שיחות עם רוזה לוקסמבורג ווירג׳יניה וולף בזמן מלחמה
באוגוסט 2025 ראו אור שני ספרים במקביל: "רוזה לוקסמבורג", ביוגרפיה של הסוציאליסטית המהפכנית מאת דנה מילס בהוצאת גמא, ו"חמישה מכתבים מהכלא ופרח" – התכתבויות של רוזה לוקסמבורג בהוצאת דפוס בית, בעריכת ננה אריאל ואורי יואלי.
הביוגרפיה מאת דנה מילס מספרת את סיפורה של רוזה תוך נטיעת הטקסט בפוליטיקה המקומית בזמן שבו תורגם הספר (דנה תרגמה את הספר והתחילה במלאכת התרגום בדצמבר 2023). הספר כולל מסה על סירוב ופתח דבר מעת ענת מטר.
חמשת המכתבים של רוזה מהכלא – ארבעה בתרגום טלי קונס ומכתב נוסף בתרגום לאה גולדברג – עוסקים בהרבריום שלה – אוסף הפרחים המיובשים שיצרה בזמן השהות בכלא באמצעות ליקוט בחצר הכלא ומשלוחים מחברים. כל עותק כולל פרח מיובש שנקטף בסביבת בית הדפוס.
הספרים הפגישו בין דנה וננה, בזמן מלחמת ישראל-עזה העקובה מדם, לשיחה על רוזה המהפכנית, רוזה אשת הטבע, פרחים, ספרים, מלחמה ושלום.
אוגוסט-ספטמבר 2025
ד: שמתי לב, אולי בהשפעת רוזה ואולי בלי קשר, שאני יותר שמה לב לפריחה של פרחים סביבי, והיא אף נדמית לי מואצת בזמני אסון אלו. האם הפרחים פורחים ביתר שאת בזמן המלחמה? האם הקשב שלנו יותר מוכן לראותם כשאנחנו חיות בין כל כך הרבה מוות? האם אכן "החיטה צומחת שוב"?
נ: נראה לי שזה לא מקרי שיש פריחה של עיסוק בפרחים ברגע הזה – תערוכת פרחים בספרייה הלאומית, קטלוגים וספרים חדשים של איורים בוטניים. גם העיסוק שלי בהרבריום של רוזה הגיע רק בזמן המלחמה. ההרבריום שלה בעצמו מפתיע – הרי לא היינו מדמיינות שדווקא זה מה שמהפכנית סוציאליסטית אנטי־מלחמתית תעשה בשהות שלה בכלא. איסוף צמחים יכול להיראות בקלות שעשוע בורגני. אבל כנראה הניגוד בין דיכוי פוליטי לבין צמחים חזק מאוד ומאפשר להרגיש את הצומח בעוצמה דווקא ברגעים האלה של המלחמה.
לא מזמן התגנבה אצלי מחשבה: בטח בעזה עכשיו, ורואים את זה בתצלומי האוויר, אין כמעט פרח אחד. איך אפשר לחיות במקום בלי צמחים? באיזה מובן איסוף וייבוש צמחים הוא אקט של התנגדות – כלומר, ההפך מהכרה פסיבית בנוסח "החיטה צומחת שוב"? ומה עושים כשאי־אפשר לעשות אפילו את זה?
ד: זו מחשבה מעניינת. האם יש פרחים בעזה? האם אפשר לגדל משהו בעזה? עשיתי חיפוש קטן ומצאתי כתבות מכמירות לב על אנשים שלמרות הכול מנסים להמשיך ולגדל פרחים או צמחים. גם לצורך מאכל, כמובן, אבל כמו שאת אומרת, יש בייבוש צמחים, כמו בגידול שלהם, אקט של התנגדות. בשבילי זה גם מסמל את העובדה שהקשר בין אדם לטבע חזק גם כשאדם אחר מנסה למחוק חיים מעל פני האדמה. אני חושבת שבסופו של דבר, אולי הדבר הכי מעורר תקווה ב״החיטה צומחת שוב״ הוא שלא צריך בני אדם בשביל שתצמח. הטבע חזק יותר מהאדם. אני חושבת על זה כל הזמן מאז ה־7 באוקטובר. אז אולי גידול או ייבוש צמחים הוא סוג של הכרה בכך, סוג של הכרה במקום שלנו בעולם, בעוד הניסיון לפתח עוד ועוד טכנולוגיות מלחמה, "לחסל" עם כזה או אחר, מקורו באדנות בלתי אנושית שרואה באדם ריבון הכול.
