שיחה בין האמנית אילונה בלגה והאמן רפאל אסקרדו על תערוכתה של בלגה "לכל האוהבים", לונדון, 2023

את השיחה הבאה קיימתי עם רפאל אסקרדו, אמן רב-תחומי מפרו שחי ויוצר בלונדון, ביולי 2023 – כחודש לאחר שהסתיימה תערוכת הגמר של התואר השני שלי בבית הספר לאמנות "סלייד" שבלונדון.
בתערוכת היחיד שלי משנת 2021 "סימנים מוסכמים", שהוצגה במוזיאון בר-דוד בקיבוץ ברעם ונאצרה על ידי אבי איפרגן, עסקתי במחשבה על הסללה – על האופן שבו מנגנונים מסוימים מנתבים אותנו באופן גלוי או סמוי. ביצירת תערוכה זו עניין אותי לחשוב דווקא על הכיוון ההפוך, על האלטרנטיבה – על יכולת הבחירה, הפעולה והתנועה, וכיצד אנו פועלים במסגרת החירויות האלו כיחידים או כחלק מקולקטיב.

הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי אנרי לפבר טוען: "ביקורת על אי-הגשמה וניכור אינה צריכה להיות מצומצמת לתמונה עגומה של כאב וייאוש. היא נושאת בתוכה קריאה אינסופית לאפשרי על מנת לשפוט את ההווה ואת מה שהושג. היא בוחנת את התנועות הדיאלקטיות הטמונות במה שהוא קונקרטי באדם, כלומר, ביומיום: האפשרי והבלתי אפשרי, האקראי והוודאי, מה שהושג ומה שעדיין פוטנציאלי. הממשי יכול להיות מובן ומוערך רק דרך הפוטנציאל, ומה שהושג דרך מה שלא הושג" (מתוך: הביקורת על חיי היומיום, כרך 2, תרגום המחברת).

בחודשים שחלפו מאז שהתקיימה השיחה שלהלן, רבים מן הנושאים שעולים בה – כמו נוכחות ופעולה במרחב הציבורי, בנייה והנצחה – קיבלו משמעויות נוספות וטעונות במיוחד במרחב הישראלי.

ר"א: כשהלכתי לאורך המסדרון ונכנסתי לחלל התצוגה, הרושם הראשוני שעלה בי מהעבודה הוא שהיא לא מתקיימת במרחב המקובל והמוכר של מה שאנחנו תופסים כאמנות, אלא נראית יותר כמו העתקה של אלמנטים בעולם אל תוך חלל התצוגה – באופן ספציפי, אלמנטים מן המרחב הציבורי. המבנים עשויי הלבנים מאוד דיברו את נופי העיר ושפת הרחוב של לונדון. זו היתה חוויית אמנות אימרסיבית שבה מבני הלבנים היו לאיים צפים שאפשר ללכת סביבם ולפגוש אובייקטים נוספים ששכבו עליהם או על הרצפה. מכיוון שאלו היו אובייקטים המוכרים לי מחיי היומיום, זה גרם לי לחשוב על מערכת היחסים שלי עם כל אחד מהם.

א"ב: העתקה של אלמנטים יומיומיים אל תוך חלל התצוגה זו פעולה שאני נוקטת די הרבה. ההתקה הזו יוצרת בלבול או תחושה של חוסר התמצאות, מכיוון שהחפצים המוכרים הללו מוגשים בתחביר אחר משאנחנו רגילים בחיי היומיום, והתחביר החדש הזה משנה את היחסים בין הצופה ובין האובייקט או בין הצופה והחלל שבו היא או הוא נמצאים. אני אוהבת לשנות את החומריות של חפצים מוכרים מאותה הסיבה.

ר"א: היה משהו מאוד מעניין בחלל מבחינת הקומפוזיציה, מכיוון שלא היה למיצב מרכז. לא היה ברור על מה אמורים להסתכל קודם ועל מה אחר כך.

