כלולות

זה הערב המאושר בחיינו, אמרה הכלה לחתן, והוא הנהן. היא חשבה שהיא רואה לחלוחית בעיניו. הנה תכף גם יפרוץ בבכי, היא חשבה, בא לי לבכות, היא אמרה, אבל הוא נותר יבש. אולי היו אלו רק השתברויות האור מנברשת הקריסטלים שנצנצה מעליהם, הכלה לא היתה בטוחה בין כה וכה. והרגע חלף בנזילתו של הזמן, וגם אם הבכי איים לפרוץ, החתן מיומן בחסימה מיידית של הדמעות, הגוף והנפש ספגו את הנוזלים לתוכם.

דווקא בערב שבו הכירו הוא בכה, לא פחות משלוש פעמים, אולי ארבע. פעמיים בכה והיא צפתה בו מפינת הבר כשטיפות מלוחות זלגו מעיניו עד החולצה, ובשלישית היא ניגשה אליו עם המפיות. לרוב היא מתביישת. הוא שתה את הכוס שלו ואז גם את שלה, וסיפר לה על הבכי. המילים שאמר נעלמו לה, נשמטו אל רצפת הבר והשתקעו בין המרצפות, ואחר כך כשנזכרו בערב הזה כבר לא היה לה נעים לשאול. בעיקר היא זוכרת את פניו, הבוהקות מרטיבות בנקבוביות פתוחות, סמוק מבושה או משכרות, היא עוד לא הכירה אותו מספיק כדי להגיד. העצבות אחזה בו. הוא סיפר שחשב שלא יפגוש אף אחד בבר הפינתי הזה, שאליו הוא הולך בגפו כדי לשתות ולהתבוסס.

והנה דווקא היא פה, ולמרות שלא הכירו הוא אמר: דווקא את. היא ראתה את הדמעות שנתלו נוצצות על הזיפים כתכשיט, והמילים שלו התחברו למשפטים שהדהדו בתוכה, והדווקא. והיא, שכבר כמה חודשי חורף מסתובבת ברחובות לבדה וטובלת בחושך. כשהתעוררה אצלו בבוקר לא הרגישה בושה על קפלי גופה העירום, הבכי מאתמול מסוכך עליה כמו חופה. וכל זה היה בסוף החורף כשהמלחמה עוד רק התנמנמה לה. היא הכתה בפראות שלושה אביבים אחר כך, המלחמה, נגסה במאגר החיות של גופם. אבל אז בבוקר הראשון הם לא דמיינו את האפשרות של מיטוט חומות או של אש בשמים, היו רק שניהם בגבולותיה של המיטה, שהלעיטה אותם ברכות העולם.

מתוך המיטה הזו הוא נסע למלחמה שהפציעה בוקר אחד, הפציעה מלשון פצע. הוא היה חוזר לסוף השבוע הביתה, והיא היתה מאמצת מבט רנטגן סורק ונועצת בו את עיניה, כאילו בחלוף השעות תצליח לראות מעבר להתנהגות, מעבר לבשר. היא לא האמינה שאפשר לחזור הביתה מהמלחמה, ובכל זאת הוא ישב שם ופלט חום, ישן, שתק. היא היתה מנסה למפות את גופו כדי לאתר את אותה משאבה פנימית שמנקזת את נוזלי הנפש, את מנגנון הגוף שסופג את הלחות והדמעות לתוכו. מיפתה אותו במבטה כאילו היתה שרברבת במשימת תיקון צנרת, ואז בדקה את כל הכיסים והמחברות בעבודת בילוש נוספת אחר נפשו. כשחזר הביתה, והפעם כדי לחיות איתה ולא עוד כמבקר, רצתה לטלטל את גופו ולשמוע אותו שוב מרשרש עבורה.

ועכשיו הערב המאושר בחייהם, ועיניו יבשות.

נהמות האורחים שהחלו לזרום לתוך האולם הזדחלו דרך חרך הדלת עד אליהם. היא דמיינה את החדר מתמלא עד אפס מקום בהמון גועש שמשלשל מעטפות צ'קים לאינספור.