מה היחס בין פרחים מיובשים לבין מכתבים? האם זו דיאלקטיקה? או יחסים אחרים? הרי הפרח כשלעצמו חי בעולם ואז יובש. ואז שליחתו לאחר היא כתחילת שיחה. האם זה דומה לפריחתו של פרח חדש, פרח ההתכתבות? האם זו הפחת חיים חדשים בפרח המיובש?
נ: אני חושבת על זה קודם במובן החומרי. גם נייר הוא צמח מעובד, ושידוך הנייר לצמח הוא כמו וריאציה על נושא. במכתבים שרוזה כתבה יש הנחיות מדויקות מאוד לגבי האופן שבו היא רוצה שהפרחים יישלחו אליה, והיא מתייחסת למשלוח עצמו כחלק בלתי נפרד מהשיחה עם החברים. אני רק יכולה לדמיין את הציפייה, הסקרנות וההפתעה שחשה כשהיא קיבלה את המשלוחים האלה. בביוגרפיה הנפלאה שלך על רוזה את מספרת שהתשוקה הבוטנית הופיעה אצלה בגיל מוקדם מאוד, ושהיא ויתרה על לימודים בתחום הזה לטובת לימודי משפטים. מפתה להשתמש בשדה הסמנטי הזה בשיחה שלנו: איפה נזרעו הזרעים של אהבת הצמחים שלה? אני מבינה איך החמלה כלפי עולם החי והצומח היא פוליטית, אבל אני לא מצליחה לשים על זה את האצבע עד הסוף. מה הוביל את הילדה המוכשרת ושוחרת הצדק הזו לטבע, ואיזה תפקיד היה לנטייה הזאת בהתכתבויות שלה מהכלא?
ד: אני חושבת על התשובה שלך וגם על השאלה שלי ממקום אחר. מה אם פרח ופרח מיובש הם שתי ישויות אונטולוגיות שונות בעולם? אני חושבת שזה עובר נפלא בספר שלך, ישנם הפרחים שעליהם מספרים וישנם הפרחים המיובשים. ואולי, כפועל יוצא מכך, יש משהו בפרח המיובש שמגלם את הפער בין חיים למוות שבו אנחנו כולנו חיים בתקופת מלחמה. אני כל הזמן מרגישה, זה שנתיים אבל כמובן גם לפני כן, שאנחנו מתהלכות על פני תהום, לא לגמרי חיות (כי כל כך הרבה חיים נגזלים בשמנו וסביבנו), אבל גם לא מתות, חייבות להמשיך בשגרה כאילו היא החיים עצמם. יש משהו במלחמה שיוצר מרווח של בין לבין, של לא חיים ולא מוות. ואולי הפרח המיובש, שהוא לא לגמרי פרח חי, אבל גם כמובן לא מת – יש בו חיים משל עצמו – מתכתב עם המצב הזה.
כשהייתי ילדה קנו לי ערכה לייבוש פרחים. אהבתי אותה מאוד, אבל היה בי עצב להסתכל על פרחים מיובשים ולא חיים. כשאני מסתכלת על הספר היפהפה שלך אני נזכרת בשאלה הזו, של היופי המגולם בפרח בשיא פריחתו לעומת הפרח המיובש. האם השהייה בכלא מגבירה את הניגוד הזה? מפחיתה אותו? הרי מה זה לייבש פרח כשאת יושבת בבית הסוהר שנים על גבי שנים? ועדיין, האם היו ברוזה, או בך, תחושות שונות לגבי הפרחים כשהם חיים או מיובשים? ואולי בכלל פרחים מיובשים הם פרחים שהתחילו חיים אחרים?