א"ב: זו נקודה ממש חשובה מבחינתי, כי זה גורם לנו לעסוק באופן אקטיבי במקום שבו אנחנו ממקמים את עצמנו ביחס לדברים שאנחנו אמורים להתבונן בהם. זו מחשבה שהתעצבה באמנות בימי הרנסנס, וניתן לראות אותה בציורים מאותה התקופה – הפרספקטיבה מכתיבה לך את אופן ההתבוננות. נוסף על כך, ישנו איזון ציורי בין המרחב שבו הסצנה שבציור מתקיימת ובין הדמויות המרכזיות והדמויות המשניות; זו צורת ראייה שבה כל הפרטים בסצנה חשובים באותה המידה, וכן, נקודת המבט משפיעה רבות על הסיפור. אני חושבת שאותה דרך לגשת ולהתבונן בדברים באמת מתקיימת גם בתערוכה.

ר"א: יש בהחלטה הזו הרבה עוצמה, מכיוון שהיא משאירה את קבלת ההחלטות בנוגע לאופן חוויית העבודה בידי הצופה. במובן הזה אין הסללה למבט של הצופה, והוא או היא חייבים לבחור בעצמם למה הם ייגשו קודם. בתור אמן פרפורמנס, מאוד בלט בעיניי שהיתה כוריאוגרפיה של התנועה בחלל, שהוכתבה על ידי המיקום של המבנים הגדולים. היו כל מיני מסלולים שהיה ניתן לנווט בהם: מסביב למיצב, דרכו או ממרכז החלל במרחק מה ממנו.

א"ב: המבנה של ההצבה באמת אפשר לצופים לנווט, והטיל עליהם את האחריות להיות פעילים ולבחור בעצמם היכן הם נמצאים ביחס למבנים או לפסלים האחרים. אני מאמינה שיכולת הבחירה הזו התאפשרה הודות לחוסר ההיררכיה במבנה ההצבה.

ר"א: המיצב הכיל שני מבני לבנים, אבל גם מבחר של פסלים קטנים יותר: נעלי בית עשויות מברונזה ואובייקטים מחודדים שהזכירו גדרות בטיחות נגד פורצים, שבחרת ליצור אותם מחומר קרמי שביר. בעיניי הניגודים הללו בין התפקוד המקורי של האובייקט לחומריות שלו היו מאוד יפים.

א"ב: קוצי הקרמיקה באמת לקוחים מתוך דגם של גדרות למניעת טיפוס – לקחתי אלמנט בודד מתוך הדגם ויצרתי הגדלה שלו מקרמיקה בבניית יד. רציתי לעבוד עם האובייקט הזה בגלל השימוש המאוד ספציפי שלו בעולם – כל כך הרבה מחשבה הושקעה בעיצוב של הדבר היפה והאלים הזה. עניין אותי גם ליצור היפוך של היחסים בינו ובין הגוף; בחיים האמיתיים זה אלמנט שנועד להרתעה והרחקה, הוא עשוי ברזל יצוק, והחלקים המחודדים שלו יכולים לפגוע בגוף או להיתפס בבגדים שלנו ולהגביל תזוזה. כל זה מתבטל כשהקוץ עשוי קרמיקה, הוא חוזר למקורותיו הצורניים הצמחיים והפתייניים, ובמקום שנחשוב איך להיזהר על עצמנו שלא ניפגע אנחנו נזהרים לא לשבור אותו. סוגי הגדרות הללו שייכים לתחום בהנדסת אנוש שנקרא אדריכלות עוינת, ולמעשה נועד למנוע או לעודד התנהגויות מסוימות במרחב הציבורי אשר מוכתבות על פי עיצוב המרחב. זה נושא שמהדהד בלא מעט מן העבודות שלי מהתקופה האחרונה. בעבודה הזו האדריכלות העוינת קיימת גם באופן התכנון והבנייה של מבני הלבנים: האזורים דמויי הספסל שניתן לשבת עליהם בנויים בצורה ארגונומית, כלומר הם בנויים על פי גובה סטנדרטי שמקורו ביחס שבין הירך והשוק. מצד שני, העומק של הספסל לא רחב מספיק בשביל שיהיה ניתן לשכב עליו בצורה נוחה.