היא יישרה את החולצה של החתן שוב ושוב לקראת החופה, מנסה להחליק על הכפתורים שעמדו בעומס רב. בלילה שלפני סבב חמישי של נסיעה למלחמה היא מדדה לו את הבטן ואת הירך והשוקיים בסרט מדידה בזמן שישן, לאורך ואחר כך לרוחב, ורשמה במחברת בחושך את כל המידות בסנטימטרים רבועים. עם התופרת במרכז המסחרי הן פענחו את כתב החרטומים של הלילה, ויום ועוד יום היא הלכה אליה. שבועיים בסך הכול עבדו, וגם במוצאי שבת. הן תפרו לחתן חליפת שלושה חלקים כחולה מבד משי כמו במגזינים איטלקיים שהיתה רואה בחדרי המתנה. את הפלא האופנתי היא תלתה בארון וישבה וחיכתה לו שבועיים על שרפרף לצד הבד הכחול, עד שיחזור הביתה, וקמה רק בשביל הכביסות. הכלה היתה מדמיינת אותו צועד בכחול אל החופה, וכחול כולו מחכה לה, והמוזיקה, אבל ברגע שהיה מרים את מבטו להתבונן אליה היתה דמותו מיטשטשת באחת, נמרחת, לא־מזוהה, והיא היתה ניעורה בבהלה מיוזעת מן החלום בהקיץ. כשחזר הביתה מהמלחמה ופשט את מדי הזית, היא הבינה שלא הביאה בחשבון את השפעת מנות הקרב.

הוא התקשה לישון בלילות אחרי הסבב הזה, דווקא בפעם החמישית. הוא היה מעווה את פניו ולרגעים חשבה שהנה יבכה, אבל היתה זו עווית יבשה וחולפת. זו גם לא היתה התבוססות, הוא היה קם ממשכבו ומתחיל לצעוד, תחילה בבית ואז ברחוב, בשכונה, בעיר. היה עומד לרגע זקוף במרכז הסלון, בזמן שהיא מיפתה מהר מהר את גופו, שרטטה מנח חסר, ואז מניע את רגלו לכדי פסיעה שגמעה את המרחק אל הדלת. כשדמותו נמוגה ועלה השחר הלכה הכלה לתופרת כדי להוסיף עוד סנטימטר ועוד אחד מכל צד. אקורדיון שלם נוצר שם. העיניים של החתן הפכו למרושתות נימים שמאיימים להתפקע, עיניים מלוכלכות מבפנים.

והנה מתנגן השיר שלהם וחודר אל אוזניהם בחדר ההתארגנות, והוא כבר יוצא עם ההורים שלו לצעוד אל החופה בחליפתו הכחולה. המפיקה מסמנת לה שבעוד שלושים שניות תורה לצאת ממחבואה, שרק עכשיו היא שמה לב למראהו, בריקנותו, והיא מריחה את הבושם של אמא שלה נמהל באוויר הנע סביבה. וזו אכן אמהּ ועורה הרך שמריח כמו ראשית חייה וסופם. ההורים שלה מרימים אותה, מחלקים את משקלה בין הזרועות הנושאות אותה, ותכף הם כבר מתחת לחופה. היא רואה את החתן מביט אליה, ונדמה לה שעיניו נוזליות, נוצצות. יכול להיות שהוא בכה, בהחלט, יתכן, היא חושבת.

