עקירה

בנסיעה מהירה בעלטה נגלה אליי הכביש רק להרף עין בכל פעם. אחת לזמן מה תמרור מחזיר אליי אור ומסמן לי שהכביש מתעקל, או מתפצל, או מתלכד עם כביש אחר. אני מקווה לראות בכל רגע תאורה אחורית של רכב אחר, שתאשר שאני בכיוון הנכון. אחר כך מכוניות מן המסלול הנגדי מסנוורות אותי, חולפות על פניי אדישות ובטוחות בעצמן, כאילו כלום. אני תועה והדרכים מסתבכות מולי כמו מבוך. ואז, לאט לאט, אני נעלמת. תחילה מתרוקנות מעצמן כפות הידיים, הן נעשות חלולות ושקופות עד שאינן נראות עוד על ההגה. הזרועות מאבדות משקל והגוף הולך ומתפוגג, איבר אחר איבר, לאבק. אני מסתחררת לכדי רוח, טסה בין עצי יער שחורים, רדופה חיות טרף, בורחת, רודפת, נופלת.

משב אוויר קר העיר אותי. קמתי לסגור את החלון ושרידי החלום נשרו ממני אל התוהו. התעטפתי בבגדי היום והקור התחלף בחמימות הבית המוסק. התעדכנתי בחדשות, לגמתי תה ואת זוועות העולם. תה, זוועות, תה, זוועות. ליוויתי את אלה לבית הספר דרך ערימות השלכת אשר מילאו את המדרכות. היא נהנתה לדרוך ולפצפץ בעלים, לאסוף מהם בידיה ולהעיף אל על. בזמן שצעדנו חשתי בפאתי הבטן משיכות כאב קלות, עמומות מכדי להפריע ממש. אלה ואני נפרדנו לשלום ואני השתהיתי עוד קצת להתבונן בה נכנסת אל רחבת בית הספר השלווה, אשר הלכה והתמלאה תזזית של תלמידים ובוקר. המשכתי בדרכי לאורך הנהר. המים בהקו בשמש הסתיו, וצבעי החום־זהוב הציפו את העיר ביופי מענה. רציתי להתענג על הצבעים והאור אבל התחושה בפנים הבטן נעשתה מכבידה יותר, וכשהגעתי לתחנה היא כבר היתה לכאב ברור. ניסיתי להתנגד לטבעי ולא לייחס לכך חשיבות עדיין. אנשים כאן לא מתרגשים מכאב ומסכנות, ויש בכך משהו בריא. נכנסתי לקרון ולרגעים אחדים נטמעתי בשגרת היום, מוקפת אנשים בדרכם לעבודה וללימודים וליעדים ידועים. אבל הכאב העיקש חזר והזכיר לי את ודאותו. הוא התחדד כחפץ המנסה לקדוח את עצמו מבעד לאיברי הפנימיים, ורק במאמץ רב הוספתי לעמוד בין הנוסעים מבלי להסגיר דבר. לבסוף נאלצתי להיכנע לקול הפנימי, ההגיוני, אשר הורה לי לסור מיד לבית חולים.

בחדר המיון הדברים התנהלו מהר וביעילות. ארגנו לי מיטה, ביצעו את הבדיקות הבסיסיות, נתנו משככי כאבים. הגיעה רופאה תורנית, ד"ר באום. היא נראתה צעירה ממני במעט, ודאי אם לשניים או שלושה ילדים צעירים, אשת חיל ממש. היא מיששה את בטני בשיטתיות, שאלה שאלות ושלחה אותי לבדיקת סי­־טי. כך התגלה הגידול. ד"ר באום הסבירה לי שזה לא סרטן. "זה צמח", היא אמרה והצביעה על תוצאות הבדיקה שעל צג המחשב. "מין צמח פורח עדין בדרך כלל, נפוץ אצל מהגרים". התכווצתי. "לרוב הצמח אינו מורגש כלל ואיננו מזיק", היא המשיכה, "לעיתים אף אינו מתגלה לעולם. אולם במקרים נדירים, שאינם מובנים לנו עדיין, פורצים שורשיו בגדילה פראית פתאומית, ממש יוצאים משליטה וכמו קורעים את הקרביים. זה הכאב העז שהרגשת", אמרה ד"ר באום בעיניים נוצצות, ותהיתי אם זו חמלה או סקרנות רפואית. אני דווקא מצאתי מובן בדבר ההתפרצות שתיארה, אלא שמפאת הדחיפות, או שמא מחוסר עניין, לא היה זה רגע מתאים להסברים. ד"ר באום אמרה שבמצבי מומלץ לנתח מיד ולעקור את הצמח במלואו, על שורשיו, שכן המשך הימצאותו בקרבי עלולה להיות מסוכנת. היא הסבירה שהניתוח עצמו איננו מסוכן ושההחלמה מהירה יחסית, אם כי תיתכן אי־נוחות זמנית באזור הבטן. הסכמתי מיד. רציתי להיפטר ממפלצת הקרביים הזאת. עדכנתי בחופזה את בני המשפחה, והצטערתי שלא אספיק לראות אותם לפני הניתוח.