ר"א: אז למעשה יש במבני הלבנים הצעה פסיבית ובלתי גלויה לפעולה. אולי היא כן גלויה אבל היא לא ממש ברורה. המתחים הללו התקיימו בשלל העבודות בתערוכה – בכל אובייקט מתקיים ניגוד פנימי בין המשמעות או השימושיות שלו ובין החומריות שלו. חוויית המפגש עם האובייקטים הללו מן היומיום בתערוכה היתה חוויה של פירוק והזרה. השפה שעלתה מהן היתה של אלימינציה, כמו פוזיטיב ונגטיב של תצלום – במקום שהאובייקט יספר לך מה הוא, הוא אמר לך מה הוא לא. זו היתה תחושה מאוד חזקה. בעיניי היה רגע נורא פואטי באחד ממבני הלבנים בחלק שבו שיבצת טקסט. אם אנחנו מדברים על אינפורמציה שאנחנו שואבים מאובייקטים או על סביבה שמשדרת אווירה או טון מסוימים, טקסט הוא הדרך הכי מילולית וישירה לומר משהו.

א"ב: אפשר למצוא במרחב העירוני מגוון של מידע ויזואלי – אדריכלות, דימויים, שלטים או סמלים שתפקידם להורות לנו איך לפעול, לזוז, לחשוב או להרגיש. אותיות הקרמיקה בתוך הלבנים, To All the Lovers, מדברות מבחינתי בשפה של הנצחה הן באופן צורני-חומרי והן באופן טקסטואלי אשר משתייך ליצירת הקדשה, אך הטקסט עצמו הוא מאוד גנרי; אנחנו לא יודעים לאילו אוהבים ההקדשה ממוענת, הם יכולים להיות כל אחד ואחת. מבחינתי זה ניסיון לחתור תחת הרעיון של הנצחה ולפתוח אותו לנרטיבים אחרים ולאופציות נוספות של יחסים בינינו לבין טקסט במרחב.

ר"א: כאן שוכנת הפואטיקה. טקסט שאנחנו פוגשים במרחב הציבורי הוא מאוד ברור, המסר שלו מובן מאליו. עוד עבודה בתערוכה שהכילה טקסט היתה ערימת העיתונים.

א"ב: נכון, על הרצפה שכבה ערימה של עיתונים שממנה החסרתי באמצעות חיתוך לייזר את הכיתוב Hellooooo. בכל אחד מימי השבוע במהלך התערוכה אספתי את העיתון החינמי שמחולק בתחבורה הציבורית, חתכתי אותו בלייזר והוספתי לראש הערימה. פה הטקסט משמש כברכה, כמו שנוהגים לומר לאורח שנכנס הביתה, אבל זו גם היתה מבחינתי פעולה של הנכחה, פעולה פרטית שלי בתוך אובייקט ציבורי בייצור המוני עם קריצה קומית.

ר"א: Hello, Hello, Hello חוזר על עצמו ומונח אחד על גבי השני, מבחינתי זה היה כמו להצהיר "אני כאן, תראו אותי". העיתון, החדשות, הם גונבים את תשומת הלב שלנו ומוציאים אותנו מנוכחות בזמן שהם מבשרים לנו מה קורה בעולם. זה היה רגע בתערוכה שמאוד דיבר את היומיום, כמו הקפה שאני קונה כל יום, ההליכה שלי לעבודה, להתעורר ולהדליק את הרדיו. To All the Lovers, לכל האוהבים, לא מדבר באותה שפת יומיום, ומייצר ניגוד נוסף בתערוכה.

א"ב: יש הבדל די גדול בין שני הטקסטים, בין דברים יומיומיים שאנחנו עושים עם עצמנו בצורה כמעט אוטומטית ובין הרגעים או האירועים שאותם אנחנו בוחרים לייחד מעל היתר. זה עניין של שהייה, של עצירה בזמן, של הבדלה ושל עמידות. אני מתעניינת בארעיות שבתוך שגרת היומיום, בחזרתיות שקיימת בה ובניגוד של הארעיות הזו לדברים יציבים יותר, שאינם משתנים ונשארים כל יום באותו מקום. מכאן נכנסו לעבודה המחשבה על הנצחה, על מצבות זיכרון, וההחלטה לצקת את נעלי הבית שלי בברונזה. זה מין צורך שלנו למסגר ולקבע דברים, וזו גם שאלה בנוגע לערכים: מה חשוב לנו מספיק בשביל לקעקע, להפוך למשהו קבוע בנוף, כל נוף. כשמדובר על המרחב הציבורי, ההחלטות הללו מעידות על הגישה שלנו כחברה לאירועים שונים ולהנצחתם.

