בנות

כשהיא הייתה מאחורי ההגה, הוא נשען רצוץ על חלון ימין ואני בהיתי מנגד לשמאל, מחוץ למכונית. היינו ילדים, בדרך למסעדת טוּק טוּק. מבעד לדלת היו כנפי עוף מצופות בחיקוי דביק של רוטב טריאקי עשיר בנתרן, בסוכר ממכר ובקמח.
רציתי לאכול אותן אבל התביישתי. כשנגסתי והכנסתי לפי, צצו על השולחן ערמות של מגבונים ומפיות מצ'וקמקות. האמנתי ששאר היושבים נעצו מבטים באצבעותיי המוכתמות, בעצמות האכולות המוכיחות, היה מעליהן פעם בשר חי.
מעל כוס הזכוכית ריחפה השתקפות של דמות שהביטה בי, דומה לבובה האדומה, לנערות האנימה היפניות, עם שיער ישר ועפעפיים מלוכסנים.
מודלים לחיקוי של בחורות רזות ויפות המתינו לי בשערי המגזינים, כשמעליהן מתנוססות כותרות. אספתי אותם וביקשתי ממנה שתקנה מגזינים נוספים לכבוד יום כיפור. הן נחקקו במוחי.
רציתי ללבוש אותן, להסתרק ולהתאפר כמוהן. למשוח את ציפורניי בלק אדום מתקלף ולחורר את עצמי בשביל להתקשט בעגילים, לדבר עם בנים. להרגיש ולהיות בת, נערה, אישה.
בחדר בקצה המסדרון עמד הארון ומולו היא במיטת האורחים, נהמה מוּ ונרדמה. היו ימים שלא יצאה מהמיטה. ישנה ביום, ישנה בלילה, עמוק.
תמיד הלבישה אותי כמו בן. הוצאתי בגדים שמצאתי והלכתי ברגל לכיכר שליד הקניון, הבנות מהכיתה היו אסופות במיטב שמלותיהן עם גרביונים ונעליים מנצנצות.
האימהות שלהן ליוו אותן, אמרו שיבואו לקחת. הן מריחות ממקלחת, ולי לא היה מושג מה הריח שהדפתי. צחקתי רוב הזמן אפילו מדברים עצובים. אחת האימהות החמיאה וחיפשה שקר בשבילי. הקטע עם שקרנים טובים הוא, שהם מזהים שקרים בקלות.

מהדורה מקוונת | מאי 2023
דימוי: מראה הצבה, SLAM, מיצב וידאו, ויטרינה – מתוך CURRENTS 119, דנה לוי