והרב מתחיל את הברכה שלו, עבורה הכול שותק מלבד הנשימות המדודות של החתן, גופו הפועם שלידה. הכלה פוזלת אל פני החתן, גוון אדמדם. הפצעונים שצמחו על לחייו בגלל אבק הטנקים העניקו לעורו את האדום אדום המגורה הזה, כך שהיא לא בטוחה. הידיים שלו חפות מממחטות, אבל לא מן הנמנע שמחה את דמעותיו בשרוול החליפה כשלא הסתכלה. החליפה האיטלקית תירטב. בנות הדודות שלה מברכות עכשיו, נשים, נפלא שנתנו לנשים, הכלה חושבת, וגם חושבת על ידיה המזיעות ודואגת בגלל בתי השחי וחושבת על כך שהנה, גם היא מתחתנת, וחשה שהיא מתרגשת מאוד פתאום. הוא שואף ונושף לידה. תכף הלב יכול להתפוצץ בבית החזה והכול יהיה דם.

היא מתבוננת בו, על העור שהתקשה והחל להתקמט, על גשר האף שמעליו מעמיק חריץ כנקיק בתוך הבשר החי. עיניה עצומות והיא רואה אותו, היא יודעת אותו. זו אהבה. ודווקא האף דולף לה עכשיו ולא העיניים, והיא נאלצת לקנח אותו, ובתרועה. החתן מדבר אליה בקול בס, קול ששאל מחיים אחרים. הוא לוקח אותה, היא האישה. עבותות נכרכות סביבה כשהוא צולח משפטים באוקטבה הנמוכה מדי הזו, התהומית. הנה, הוא פה איתה, והוא נמצא כאן לידה, תוכו נמשך אל הרוח, אל המקום, הנה הוא, היא מרגישה, הנה. ומיד כל סכר הדמעות שלה נפרץ בלי שום שליטה, שום שליטה לא היתה לה, וכל האיפור בוודאי נמרח ברגע הזה. אבל היא בוכה וטוב לה להתבוסס בדמעותיה שמציירות פסים על לחייה ומכתימות את שמלת הכלה בטיפות שחורות.

היא מתבוננת בעיניו, חרוזיו השחורים נוצצים אליה.

היא נחטפת משפתיו רגע אחרי ששבר את הכוס, ונדמה לה שהיא שומעת את אמא שלה צווחת שרגליה נמלאו ברסיסים. גופה של הכלה מקפץ ומדלג בגובה בין המוני ידיים, והיא מפנה את ראשה ורואה גם את כתם המשי הכחול בשלושה חלקים מתנדנד כמו ספינה שמתערבלת בלב ים סוער ואז טובעת, כשהוא לבסוף מורד ונעמד באמצע רחבת הריקודים.

היא רוקדת. אנשים שקופצים מסביבה מפשילים את שמלתה עד קו הלנז'רי, כמו מרילין מונרו, כמו מצנח רחיפה, ואז מישהו תופס אותה ומרים אותה שוב. עצמות הישבן שלה מרגישות כתף שרירית, אבל היא לא מצליחה להשפיל מבט כדי לראות מי הוא האוחז בה. חגיגה אמיתית. ראש החתן מגיח לרגע מעל ים התזוזות בהבהוב אורות המסיבה, כשהחברים שלו מהצוות מקפיצים אותו על כיסא דקיק. ואז הם שוב מרימים גם אותה, החתן והכלה חגים במעגלים באוויר אחד סביב השנייה, במהירות הולכת וגוברת. היא רואה אותו, כתם מסתחרר מולה על רקע מריחות צבע וצורות, רק שניהם צפים בחלל המתערבל. היד שלה נמשכת מטה מטה, והמלווה שלה לוחשת שהגיע הזמן להחליף ללוק השני.

הן מתעופפות בנמרצות בחדר ההתארגנות, כואב לה הראש כשבת הדודה שלה מותחת את שורשי שערותיה לקוקו זקוף, אבל הג'ל כבר מיצק את השיער, והיא שומעת את השירים מתחלפים. מי יודע כמה זמן היא כבר בחדר הזה, אולי חצי שעה, אולי שעתיים.

ראשונים נגלים לה הדודים שלה מענטזים על הרחבה, אקדוחנים זקנים שהנשק שלהם מתנדנד מהמותן לפי קצב הטרנס. מרחוק היא רואה את החתן. הוא החליף חולצה ומסביבו כל הצוות בחולצות לבנות, סוף מסלול רווקים.