ר"א: ולא רק זה, נוסף על כך קיימת השאלה מה היחס שלנו כאינדיווידואלים למונומנטים או למסגרות האלו, כיצד אנחנו אמורים לנהוג ביחס אליהם? כשאתה נמצא בחלל הביתי אתה לא כל כך עסוק בשאלות הללו.

א"ב: כשאתה פותח את העיתון אתה פוגש את העולם באיזשהו אופן, אתה מתוודע למה שקורה מחוץ למפתן ביתך. אפשר לומר שזה אקט של מעורבות והתחברות. זו אמנם פעולה בינך ובין דפי הנייר, אבל יש פה גם השתתפות באמצעות צריכת תוכן חברתי.

ר"א: וזה משהו שמופיע בעיניי בכל חלקי העבודה, הקונפליקטים או המתחים שבין הפרט לחברה.

א"ב: זו הבחנה נכונה, אני חושבת שהעבודה הזו, כמו הרבה רגעים בפרקטיקה שלי, מציבה שאלות לגבינו כאינדיווידואלים ולגבי האופן שבו אנחנו מתנהלים במסגרות השונות בחיינו. אנחנו פועלים בתוך מבנים, לכל מבנה יש חוקים משלו, ואותי מעניין אילו יחסים אנחנו מכוננים איתם ואיך אנחנו פועלים ביחס אליהם. יש כאן התמקדות בפעילות, בבחירה ובתנועה, ואני מניחה שזה גם מה שהוליד את הפרפורמנס בעבודה. האופן שבו אנחנו בוחרים לנוע עונה על השאלות הללו במובנים רבים – איך אנחנו נוהגים בחפצים שונים, איך ארכיטקטורה מפעילה אותנו. אז במובן הזה תנועה וניווט מאוד חשובים.

ר"א: בעיניי, אפשר להסתכל על זה גם כ"הצגת העצמי", באילו אופנים הסובייקטיביות והאנרגיה הפנימית שלנו באות לידי ביטוי כשהן פוגשות את העולם שבחוץ. אני מניח שזה עניין ששנינו חולקים ביצירה שלנו וגם מה שהביא אותנו לשתף פעולה ולעבוד יחד. זו מחשבה שמתקיימת, נגיד, בעבודות הפרפורמנס שלי שבהן מבוצעת פעולה של המתנה; יש בהן התבוננות עלינו כמשתתפים בתוך המערכות הללו, שגם קשורות באופן ישיר למבנים היררכיים בחברה, אבל בתוך הפעולה המאוד גנרית של המתנה לפעולת המערכת ניתן למצוא אינדיווידואליות וייחודיות בכל אדם ואדם. זה כמו קרום התא, הסף, מה שקורה בקו הגבול עצמו בין המערכות שבהן אנחנו פועלים, שמציעות או מעודדות התנהגות מסוימת, והפעולה שלנו ביחס אליהן. אנחנו חיים בתוך חברה, אנחנו חייבים לגרום לדברים לעבוד, ולכן הסביבה שלנו מציעה לנו לנהוג על פי כללי המערכת. יש כללים וחוקים לאופני שימוש או התנהגות. אבל טבע האדם אינו סדיר, טבע האדם הוא אמוציונלי ורומנטי, אנחנו יכולים לעשות דברים מוטרפים ובלתי רציונליים. זו הקריאה שקיימת בעיניי בכיתוב To All the Lovers. גם ביתר האובייקטים שפזורים בחלל יש משהו סוגסטיבי, אפשר לומר עליהם שהם מתווים מעין כוריאוגרפיה.

א"ב: אפשר לראות את זה באופן הזה, שבו האובייקטים בתערוכה מציגים ספציפיות ואולי מצביעים על משהו, לדוגמה ביציקות של פירות הברכיכיטון. מקורו של העץ הזה באוסטרליה, אבל הוא מאוד נפוץ בתל אביב. כשהפירות שלו מבשילים ומתייבשים, הם נופלים מן העץ ואפשר לראות אותם מפוזרים בכל רחבי העיר, על גגות של מכוניות חונות ועל המדרכות. עבורי זה צמח שמזכיר לי את הבית, והיה לי חשוב להכניס מהבית המקורי שלי בארץ לתוך עבודה שמתייחסת לבית השני שלי בלונדון.