נ: אני מזדהה עם התחושה הנוגה מול הצמח היבש. אבל אני מרגישה עצב גדול יותר מול הפרח הקטוף החי, בגלל הידיעה שהוא יקמל. מה שמדהים בפרח יבש הוא שזה חומר לא כל כך עדין, שאפשר להדביק בקלות ולשמור למזכרת. הצמח היבש מתקשה ולמעשה נהיה חלק מהדף, עובר לספרת קיום אחרת, וכן – במובן הזה מתחיל חיים חדשים. הבנתי גם שצמחים רגילים למראה במצבם החי הופכים להיות יפים יותר כשהם מיובשים. בספרון המכתבים כללנו צמח שנקטף מסביבת בית הדפוס, והצמחים המיובשים הכי יפים היו הפשוטים ביותר: אוג, לחך, דבקה זיפנית.
מפתה לחשוב על פרחים יבשים במונחים של חיים מול מוות, אבל נדמה שאצל רוזה הייבוש דווקא קשור להיאחזות ביצר החיים. איך את מבינה את היצר הזה לאור ההיכרות הקרובה שלך איתה? ומה היה הדחף הארכיוני הזה שלה לקטלג, להכניס את הפרחים לסדר המדעי, הרציונלי?
ד: זו שאלה מעניינת ואתגר יפה לרוזה הקוהרנטית כביכול אבל לא קוהרנטית כלל. אחד הדברים שהכי אתגרו אותי בקריאות שלה הוא הניגוד בין ״רוזה הרומנטית״, חובבת הפרחים, הציפורים והדבורים, לבין האישה שהתמקצעה בסוציאליזם מדעי, רצתה ללמוד מדעי הטבע והתפתחה בכיוונים הללו. היו בה גם מכלול וגם ניגודים. דיאלקטיקה של אופי. את צודקת שהפרח המיובש לא שברירי למרות שהוא נראה כך – זה עובר כל כך יפה בספר שלך – ומעניין מה שאת אומרת על העצב על הפרחים שימותו. זו תמיד ההרגשה שלי כשאני מקבלת במתנה זר פרחים יפה, שִׂמחה על המחווה ועל המחשבה וגם עצב על הרגע שאצטרך לפנות אותם. דווקא בגינה יש לי סוג של קבלה של פרחים מתים, ואני גם לא מרגישה צורך לפנות אותם מיד, שכן כל הזמן אני מבחינה בפרחים חיים חדשים שמחליפים אותם. מעניין פה גם היחס לחירות. המכתבים שבחרת מדגישים מאוד את המודעות של רוזה לתנאים שבהם היא חיה. לחוסר החירות שלה. מנגד, לפרח המיובש במכתב יש סוג של אפשרות לחיים חדשים, לפתוח בנרטיב חדש ששונה (ראי תובנה לעיל) מהחיים שלהם כפרח חי. האם רוזה מנסה לייצר אופק של חירות כשהיא מרגישה בחסרונה בצורה חמורה? זה גם מתקשר ליחס שלה לחרקים ולציפורים, הניסיון שלה לטפל בבריות חולות כדי לסייע להן להתעופף, שזה אומר גם לעזוב אותה. זה גם מחיר החירות שהיא משלמת ברצון: היא שולחת את הפרחים המיובשים במקום להתענג עליהם בתא שלה, לשמח את חבריה ובעיקר חברותיה, ובכך מייצרת לפרח שביל חדש.
