם.
יום שישי, 16 באוגוסט 1940
הם התקרבו מאוד. שכבנו תחת העץ. הרעש היה כאילו מישהו מנסר באוויר ממש מעלינו. שכבנו כשפנינו מטה, הידיים מאחורי הראש. אל תסגרי את השיניים שלך, אמר ל'. נדמה היה שהם ניסרו במשהו נייח. פצצות הרעידו את החלונות של החדר שלי. חשבתי, אני חושבת, על לא כלום – שטיחות, מצב הרוח שלי שטוח. קצת פחד, אני מניחה. ואז עוד אחד הגיע מניוהייבן. ניסורים וזמזומים והמהום סביבנו. סוס צהל בביצה. מאוד מחניק. האם זה רעם? אמרתי. לא, תותחים, אמר ל'. מרינגמר, מדרך צ׳רלסטון. אז באיטיות הצליל פחת. מייבל במטבח והחלון רעד. ואז אזעקת ארגעה, 5 עד 7. 144 הופלו אמש.[14]
יום שני, 19 באוגוסט 1940
אתמול, יום ראשון, היתה שאגה. הם הגיעו בדיוק מעלינו. הסתכלתי על המטוס, כמו דגיג מול כריש שואג. מעלינו הם חלפו – שלושה, אני חושבת. בצבע ירוק זית. ואז בום בום בום – גרמנים? שוב בום בום בום מעל קינגסטון. אמרו שהם חמישה מפציצים המדלגים מעל גדרות בדרכם ללונדון. זו היתה הפעם הקרובה ביותר שבה הגיעו אלינו. 144 הופלו – לא, זה היה בפעם הקודמת. ואין תקיפה אווירית (עד כה) היום.
השיחה שלי עם וירג׳יניה וולף, סייענית המוות שלי, נמשכת. וולף לא זכתה לראות את סוף מלחמת העולם השנייה. היא גם לא זכתה לראות את עירה האהובה קמה מן ההריסות, מחיה את עצמה והופכת למגה-עיר שהיא היום. וירג׳יניה וולף שמה קץ לחייה בטביעה בנהר האוז (Ouse) ב-1943. היא חששה ממשבר נפשי שהלך והתגבר אצלה, אם כי התיעוד האחרון ביומן שלה מראה שהמלחמה הגבירה את תחושת המצוקה ואין האונים שלה. הכתיבה המפורשת שלה ביותר על התאבדות היא מתוך חשש שהנאצים יכבשו את לונדון שלה והיא תילקח ממנה. היא שקלה התאבדות קולקטיבית יחד עם בעלה, לאונרד, וחברים נוספים במעגל בלומבסברי. אך זה לא היה סופה. במעיל פרווה שבכיסיו אבנים היא פסעה אל עבר המוות, ללא עד או עדה, ללא סייענית.
בספר To the River, שכל כולו מסע בעקבות וולף אל האוז, כותב.ת אוליביה לאנג על חייה וגם מותה של וולף ליד הנהר. לאנג כותב.ת על אנגליה שאחרי הבליץ ובייחוד על התחדשות האזור שבו בילתה וולף את שנותיה האחרונות. מתברר שיש צמחי פרא שצמחו משום מה בעיקר באזורים שהופצצו בסאסקס ליד ביתה האחרון. הם הפכו את שדות ההרג לשדות פרחים, את ההריסות לערש התחדשות וצמיחה.
קראתי את אל הנהר יום לפני ההכרזה הפתאומית על הפסקת האש עם איראן וחשבתי על יחסיי עם וולף ועם לונדון. במובן מסוים אני אוהבת במיוחד את האדריכלות הברוטליסטית של לונדון, שניכר כי נוספה לאחר מלחמת העולם השנייה ומכורח הנסיבות של בנייה מחדש של עיר עצומה שספגה לא מעט הפגזות. אני אוהבת את הטייט מודרן ואת הברביקן, שניהם בולטים אל מול הנוף הוויקטוריאני של העיר. הם שני אתרים שוולף לא זכתה לראות, אך שניהם מפגישים בין צמיחה שלאחר מלחמה והרס לבין אמנות, ואולי הצמיחה הזו היא האופק שהייתי מאחלת לה. אני כותבת את השורות האלו עדיין בנבכי הלא-נודע. אין לי כל אשליות שיידרשו לנו שנים, או יותר מדויק, דורות, כדי לבנות מחדש אחרי ההרס הגדול שחווינו: של האנושיות שלנו ושל היכולת שלנו להביט במציאות נכוחה (כפי שוולף עושה בקטעי היומן הללו). הבתים שנפגעו מטילים בתל אביב-יפו הם המחיר הזעום ביותר שאנחנו משלמים על החיים במלחמת נצח. אבל כמו שלונדון שלי, כשאני מתהלכת בה, מזכירה לי שערים יכולות לצמוח מתוך הרס, כך אני מבקשת עבור החברה שלי, החברה הישראלית שוחרת ההומניזם, שתדע להחזיק את עצמה ולהוביל עד שנהיה פחות בתוך שדות ההרג וההריסות וכבר עדים לצמיחת הפרא של היום שאחרי המלחמה.
מהדורה מקוונת | יולי 2026
דימוי: Luna Yaker, כיכר הבימה, אוגוסט 2025
[1] וולף העבירה את רוב מלחמת העולם השנייה במונקס האוס, ביתה שבסאסקס.
[2] כל קטעי היומן תורגמו על ידי המחברת מתוך הספרVirginia Woolf: Selected Diaries, edited by Quentin Bell, Vintage (Penguin): London, 2013.
[3] באותה העת וירג׳יניה ולאונרד וולף התגוררו בריצ׳מונד, אזור שמכיל בתוכו את קיו. היא פרסמה את הסיפור ״גני קיו״ ראשית במהדורה מוגבלת ב-1919 ואז בצורה פומבית יותר ב-1921.
[4] לאונרד וולף (25 בנובמבר 1880 – 14 באוגוסט 1969) היה תיאורטיקן פוליטי, סופר, מוציא לאור ובעלה של וירג׳יניה.
[5] ספרה של וירג׳יניה וולף השנים יצא לאור בשנת 1937.
[6] ג׳וליאן בל (4 בפברואר 1908 – 18 ביולי 1937) היה משורר ופעיל פוליטי, בנה של ונסה בל (אחותה של וירג׳ינה), שנהרג במלחמת האזרחים בספרד כשנסע להתנדב כנהג אמבולנס בצד הרפובליקני (נגד פרנקו).
[7] כינויה של וולף לונסה בל.
[8] בית החווה של ונסה בל.
[9] אחיו של ג'וליאן.
[10] ויליאם קונגרייב (24 בינואר 1670 – 19 בינואר 1729), מחזאי ומשורר אנגלי שעליו כתבה וירג׳יניה וולף באותה התקופה.
[11] הביוגרפיה של רוג׳ר פריי שכתבה וולף לאחר שהתבקשה לכתוב עליו על ידי משפחתו ב-1934 (שנת פרסום: 1940).
[12] המשפט נגד צ׳רלס סטיבן, שהואשם ברצח אשתו.
[13] ספרו של צ׳רלס דיקנס.
[14] וולף מתייחסת כאן למספר מטוסי חיל האוויר הבריטי שהופלו בהתקפות הנאצים ובעלי בריתם.