ר"א: זה מין סימבול של התרבות שגדלת בה, שבין היתר משפיעה על האופן שבו את מנווטת בעולם.

א"ב: יש עוד אובייקט בתערוכה שיש לי קשר אישי במיוחד אליו, והוא נעלי הבית מברונזה. הפסל נוצר בתהליך של שעווה נעלמת, ובתהליך הכנת מודל השעווה נאלצתי להקריב את נעלי הבית שלי. עבורי נעלי בית מסמלות את הרגע שבו פורשים מן ההשתתפות או מן המופע שלנו בעולם שבחוץ. זה אובייקט טרנספורמטיבי, של החלפת מצב, הוא מייצג את הנחיתה שלנו במרחב הביתי.

ר"א: נשמע כאילו את מתייחסת למרחב הביתי כאל אחורי הבמה – שם לא מופיעים – בעוד המרחב הציבורי הוא קדמת הבמה – שם אנו מופיעים על פי שלל כללי התנהגות. זה כמו שלא מצופה מאיתנו לבכות ברחוב, במרחב הציבורי, אבל כולם מוצאים את עצמם בוכים בציבור מתישהו. הסוציולוג ארווין גופמן עסק רבות בשני חלקי הבמה בחיי היומיום. אם אנחנו כבר מדברים על להופיע, בפרפורמנס שהתקיים בתערוכה הופיעו כמה דמויות שביצעו פעולות יומיומיות שונות שאנחנו נתקלים בהן במרחב הציבורי: דמות אחת תלתה פוסטרים, דמות אחרת הזיזה לבנים. היה למופעים הללו ניחוח אירוני, מכיוון שהפעולות בוצעו באופן שובבי ומשחקי; המקצבים שבפסקול שליווה את המופע השתנו, פתאום כל המופיעים שעסקו בפעולות שונות הפכו לקבוצה שלועסת מסטיקים למשל. היו במופע גלים של שינוי התנהגותי.

א"ב: היה חשוב מבחינתי ליצור את הרגעים שבהם כולם מתקבצים יחד באמצעות הכוריאוגרפיה, כמו באמת החלק שבו כולם לועסים מסטיק או החלקים שבהם הם מגיבים במשחקיות אחד אל השני. לכל אחת מהדמויות היו הפעולות שלה בתור יחיד, לצד רגעים שבהם הן התנהלו כקבוצה. רציתי ליצור מין ריקוד בין רגעים כיחיד ובין להיות בקבוצה, וזה בא לידי ביטוי בפעימות ובמקצבים שונים.

ר"א: לא ציינו שכל המופיעים עטו שקיות נייר על הראש. זה הפך אותם לדמויות חסרות זהות.

א"ב: אני חושבת שעטיית המסכה עושה שני דברים בו זמנית. היא אמנם יוצרת אנונימיות, אבל גם כשהפנים שלנו מכוסות, צורת הלבוש שלנו ואופן התנועה שלנו עדיין מעבירים מן האישיות שלנו. אז אולי המסכה מונעת זיהוי מיידי, אבל אני חושבת שהיא גם מגבירה את "הצגת העצמי" שלנו. אי-אפשר להתעלם מן העובדה שמסכות הנייר יוצרות דמות מסוימת; במציאות היא לרוב משויכת לפושעים שרוצים להסתיר את זהותם בזמן ביצוע פשע, או לנאשמים בבתי משפט שלא רוצים לחשוף את זהותם ושיקשרו אותה בהאשמות נגדם. אז נכון, יש למסכה תפקיד של הסתרה, אבל עבורי המסכה היא גם כלי של חשיפה – אני מרגישה שהסתרת הזהות שלי פותחת לי דלת להתנהג בדרכים שכנראה לא הייתי נוהגת בהן פשוט כאילונה. במקרה הזה המסכה היא הפתח לפעולת האומנות.

ר"א: אז למעשה את מכסה את הזהות שלך באמצעות לבישה של זהות אחרת, שמאפשרת לך חופש. האם זה חופש מאותן מסגרות או קודים חברתיים שדיברנו עליהם?