האם מצאת את עצמך מייבשת פרחים בעקבות המכתבים או בתגובה להם? איך את מרגישה כעת בייבוש הפרחים? ואיך את מרגישה כעת כלפי כתיבת טבע? מצד אחד התשוקה לטבע ברגע הזה מאוד ברורה, כשהמלחמה או רצח העם מכלים כל חלקה טובה בחיינו. מצד אחר יש בכך הקלה קלה, חוסר התעמתות מוסרית עם מה שנעשה בשמנו. ייבשתי לאחרונה פרחים לאו דווקא בעקבות רוזה שלנו אלא בעקבות ספר נפלא שבו קראתי על כתיבתה של וירג'יניה וולף בכפר הבריטי. ייבשתי פרח בתוך הספר, ומיד הרגשתי רגשות אשמה שכן אני לא וירג'יניה וולף ומקומי כלפי הטבע שונה בשל מקומי ברצח העם. אני מרגישה מדוכאת וממש מחכה לחזור לאנגליה, שם יש לי מעגל אינטלקטואלי חי, וגם (אולי בהשראת הספר הנ"ל) אני בורחת לכפר בריטי לכתוב במשך יומיים. אבל אני גם מרגישה רגשות אשמה על זה. האם מגיע לנו להתנחם בטבע בכלל? האם יש בו נחמה? או כמו שרוזה כותבת לסופי ליבקנכט, העצב שבטבע מדכא אותה (ואולי גם גורם לה לחשוב על הסבל האנושי? או בנפרד ממנו?). עוד לא הכרעתי בראשי ובלבי. אבל אני מרגישה שאני צריכה לצאת מכאן, ויתרה מכך, לצאת מכאן לטבע.
נ: אני משיבה לך אחרי כמה ימים במצפה רמון. מצאתי את עצמי מתבוננת הרבה ביעלים הנוביים היפהפיים, המתאימים כל כך לסביבה המדברית, נמצאים בדיוק במקומם. גם אני מרגישה בעוצמה רבה את הצורך בטבע בזמן הקטסטרופה, ואני שומעת הרבה מסביבי את התחושה הזאת.
היעלה חופרת לעצמה גומה קטנה בחול ורוכנת לרביצה שמשית, יוצרת לעצמה מרחב אישי למנוחה בתוך העדר. מה יעשו אלה שלא יכולים לברוח? שאיבדו את מרחבי המחיה שלהם? זו שאלה שרודפת אותי. איך נכשלנו בשמירה על החיים.
התחלתי לייבש פרחים בצורה שיטתית רק אחרי הקריאה במכתבים של רוזה. וגם בעקבות וירג'יניה וולף עשיתי מלאכת יד, אבל לא ייבוש פרחים אלא תפירת ספרים. וירג'יניה ורוזה היו שתי נשים שלא רק כתבו אלא גם עסקו בעמל: רוזה בייבוש הפרחים ווירג'יניה שהקימה הוצאת ספרים ויצרה אותם בעצמה עם בעלה לנארד (בעקבותיה הקמתי עם בן זוגי אורי יואלי את הוצאת הספרים ובית המלאכה הזעיר דפוס בית). יש לי עניין מתמשך בסופרים וסופרות שהיה להם קשר לעולם החומרי, שלא הסתפקו בכך שמישהו יעשה את העבודה בשבילם אלא חשו בעוצמה את הקשר בין מילים לבין מגע עם העולם. בכל המקרים האלה לעמל היה גם תפקיד נפשי של הרגעה, הפגת מתחים וחרדות; לא רק "ריפוי בעיסוק", כי אלה היו אנשים עסוקים מאוד, אלא, נדמה לי, תחושה של חיבור עמוק לכוליות של הקיום. בספר שלך את מציינת שמישהו, נדמה לי קרל ליבקנכט, ביקש ספר על ציפורים, ורוזה בתגובה תמהה למה צריך ספר מיוחד על ציפורים, כי הכול קשור לכול ואין צורך ללמוד על הדברים בנפרד זה מזה.