כשהתעוררתי חשתי שלווה גופנית מוחלטת. שרירי העפעפיים היו תחילה כבדים ונפקחו רק לסירוגין, מרגילים את עיניי אל האור. לאט לאט התייצב מראה חדר ההתאוששות על צבעיו הבהירים, וצלילי מכשור רפואי חרישיים נשמעו תדיר. שחזרתי את אירועי השעות האחרונות. הכאב נעלם, ותהיתי אם זו רק ההרדמה שעוד לא פגה. הרופא המרדים והאחות ניגשו אליי. הם בירכו אותי באחר צהריים טובים לבבי וסרקו אותי ואת מכשירי המדידה במיומנות רבה. הרופא בישר לי שהניתוח הצליח ושאל איך אני מרגישה. שרירי פניי עדיין היו כבדים, ועלה בידי למלמל רק תודה. לרגע הצטלבו מבטיהם של הרופא והאחות, כאילו שמעו דבר מה בלתי צפוי או לא מובן, ואז אמר הרופא כי עד להתעוררות המוחלטת מן ההרדמה עלול הדיבור להיות מעט מסורבל. הוא בדק את עיניי בפנס, ביקש שאניע אותן ימינה, שמאלה, מעלה ומטה. אחר כך שאל כמה שאלות התמצאות וביקש שאענה בהנעת ראש: איפה צד ימין, באיזו יד יש יותר אצבעות, האם שמי הוא תמר אילני. הוא היה מרוצה ואמר שבקרוב יעבירו אותי למחלקה.

עובד הסיעוד שהעביר אותי במיטתי למחלקה שאל אם אני רוצה עוד שמיכה. הנהנתי ואמרתי "באמת קר כאן, תודה". כשהוא חזר עם שמיכה הוא דיבר אליי באנגלית. כשרק עברנו לכאן זה היה קורה לעיתים קרובות. היו מזהים את המבטא הזר שלי ואת השפה המקרטעת ועוברים לאנגלית. התפלאתי אבל חייכתי בנימוס והתכסיתי. הוא הסיע את המיטה לאורך מסדרון ארוך ודרך מעלית עד למחלקה. האהובים שלי כבר חיכו לי שם מחייכים ומודאגים, מתאפקים עם השאלות, נבוכים קצת. שרירי הפנים חזרו לעצמם בהדרגה, ועד שד"ר באום הגיעה עם הצוות כבר יכולתי לשוחח כרגיל.

"גב' אילני, איך את מרגישה?" שאלה ד"ר באום לאחר שהציגה את עצמה ואת הצוות בפני בני משפחתי. עניתי שאני צמאה מאוד, שאני לא מרגישה כאב, ושלמעשה אין לי כל תחושה באזור הבטן. פניהם של ד"ר באום ושל יתר אנשי הצוות הלכו והתקדרו בזמן שדיברתי. הוספתי ושאלתי אם זה נורמלי, ומתי אני צפויה להשתחרר, ואז אלה קטעה את דבריי וקראה, "אמא, את מדברת אליה עברית!".

את חופשת המחלה שנכפתה עליי בחודשים שלאחר מכן העברתי בין הבית לבין מחלקת השיקום. תחילה בזעם וזעקה, כי כמו דיברתי לקירות. חזרתי וצרחתי והם לא הבינו ולא יכלו להבין. זעמתי על השפה הארורה שלא מצליחה להשתחזר בפי, על המבטים מלאי ההבנה של האנשים הלא מבינים, על הרופאים שאולי טעו ועל העברית המתעקשת לפלוש ללשוני. בהמשך, בהשלמה, שיתפתי פעולה עם מאמצי השיקום. באבחנתם שללו הרופאים סיבוך בעקבות ההרדמה ותופעות ידועות אחרות. הם הסיקו כי מדובר בתגובה נדירה ועד אז לא מוכרת לניתוח העקירה. "את השורש הוצאנו לגמרי", הסבירה לי ד"ר באום, "אבל מתברר שבאותו האזור שוכנות שלוחות של עצב שפת האם אשר כלל לא ידענו על קיומן. העקירה זעזעה ככל הנראה את החיבורים העצביים, מה שגרם להשתלטותה של שפת האם על כל שפה אחרת שרכשת". המומחים סברו שהייתי בת מזל, כי ההשתלטות היתה סלקטיבית ופגעה רק ביכולת הדיבור. להבין, לקרוא ולכתוב בשפת המקום יכולתי. לפיכך הם העריכו שסיכויי השיקום גבוהים, ולא ידעו לנבא כי המגבלה תישאר בי לצמיתות. אמנם למדתי מחדש להפיק את הברות השפה המקומית ולבטא מילים פשוטות; יכולתי לתקשר בכתב ובסימנים, ואם הדבר היה נחוץ יכולתי במאמץ רב לומר משפטים קצרים. אבל לא יותר. ברוב הימים מאז אני אילמת בין החיים כאן, נעלמת כאבק אשר נגלה רק מדי פעם באור, להרף עין.

מהדורה מקוונת | מאי 2025
דימוי ראשי: איגור ריבליס, Monstera 2020, ספריי צבע על בד, 103*138 ס"מ