א"ב: זה יכול להיות חופש מאותן תבניות חברתיות או חופש מעצמי. לכולנו יש ציפיות מעצמנו, יש לנו פרסונה או מצגי אישיות שאנחנו מתחזקים. בפוליטיקת הזהויות נאמר רבות שזהות היא משהו שמבצעים או מתרגלים אותו, ולכן אני חושבת שמה שמעניין במסכה זה הדואליות הזו, שביטול הזהות משחרר מרכיבי זהות אחרים.

ר"א: במיצג אני שיחקתי דמות שנכנסה לחלל עם קערה מלאה בקורנפלקס וחלב, התיישבתי על אחד ממבני הלבנים והסתכלתי אל הקהל בעודי אוכל את הקורנפלקס שלי ויוצר קשר עין עם אנשים שונים. הרגשתי קצת כמו דמות גנרית של איזה בחור מסיטקום, אבל ברגע שכיסיתי את הפנים במסכה הפכתי לדמות אחרת, דמות יותר ממזרית שהיא גם חלק מהקבוצה של יתר המופיעים שעוטים מסכה. כשהייתי עם המסכה הדבקתי מדבקות עם דימוי של מלאך על אחד מקירות הלבנים והגבתי ליתר המופיעים שמסביבי. כשאני חושב על זה, המסכה באמת היתה מעצימה ואפשרה לי לגלוש לתוך הדמות הקצת סוריאליסטית הזו, שמתנהגת באופן מוחצן, באירוניות ובסאטיריות.

מהדורה מקוונת | מרץ 2025
"לכל האוהבים", 2023, אילונה בלגה
בימוי תנועה: עדי גורטלר
הפקה מוזיקלית: גילברט ברויד
מופיעים: רפאל אסקרדו, פרנסס גילארד, לורה דת'לוף, פן ריאן, שי רפפורט
דימוי ראשי: לכל האוהבים (פרט), 2023, אותיות קרמיקה משובצות בלבנת חימר, קרדיט צילום: גיליס אדמסון סמפל

אילונה בלגה נולדה בישראל (1990). היא אמנית רב-תחומית החיה ויוצרת בלונדון, בריטניה, בוגרת תואר שני באמנות מבית הספר לאמנות "סלייד" בלונדון (2023) ובעלת תואר ראשון באמנות מבית הספר לאמנות ולעיצוב צ'לסי בלונדון (2016). בלגה הציגה שתי תערוכות יחיד: "סימנים מוסכמים" במוזיאון בר-דוד בקיבוץ ברעם (2021) ו"עין הסערה" בסטודיו בלקונט, תל אביב (2019). עבודותיה הוצגו במגוון תערוכות קבוצתיות, בין השאר בגלריות Staffordshire St בלונדון (2023), Scoppio Terzo בטרני, איטליה (2022), The Wrong Biennale (מקוון, 2021), OnCurating Project Space בציריך, שווייץ (2021) ובמוזיאון חיפה לאמנות (2020). זכתה במענקים מקרן גילברט בייס (2023) ומקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות (2020) ובמלגת סטודיו של פרויקט גבירול מטעם עיריית תל אביב (2018-2017). היא החברה המייסדת של בלקונט, חלל לאמנות ומתחם סטודיו ללא מטרות רווח (תל אביב, 2021-2018).
רפאל אסקרדו נולד בלימה, פרו (1991). הוא חי ועובד בלונדון, בריטניה, בעל תואר ראשון באמנות מאוניברסיטת גולדסמית'ס בלונדון (2019) ותואר ראשון במנהל עסקים מאוניברסיטת ESAN בלימה, פרו (2015). תערוכות יחיד נבחרות שהציג כוללות את “Hybrid Identities” בשגרירות פרו בבריטניה, לונדון (2024); “Marica Formal” ב-Bermondsey Project Space בלונדון, בריטניה (2024) וב-Casa Bulbo בלימה, פרו (2024); ו-“Tregua” ב-Oasis בלימה, פרו (2023). כמו כן, עבודותיו הוצגו בתערוכות ובתוכניות רזידנסי בצרפת ובגרמניה. יצירתו מבוססת על גישה ביקורתית ורב-תחומית, המתמקדת בשימוש בטקסטיל, בפיסול ובכוריאוגרפיה ועוסקת ברעיון הזהות כנושא גמיש ונזיל. באמצעות התמקדות בגוף אסקרדו בוחן בעבודותיו את מערכת היחסים שבין יחידים לקולקטיבים שאליהם הם משתייכים.