אולי גם לא מקרי שווירג'יניה ורוזה – וולף כתבה בעמידה ורוזה יצאה להליכות תכופות. אולי שווה לחשוב בהקשר הזה על הקשר בין כתיבה לבין ריקוד, ואני סקרנית מאוד לשמוע מה את חושבת, כי זה נושא שחשבת עליו לעומק. ויש לי עוד שאלה: במקרה של וולף, – סידור של אות אחר אות בדפוס סיזיפי – היתה השפעה משמעותית על הכתיבה המודרניסטית הפרגמנטרית שלה. מעניין אותי אם אפשר לראות השפעה דומה של העבודה הידנית על הכתיבה של רוזה. כלומר – לא רק אזכור של הפרחים במכתבים אלא ממש שינוי בסגנון הכתיבה. האם מה שהשפיע על הכתיבה שלה הוא הסוגה של ההתכתבות או גם המגע עם הפרחים, מלאכת הייבוש, ההדבקה, הקִטלוג והזמן הייחודי של שהות בכלא?
ד: כשהייתי בביקורי האחרון בלונדון פגשתי חברת לב שלי, רייצ׳ל הולמס, סופרת נהדרת. עשינו הליכה רגלית ארוכה ודיברנו. היא מאוד פוליטית (גדלה כפעילת אנטי־אפרטהייד בדרום אפריקה, כיום בוועד המנהל של הפסטיבל הפלסטיני לספרות ופעילת BDS מרכזית. היא המצפן המוסרי שלי. הלכנו בכל מיני רחובות צדדיים בלונדון – היא חיה שם מגיל 18, למעשה מאז שגלתה מדרום אפריקה. עברנו ב־"Gay's the word" לקנות מתנות לבת זוגי. שתינו הסתכלנו על ספר של הרייט בייקר, Rural Lives, על כתיבת הטבע של וולף, רוזמונד להמן וסילביה טאונסנד וורנר (רייצ׳ל כתבה את התזה שלה על סט"ו), ושאלתי אותה אם נרצה לקרוא. היא חשבה על זה, ואמרה שאולי שווה לי לרכוש עותק, ואז החליטה לרכוש עותק לעצמה.
בזמן המלחמה עם איראן הרגשתי פחד קיומי שלא הרגשתי הרבה זמן. הרגשתי כאילו הכול מאוד קרוב. רייצ'ל התקשרה אליי. היא ניסתה לשאול אם אני יכולה לצאת, לחזור לאנגליה, אמרתי שאין טיסות, ומי יודע מתי יהיו? ואז היא התחילה לדבר על הספר הזה. שהוא מעולה וש"היא נושאת את הפוליטיקה שלה בקלות". ואז התחלתי לקרוא, כדי לחזור להרגשה של ללכת איתה בלונדון, להרגיש בטוחה, להיות במקום שפוי (אגב: כשגרתי באנגליה פשיסטים ימנים זרקו אבן על החלון של "Gay's the word", אולי זה לא עובד לגמרי).
מאותו רגע הספר, וחייה של וירג'יניה בזמן המלחמה, הפכו להיות בני שיחה שלי בזמן המלחמה. חשבתי על ההבדלים (למרות שביחס לישראל-איראן יש יותר דמיון למלחמת העולם). דמעתי כשקראתי את רוזמונד להמן תוהה אם המציאו פצצות גם בגודל מתאים לילדים קטנים. וחשבתי על החיים המסובכים של וירג'יניה, הצער על חוסר הילדים, חוסר הטיפול הרפואי שקיבלה (אולי היא היתה חיה חיים מלאים ומתה בשיבה טובה אם היתה נולדת אפילו קצת יותר מאוחר מהזמן שבו נולדה?), אהבתו של לנארד, אהבתה שלה לוויטה סאקלר-וסט, האומץ שלה והחדשנות שלה בכל כך הרבה צורות ותצורות. למעשה, "חדר משלך" היה הספר הראשון ש"גנבתי" מאמא שלי. וירג'יניה מלווה אותי זמן רב.
