koduko
בפברואר 2018 גילי בניטה נסע לבד ליפן לחודשיים בחיפוש אחר משמעויות אלטרנטיביות למושג בדידות. במדינה שבה אלפי אנשים מתים לבד בדירתם מדי שנה, הבדידות חורגת מגבולות המוכר. הוא נסע מהאזור של האלפים היפניים ודרומה, מטוקיו להאקונה, בהרים, קרוב להר פוג'י באזור נגויה, ומשם לאוסקה, קיוטו וקויה סאן. הוא המשיך לרדת, הדרים עד לנאושימה, להירושמה ולאזור של קיושו, וחזר דרך החצי המערבי של האוקיינוס השקט. סדרת הצילומים "koduko" נוצרה מתוך הנסיעה לאותם מחוזות שבהם מתממש המנעד שבין בדידות ו-solitude.
שחר קרמר: מה הקוטר של הלבד?
גילי בניטה: בין השאר, אחד הדברים שהיו חשובים לי בפרויקט ביפן היה להציע דימויים שיאפשרו לאנשים להרגיש פחות לבד בתחושת הזרות. לשאלתך, הקוטר משתנה על פי הפיגורה. הרבה פעמים יש לנו הרגשה מסויימת, אבל אף אחד אחר לא מדבר על זה, ואז מרגישים עוד יותר לבד. ובעצם לבוא ולהוציא את זה כלפי חוץ, לדבר על הדברים בצורה יותר גלויה, ובהכרח בצורה ויזואלית שהיא נגישה ליותר אנשים, יכול לגרום לאחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם, להרגיש שהם לא לבד במצב הזה. זה דבר שמאוד חשוב לי שאנשים יחוו דרך הצילומים שלי. כשרואים דיוקן, או סיפור מסוים שתיעדתי, אני רוצה שזה יגרום לצופה להרגיש שהוא לא לבד, שיש עוד אנשים, עוד אנשים שמרגישים ככה, עוד אנשים שנראים ככה, עוד אנשים שעושים ככה.
זה מעניין מה שאתה אומר, על הרצון לפתוח את הייצוגים והדימויים, על הצורך בתחושת חיבור והזדהות כדי להתגבר על תחושת ניכור. מעניין אותי איך הרצון לפתיחות שאתה מתאר כצלם מוצא את עצמו מרותק לתרבות היפנית, שמרחוק הדימוי שיש לי על החברה הזאת הוא שהיא יותר סגורה, פרטית, ידועה בבדידות שלה, ב"לבד". על אחת כמה וכמה כשמטרת הטיול והדימויים קצת סותרים זה את זה. לא מבקשים להסתיר את הפן הזה באסתטיקה היפנית, אסתטיקה של ריחוק. איך שני הדברים התחברו אצלך?
אני חושב שזה קרה במיוחד בגלל ההתנגשות עם התרבות הישראלית, שהיא הקיצון ההפוך לגמרי ממה שיש ביפן. בארץ אנחנו כל אחד דוחפים את האף לעניינים של אחרים, אין יותר מדי פרטיות, ואין יותר מדי מקום להיות לבד. אם נמצאים לבד, אז אנשים מסתכלים על זה באופן מוזר, ומסיקים מזה שהלבד מצביע על מצב לא תקין. תמיד היה לי נורא קשה עם זה שלא קיבלו את הלבד שלי, למדתי מהחברה שיש בלבד משהו לא תקין. ודווקא שם, בגלל שזה כל כך קיצוני לצד השני – כמובן גם לכיוונים הפחות זוהרים ופוטוגניים – הרגשתי שיש פלטפורמה עבורי. לחלק הזה של התרבות היפנית היה לי מאוד קל להתחבר. היא כמובן הרבה פחות זוהרת ממה שהיא נשמעת או ממה שהיא נראתה לי. אבל יש עדיין דברים שנורא מקסימים אותי שם. בשקט, באסתטיקה.
איך נראה לך שהחברה היפנית תופסת את המושג הזה של בדידות?
יש להם ביפנית מונח שמתאר את הלבד בתצורתו החיובית, כמו solitude באנגלית, ומשם גם מגיע השם של הפרויקט, "kodoku", שזה אותו מושג אחר של לבד שגיליתי במהלך הטיול. כשחזרתי לארץ התחלתי לדבר על זה עם עוד אנשים וניסיתי להסביר את זה בעברית, אבל לא מצאתי את המילים לזה. דווקא באנגלית היה לי קל יותר, כי יכולתי להשתמש במילה solitude, שהיא שונה מאוד מהמילה בדידות (loneliness). אז חיפשתי מילה דומה ביפנית, וככה הגעתי ל-kodoku. אני חושב שאפילו השפה מעידה על כך שבארץ אנחנו לא כל כך מקדשים את הלבד. אין לנו מילים לעשות את זה. בתור ישראלי שמבקש לצלם את המושג הזה אני מקבל את נקודת המבט הזרה שיש לי. ניגשתי לפרויקט הזה בתור אדם שצופה על הסביבה מבחוץ באופן מכוון ומודע. גם חשוב לי שאנשים יראו את התמונות משם כנקודת מבט חיצונית. אני מעריך את נקודת המבט החיצונית, אני חושב שיש שם הרבה מאוד יופי, בזרות שהסביבה יכולה להציע, וזה מקום מאוד מעורר השראה לצלם ממנו. מבחינה תרבותית, או מבחינה אנתרופולוגית, חשוב שתהיה זווית מבפנים, אבל גם זווית מבחוץ. שנדע להסתכל על הדברים בצורה מורכבת. אי-אפשר להבין הכול אם רואים או מאפשרים רק נקודת מבט אחת, חשוב למצוא מקום למבט חיצוני, שהרבה פעמים הוא אותו המבט הזר. אז בתוך התיעוד של המושג בדידות, ישנו זה שמצאתי בתרבות היפנית, וישנן הזרות והחיצוניות שלי מהתרבות היפנית. יש כאן רבדים שונים שאפשר למצוא בהם את החיפוש אחר מושג הבדידות, תלוי איפה את עוצרת, או איפה זה עוצר אותך.
מהדורה מקוונת | מרץ 2022
דימוי: Ginza, תצלום דיגיטלי, 60×40 ס"מ, 2018.