מזל שאספה את השיער, כי קצב הריקוד על הרחבה גבר מאז עזבה אותה. טו־טו־טו־דום, היא מקפצת לפי הקצב, בו־בום בו־בום, הלב שלה דופק. חיתוכי אנשים קופאים בחדות בין הבהובי הפנסים, כולם מקיפים אותה, והיא מתעגלת בסיבוב אינסופי במרכז. שמישהו יביא לה מים, היא בכלל לא מזהה את הפנים בחושך, רק ידיים מונפות, רקדי, רקדי עוד! והכול נשטף כחול.

היא רואה את החתן מעליה, קופץ על כיסא שמאוזן על הראש של אחד עם קרחת סגולה. היא מתקרבת כדי לצעוק שיזהר על המוח של החתן, או על המוח של שניהם בעצם, אבל היא לא מצליחה להשתחל לתוך הסיירת הלבנה שרוקדת בחומת ידיים מתנופפות שמקפיצות את הכיסא. ואז גם הכול נשטף אבק, כי הראש של החתן פגש את התקרה ופצלח אותה לגמרי, והיא רוצה לצרוח, ויש לה על מה. אבל מיד מתחיל השיר שכולם חיכו לו, והם מסירים חולצות ומניפים את הלבן באוויר ומשפריצים מים.

דודה שלה מתחילה לנקות את הבלגן שעשו הבנים, היא רוצה להגיד לה שלא, שתעזוב, שמחר יסדרו ביחד, והסיירת מחלצת את החתן ממקום מושבו על הנברשת. הוא קצת מבולבל, ממשיך להניף את החולצה שלו לבד. החברים שוטפים אותו בברז הבירה, הבעבוע המעקצץ מעורר אותו. הוא מביט אל הכלה, שמשקיפה מבין הדודים החמושים שרוקדים הורה. היא חושבת שהוא בוכה, או אולי משפשף את העיניים מהכוהל שחדר לתוכן.

בו־בום בו־בום, הדי־ג'יי נותן בראש. היא רואה מרחוק את הגב שלו, מפלס את דרכו בין האורחים, פורץ עם היחידה את הדרך אל הרחוב. הוא בטח יחזור מאוחר יותר. הם רוקדים עד אור הבוקר, היא והאורחים, ואז היא מסבירה למנקים על החור בתקרה והולכת משם. היא עייפה, היא לובשת פיג'מה, הכול לבן עבורה גם בימים שאחרי החופה. היא ישנה ללא חלומות. יומיים אחר כך עוברי אורח סיפרו לה שראו חבורת גברים בחולצות אחידות נושאים את החתן על הידיים באמצע פקק בנתיבי איילון, הם ירדו כנראה מלה גוורדיה. הפוך הרך בסוויטת ירח הדבש כיסה עליה במשך ארבעה ימים נוספים.

בתחנת המשטרה שבועיים אחר כך סיפרו לה שראו בצילומי מצלמות האבטחה של שלוש ערים שונות בדרום הארץ חבורה שעונה לתיאור שלה, סרטוני דבוקה החולפת ברחובות חשוכים, רוקדת ומרימה כתם לבן שמזכיר דמות גבר. לפי הצילומים, נראה שהתחמשו בינתיים. היעד לא ברור, לחשש לה החוקר מעל כוס קפה שחור עם שתיים סוכר ומזג לה עוד תה, אבל עשינו חישוב של הצלבה מחומשת של קואורדינטות וצילומים וראיות פורנזיות, וחיברנו גם חמישה תיקים שונים ושלוש דפ"אות. הכול מצביע על כיוון אחד, מותק, נראה שהם מתקדמים דרומה, בכיוון המדבר, בכיוון השדות האדומים, בכיוון הים התיכון.

מהדורה מקוונת | מרץ 2026
דימוי: מאיה ארוך, Outside – בחוץ, עפרון על נייר, 70×100 ס"מ, 2020. מתוך אחר שעות