אני מזדהה איתך לגבי העמל/עמלנות נוסף על חיי הרוח (גם כאן חושבת על עוד בת שיח שלי, חנה ארנדט). לא חשבתי – וכמובן הייתי צריכה לחשוב! – על ההקבלות בין דפוס הוגארת ודפוס בית. מעניין אותי התהליך שדחף אותך לעשות את המהלך הזה (ואני מעריצה אותו מאוד!). גם אני מזדהה עם הדחף הזה וגם עם הניסיון להכניס את הגוף בצורה נוכחת יותר לחיי הרוח והכתיבה. אני אוהבת מאוד את דימוי העבודה הסיזיפית של ה־typesetting. לא ידעתי שווירג׳יניה כתבה בעמידה! אני, כמו רוזה, חושבת בהליכה. לגבי ריקוד/תנועה וכתיבה: כל חיי, מגיל ארבע, רקדתי ואהבתי את זה מאוד. גם כתבתי מגיל צעיר יחסית (בגיל שמונה הייתי ב"חוג עיתונות" וכתבתי פרופיל על המורה שלי לפסנתר. ראשית המחשבה הביוגרפית?). זה תמיד היה חלק ממני. אני לא יודעת אם אני "כותבת יפה", אני יודעת שאני צריכה לכתוב. בדיוק סיימתי ספר של פטי סמית שיש בו הרבה מחשבה על עוד בת שיח שלי, סימון וייל, והיא מסיימת אותו בתהייה למה היא כותבת ומגיעה למסקנה שהיא לא יכולה אחרת. אני חושבת שבשנים האחרונות בעיקר אני מבינה את זה גם כן, ומנסה ליצור לי חיים שייתנו מקום פיזי לתנועה.
כילדה הגדירו אותי כ"עם קוצים בתחת" למרות שמאוד אהבתי לקרוא (אולי אחד הדברים היחידים שאני עושה ומחזיק אותי יושבת). אני מרגישה הכי טוב, הכי עצמי – גם אם לא טוב –בתנועה. מכל סוג שהוא. עבורי גם כתיבה וגם תנועה. אלו דברים שצריך לחזור אליהם מדי יום. יש בכך ממד סיזיפי, ואני אוהבת אותו. אולי זה גם קשור לעבודת הדפוס? אני פחות מחכה לרגעי "התעלות", הן במחול והן בכתיבה, ויותר נהנית מהעבודה היומיומית שבהם. מהחזרה ולעתים החזרה על עצמי. כשגרתי בניו יורק ב־2016 הלכתי לשיעור בלט יום אחרי בחירתו של טראמפ לנשיא. כולם היו בהלם, ואנשים בכו ברכבת התחתית וחיבקו זרים. מאוד לא ניו יורק! ואני זוכרת שהלכתי לשיעור בלט והמורה שלי אמרה: ליד הבר תמיד תרגישו בבית. וזה מלווה אותי מאז (גם לפני, אבל ההמללה של זה בנסיבות האלו עזר לי).
מעולם לא הבנתי לעומק את עבודת הדפוס, ואני ממש אשמח לשמוע ממך על היחסים בין כתיבה לבין דפוס. ועל התהליך שגרם לך לחשוב על דפוס הוגארת בנווה צדק. זה יחזיק אותי כל היום!
נ: אני משתהה על עניין השלום: הערטילאיות של המושג והנטייה שלו למסמס ולמסך מציאות פוליטית. זה הזכיר לי את הספר המעולה של מיכל גבעוני "עתיד לשעבר", שבו היא מבקרת בחריפות את הפוליטיקה של התקווה. היא אומרת שתקווה כחזון פוליטי הופכת להיות מסמן ריק – משהו שחותרים אליו ומייחלים לו עד שהוא נהיה התכלית –כלומר החזון הוא התקווה עצמה ולא מה שהיא מייצגת או העוולות שהיא מבקשת לסיים. "שלום" אולי היה דומה לזה בשנות התשעים והאלפיים – כל כך שימושית עד שמשתמשים בה לכל דבר. אבל היום, כשזו מילה מוקצה שמי שמשתמש בה מוגדר בטווח שבין טמבל לבוגד, אני מרגישה ששלום חזר להיות עמדה טובה. בעיניי זה פשוט אומר שאסור שאלימות תהיה תוכנית פוליטית ושלא יכול להיות שהיא תהיה במקום גבוה כל כך בסדר העדיפויות הציבורי.
"מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית" של וולף באמת יכול להיקרא כטקסט בעייתי. ברגע מסוים נדמה כאילו היא לוקחת על עצמה תפקיד של מין תומכת לחימה, שבהיעדר יכולת להשפיע בצורה צבאית או פוליטית מציעה את חופש המחשבה ככלי חלופי. אבל נדמה לי שבזמן המלחמה שבריטניה היתה כל כך מגויסת אליה, ההעזה לדבר על שלום היתה משמעותית. היא התעקשה לא להיות שפחה של מקבלי ההחלטות ולתבוע מקום לדמיון הפוליטי.
אבל דנה, איך אפשר להיות אדם פרטי בתקופה כזו? אני חוזרת לרוזה ושואבת מהיכולת שלה לקיים חיים אישיים בזמן כל כך קולקטיבי. חסרה לי היכולת להתקיים כאדם פרטי. אני נעה בין המחשבה שהייתי צריכה לעזוב עכשיו הכול ולהקדיש את עצמי למאבק, בלי שום קשר לשאלת האפקטיביות שלו, לבין צורך עז, קיומי, להיות אדם פרטי. בשיעורי רטוריקה אני תמיד מלמדת על המילה היוונית "אידיוט", שפירושה פשוט אדם פרטי, "לעצמו" (כמו התחילית אידיו־), אדם שלא רוצה או לא יכול לעסוק בענייני הציבור. אני מלמדת בהערצה את התפיסה האתונאית שלפיה אדם חייב להיות מסוגל לעסוק בענייני הכלל כדי להיות בעל שיעור קומה ותבונה. אבל בזמן האחרון אני חושבת גם ההפך. אני רוצה מאוד להיות אידיוטית.
ד: זה מעניין שאת מציגה את הספר של גבעוני ואת הקריאה שלה את המושג תקווה. גם אני קראתי אותו לא מזמן וחשבתי עליו הרבה. כשהייתי בשיקגו השתתפתי בסמינר שבו קראנו את "תקווה רדיקלית" של ג'ונתן ליר. למקרה שאת לא מכירה (אני חושבת שהיא מתייחסת אליו בספר), הוא כותב שם על ילידים באמריקה שמחזיקים איזושהי אמונה בתרבות שלהם למרות שהיא נכחדה לגמרי. כתבתי על זה קצת בדוקטורט, כי יש לו קריאה יפה של מחול כטקס. וכשקראתי את הספר הזה (שבלי קשר לגבעוני אני ממליצה עליו בחום) פתאום הבנתי משהו על ישראל-פלסטין, ובעיקר על המקום של תרבות בזמן הכחדה. אלא מה, לאחרונה, אולי דרך גבעוני (אם כי היא לא עושה את זה), אני שומעת אנשים מדברים על תקווה רדיקלית מהצד היהודי. וזה קשה לי. כי אנחנו כאן תוקפים, אנחנו אלו שמייצרים את התקיפה האווירית שבמהלכה צריך לחשוב על שלום. ואולי זה מה שקשה לי. . אז אולי זה מה שקשה לי. אבל אני מסכימה איתך שזה טקסט חשוב ושזה מושג חשוב לחשוב עליו, ואולי לנכס אותו מידי השמאל הציוני העיוור לסבל האחר, ולהפוך אותו לשלום אמיתי, שלום של התבוננות במציאות, שלום של הכרה בסבל ובניסיון לריפוי.
ובכל מקרה, לאור העובדה שהטקסט חשוב לשתינו, רכשתי אותו ב"סיפור פשוט" ואני אשוב אליו, ואני חושבת שהדיאלוג הזה, דווקא ממקום של חוסר הסכמה אבל בשיחה פתוחה, יכול להיות מקום מזין מאוד, ולכן אני אסירת תודה שהחזרת אותי לחשוב על שלום.
מהדורה מקוונת | דצמבר 2025
דימוי:
