דֶער סטרימר
שחר זינק מכיסאו, קירב את המיקרופון אל פיו וצעק בנחרצות, שוב, בפעם האלף מאז התחיל את השידור: ״הממשלה הזאתי!…״
רגלו פגעה בשולחן העבודה ובובה שהיתה עליו נפלה. חרך קטן, בדלת מאחורי שחר, נעלם. השידור נקטע באחת.
שעה לאחר מכן הופיע שחר אצלי במשרד, לבוש באותם הבגדים, וצעק עליי: ״הממשלה רודפת אחריי!״
***
״סטרימר?״ שאלתי אותו.
״לא כמו הממיר. אני יוצר תוכן, עיתונאי עצמאי״, הוא ענה, ״בטוויץ׳״.
הנהנתי. הוא ישב מולי בכתפיים שמוטות ומחה מדי פעם את פניו. לצידו נחה קופסה שעליה מקלדת צבעונית. בלי ששאלתי, הוא סיפר לי שרכש אותה לפני שעלה למשרד שלי, ניצל את ההזדמנות לעבור בחנות KSP ששוכנת בקומת הקרקע של הבניין.
״ואתה חושב שהממשלה רודפת אחריך?״
״אני בטוח״.
״יש לך הוכחות?״
״כל פעם שאני אומר משהו עליה, השידור שלי נקטע״.
״הסיבה לא נעוצה רק בתוכן, החזרתיות יכולה לנבוע מדברים אחרים…״
״אתה רואה את הממשלה… אתה קורא חדשות… אתה יודע מה קורה…״
״ובכל זאת… בוא נתחיל מההתחלה״.
״אין התחלה. אני אומר לך: הממשלה מנסה להוריד אותי משידור״.
״כי אתה מבקר אותה?״
״בדיוק״.
״אולי יש לך אויבים?״
הוא עיווה את פניו. הבנתי אותו. מה לבחור הזה, שאי-אפשר לדעת אם הוא עומד להתגייס או סיים זה עתה את שירותו הצבאי, שלובש חולצה עם הסמל של אוונג׳רס ומארוול – מה לו ולאויבים ממשיים? שאלה מטופשת, אבל חייבים לשאול אותה.
״יש את יואב. אבל אנחנו עושים לייבים ביחד״, הוא ענה.
״אתם משדרים ביחד?״
״כן, אנחנו חברים. לא יכול להיות שהוא יעשה לי כזה דבר. אנחנו מנסים להרים את טוויץ׳ בישראל״.
״אוקיי״, עניתי ביובש. ״מפריע לך שאעשן?״
״מעדיף שלא…״
״מעדיף זה לא מספיק״, עניתי והצתי סיגריה. ״תראה לי שוב את השידור״.
בחנתי את שלושים השניות שהובילו לקטיעתו. שחר טען שהממשלה מחסלת את החטופים, הורסת את המדינה. שום דבר מעבר.
״מאיפה אתה משדר?״
״מהחדר שלי, בבית של ההורים שלי, בהרצליה״.
״ומה זו הבובה על השולחן?״
״אתה לא מכיר את נארוטו?״
״לא״.
״דמות מאנימה. חברה שלי קנתה לי את זה ליום הולדת״.
״איך היחסים ביניכם?״
״בסדר גמור. לפעמים היא מתלוננת שאני לא מבלה איתה מספיק זמן״.
״ומה אתה עונה לה?״
״שאני כרגע בונה קהילה, מתרכז בקריירה״.
״יש לך הרבה עוקבים?״
״זה לא עוקבים. זה סאבס. אני מקום ראשון בישראל בפוליטיקה. יש לי עשרים אלף סאבס וזה עולה כל הזמן״.
״זה לא הרבה… היום אנחנו מדברים על עשרות אלפי עוקבים, על מיליונים…״ עניתי לו.
״זה לא אותו הדבר. אני משדר שבע שעות ביום. ואני לא עושה גיימינג״, הוא אמר, הביט בי ואז תיקן: ״אני לא משחק במשחקי וידיאו, מה שרוב האנשים עושים. אני רק בפוליטיקה״.
״אתה הולך להפגנות?״
״עיתונאים לא הולכים להפגנות״.
״אז אם אני מבין נכון, מעולם לא נעצרת בהפגנה ולא קיבלת דו״ח מהמשטרה״.
״לא. זה לא תחום הסיקור שלי. אני מתעסק רק בפוליטיקה״.
נשפתי את עשן הסיגריה בכבדות וכיביתי אותה במאפרה לידי. המקרה הזה עניין אותי רק כי לא הצלחתי להבין למה הבחור הזה מתכוון. ״המקצוע״ שלו עורר את סקרנותי. לרוב באים אליי בני זוג שבגדו בהם כדי שאשיג הוכחות לקראת הגירושים. ולמען האמת, חשתי ירידה בעסקים מאז שזוגיות פתוחה נעשתה נפוצה יותר ויותר.
אבל כאן היה משהו אחר, מופרך כמעט.
ובכל זאת, מה אם הממשלה באמת הגבירה את האכיפה נגד מתנגדיה?
אמנם התקשיתי לראות למה היא תרדוף דווקא אחריו, אבל זה לכל הפחות יהיה סיפור מעניין.
הוא המשיך לטעון בתוקף שהממשלה רודפת אותו כי הוא מבקר אותה במקום שזה הכי כואב, מול הקהל הצעיר, ואולי זה לא עד כדי כך מצוץ מהאצבע בהרכבה הנוכחי, שכולל רק חדלי אישים שעסוקים בפרסומם האישי, ובראשם אדם המואשם בניסיון להשיג סיקור חיובי.
ממשלת ישראל מסתכלת אך ורק פנימה, לתוך מדינת ישראל, ובצורה השטחית ביותר. וזניח ככל שיהיה הילד הזה, גם הוא מסוגל להפוך לאויב המדינה מספר אחת באקלים כזה, העוסק בזוטות.
הצתי עוד סיגריה מיד. שחר לא אהב את זה, אבל העישון עוזר לי לחשוב, מאפשר לי לנשום אוויר אחר מעליבות החיים.
בחנתי שוב את הסרטון. ידעתי שבמקרה כזה, התשובה חייבת להיות מול העיניים שלנו; אבל לא הצלחתי למצוא אותה מיד. הבכיינות והגאוותנות של שחר שכנעו אותי יותר מדי, ולא משנה כמה סיגריות אעשן מולו, הוא ייאלץ להתאזר בסבלנות.
נשאר רק עניין התשלום. כשאמרתי לו את המחיר שלי, הוא הביט בי בהשתוממות. זה ברור, הוא צעיר שגר אצל ההורים ולא עוד אחד מהסטארטאפיסטים הרמת שרונים שלרוב באים למשרד ״יהודה ברדוגו, חוקר פרטי״, בבניין שופינג ברחוב סוקולוב.
לבסוף אמר: ״יש מצב לשת״פ?״
***
במשך יומיים צפיתי בשידורים שלו.
בניגוד לדבריו, במהרה התברר לי שהוא כן משחק במשחקים, לרוב שטותיים, במשך שעה וחצי בתחילת כל שידור, בשעות הצהריים, פחות או יותר כשהילדים מסיימים את יום הלימודים.
אחרי זה הגיע החלק הפוליטי. הוא קרא את הכותרות מאתרי החדשות, כמה הודעות שקיבל בטלפון וזהו. בלי ניתוח של המידע ובלי פרשנות; די דומה למה שקורה במהדורות החדשות.
לבסוף הוא התווכח עם כל מיני אנשים אקראיים ברשת, דרך הצ׳ט של אומגל. לרוב אלה היו גברים, אבל מדי פעם הגריל אישה. הוא ניסה להוכיח אותם על התמיכה שלהם בפלסטינים, להצדיק את קיום ישראל למרות פעולות הממשלה הנתעבת בעיניו בעזה, תוך שימוש בשטיק הישן של אנטישמיות.
שום דבר שחורג מקווי ההסברה של ישראל, שום תובנה מיוחדת על המצב הקיים. הוא באמת היה עיתונאי ישראלי: הוא דיבר בקול ובסמכותיות כאילו יש לו מידע מיוחד בשעה שלא היה לו דבר.
בחנתי היטב את חדרו. על המדף מאחוריו היו כל מיני בובות של דמויות מוכרות מסרטי מארוול, דברים שבנה מלגו ואורות ניאון.
לרגעים תהיתי מה הגיל האמיתי שלו, אם הוא לא בן חמש-עשרה או אפילו פחות.
אבל הוא צדק בדבר אחד: שוב ושוב, אחרי שסיים להגריל בצ׳ט את אויביו המדומיינים מרחבי העולם, בערך בשעה הרביעית או החמישית לשידור, כשחזר לקרוא את הכותרות של הערב, יותר נכון לצעוק אותן מרוב דופמין, השידור נקטע לפתע.
דיברנו באותו ערב. שלחתי לו תוכנה מיוחדת, ששמורה לאלה ששוכרים אותי כדי לוודא שהם יוכלו להמשיך לבגוד, שסורקת את המחשב לווירוסים של פישינג.
״לא יצא כלום בתוכנה ששלחתי לך?״ שאלתי אותו.
״לא! אי-אפשר להמשיך ככה! בשביל מה אני משלם לך?״
״נשמה״, עניתי לו ברוגע, ״אתה לא באמת משלם לי. אני שווה הרבה יותר. אני עושה לך טובה כאן. תצלם לי את העמדה שלך״.
בתמונה נראים שולחן העבודה שלו, שכוסה מכל הצדדים בנורות לד שמשנות צבע, שני מסכי מחשב צמודים זה לזה, רמקול מחובר לזרוע, אוזניות גדולות, מקלדת צבעונית ולידה מעין קונטרולר, צבעוני גם כן, הבובה הכתומה של נארוטו ולבסוף המחשב, עם הכיסוי הצבעוני, מתחת לשולחן.
״תגיד״, אמרתי לו, ״אתה מצליח לישון עם האורות האלה?״
״אל תהיה בומר. מה אתה, אמא שלי?״
״אני בומר? אתה לא מצליח למצוא לבד את הבעיה שלך במחשב, וכל החיים שלך סובבים סביבו!״
״אני לא מתכנת״, הוא ענה, ״אני יודע רק לשדר. יש לי עורכים שמכינים לי את הרילסים ואנשים שמטפלים לי בכל השאר״.
״אז אתה רוצה לומר שאתה בקושי מבין את הכלי שאתה עובד עליו״.
״לא הכול, אבל אני בטוח מבין יותר ממך. אתה רק חושב שאתה יודע הכול!״
תצוגה מדהימה של צניעות פסיב-אגרסיב. לא היה לי כוח להתווכח איתו, וגם ככה הפסדתי כסף על החקירה הזו, אז החלקתי את העניין: ״טוב. תן לי לחשוב ואחזור אליך. אל תכבה את התוכנה״.
***
למחרת הגעתי למשרד עם הנגאובר. בקושי גררתי את עצמי מהמיטה, ולאורך הפקק על איילון כמעט נרדמתי פעמיים, אבל צפרו לי מיד כשלא התקדמתי מטר מזורגג. המחשבה על כך שאני צריך להעביר את אחר הצהריים בצפייה בשחר עוררה בי חלחלה.
חשבתי שאפתור את התיק הזה מיד, עם התוכנה שבכל מקרה אני משלם עליה מנוי חודשי, ואעשה את היומית שלי בלי יותר מדי כאבי ראש. הרי מה יש כאן: ילד מגודל שמדבר מול המצלמה, והמחשב שלו נכבה.
אבל במקום זאת התחלתי להיגרר לתוך קו המחשבה שלו: אולי באמת הממשלה החליטה להתקין לו רוגלה שתנטר את פעולותיו ותנתק אותו אם הוא מבקר אותה.
מה גם שהכיוון הזה נראה לי הגיוני כששמעתי בגלי צה״ל את אחד השרים מדבר על תפיסתו את המלחמה, ומספר מה הוא חושב שהמדינה צריכה לעשות כדי להתגבר על המשבר החברתי. עד כדי כך מדובר בחבורת חדלי אישים, בילדים מגודלים בעצמם, עם צעצועים גדולים מדי למידתם.
בלעתי שני אדווילים והדלקתי סיגריה.
בחנתי שוב את התמונה של העמדה, ואז זה הכה בי: יש בה רק דבר אחד יוצא דופן!
ומלכתחילה כבר אמרתי לו שהפתרון מצוי לנגד העיניים.
הבובה של נארוטו! ראיתי דברים כאלה כבר אלפי פעמים. בנות זוג שקונות לבן הזוג שלהן סוס טרויאני, שנותנות מתנה שבתוכה הן מסתירות כלי שמשבש את חייו או עוקב אחריו. ובנארוטו בטח היה משהו שמתחבר למחשב ומאפשר שליטה מרחוק, שכיבה את המחשב כדי שלא ישכח ממנה בזמן שהוא עסוק בקשקושים שלו.
כתבתי לשחר הודעה: ״הבובה על השולחן. תעיף אותה״.
הוא ענה לי מיד: ״מה פתאום! זו מתנה מחברה שלי״.
״אני אומר לך. יש בה קיל סוויץ׳״.
״קיל סוויץ׳?״
״היא מתחברת למחשב ומאפשרת שליטה מרחוק״.
״סע, סע מפה״.
״אני אוכיח לך. שים את הבובה במקום רחוק, מעל רדיוס של עשרים מטר, כשאתה עולה לשידור״.
***
נמנמתי על הספה מרוצה מעצמי, בטוח בפתרון שהצעתי לו, וחשבתי רק על שארית התשלום ועל לקוח או לקוחה שייכנסו. התעוררתי מאזעקה קצת לפני ארוחת הצהריים, ירדתי למקלט ובדרך חזרה קניתי פלאפל לקראת השידור.
וידאתי עם שחר שהרחיק את הבובה. הוא אמר שנתן אותה לחבר הכי טוב שלו, אבל הוסיף שחברה שלו תהרוג אותו.
השידור באותו יום לא היה שונה מהשאר. קצת משחקים דביליים, כותרות, צ׳ט עם אנשים מרחבי העולם, סתומים לא פחות משחר כפי שהתחוור לי אט אט, ולבסוף הכותרות של הערב, שכמעט מיד נקטעו אחרי שהתחיל לצעוק.
״אתה רואה?״ הוא צעק עליי בטלפון, ״לא רק שחברה שלי כותבת לי שהיא עומדת לעזוב אותי בגלל שהזזתי את הבובה – גם הפתרון פח שלך לא עובד״.
לא היה לי מה לענות לו.
״אני רוצה את הכסף שלי בחזרה״, הוא אמר לבסוף.
״חכה רגע״, אמרתי לו, ״אני אומר לך שאמצא פתרון״.
״זאת הממשלה, אתה לעולם לא תצליח לעקוף אותם. יש לה רוגלות טובות מדי, לוזר כמוך לא יכול לסדר את זה״.
״אתה לא מספיק חשוב לממשלה״, אמרתי, מנסה בכל זאת להיאחז בכסף וברציונליות מסוימת, שאולי לא היו שונים כל כך זה מזה. ״אתה לא מאיים עליה מספיק״.
״יש לי הרבה סאבים״.
״סבבה, ועדיין…״
״ברו, אתה דינוזאור, אתה לא מבין״.
״נשמה, יש דברים שאני מבין אבל עוד לא יודע לנסח. יש לי עוד כיוון״, שיקרתי, לא באמת היה לי משהו. הקיל סוויץ׳ היה הדבר הכי הגיוני שהעליתי בדעתי מלבד רוגלה של הממשלה.
ובאמת באותו הערב דווח שכמה מפגינות נעצרו ונערך עליהן חיפוש בעירום, כדי להשפיל אותן. אולי המשטרה מחפשת לגדוע כל מחאה באיבה – גם אם לבחור עצמו, שחר, לא ברור בכלל נגד מי הוא, שכן מצד אחד הוא מגן על ישראל מול אנשים מחו״ל, ומצד שני מנוכר לה לגמרי וצועק כמו מטורף
״בושה בושה״ ו״לא בשמי, לא בשמי״ על כל ידיעה זניחה.
***
שכבתי על הספה במשרד ובהיתי בתקרה. חשתי אכזבה מעצמי, אכזבה של פרילנסר. חישבתי את השעות שהייתי יכול לעשות בתיק אחר, משתלם יותר כלכלית – מעניין יותר אינטלקטואלית. הבטתי בדלת בתחינה, בתקווה שמישהו יפתח אותה ויבקש לדעת אם אשתו בוגדת בו. רציתי את החקירות הרגילות שלי.
הרצתי בראש כל מיני סיבות לכיבוי המחשב, אבל תמיד חזרתי לשתי הראשונות: התערבות ממשלתית או שהתשובה נמצאת לנו מול העיניים.
חיכיתי שהפקקים באיילון ישתחררו לפני שאחזור הביתה לתל אביב. אם אין עבודות בכביש הערב, אגיע תוך חצי שעה לבר.
החלטתי לתת הזדמנות אחרונה להקלטות מהימים האחרונים, אבל הייתי זקוק לעוד משהו כדי לחשוב אחרת.
פתחתי את המגירה וראיתי שלושה שקיקים לבנים. אם אני לא טועה, אחד היה ממסי, השני קוק והשלישי קטמין. הוצאתי אחד מהם, בחנתי אותו מכל כיוון, אבל לא הצלחתי להכריע. נותר רק להתמסר. שלפתי את המפתח ועשיתי באמפ.
קלעתי בול. זה שרף, אבל לא יותר מדי. הראש שלי הסתחרר קצת. הספקתי ללחוץ פליי במחשב ולהגביר את המהירות של הסרטון לפני שהתרסקתי על הספה עם סיגריה תחובה בפה.
שמעתי את הקולות ששחר הפעיל כל רגע מהקונטרולר שלו, שהקפיצו על המסך דמויות, שמעתי כל פעם שקיבל כסף מהצופים, שמעתי שוב את הכותרות של היום, שהיו דומות לכותרות שהקריא אמש.
הצתי סיגריה. הכול התבלבל לי. פתאום שמעתי את הילדות שלי, ראיתי את עצמי בבית הוריי, בחדר שגדלתי בו. חשתי את עצמי שוקע בתוך הספה, נעשה אחד עימה.
שחר קרא לי דינוזאור, אבל אני חושב שרק חמש-עשרה שנים מפרידות בינינו. אולי טיפה יותר. האם פער הדורות גדל עד כדי כך? נדמה לי שאנחנו תקועים יחד באותה מדמנה שאנחנו מכנים ״הווה״ והעולם הוא שטחי בצורה יוצאת דופן, אבל יכול להיות שזו באמת השקפה של זקנים שכבר לא קולטים את השינויים וקהים מדי לניואנסים.
ככל הנראה הזדקנתי. אבל בעיקר התקרבתי לקיי הול. ניסיתי להזיז את עצמי, לקום מהספה ולהשיג – רגע לפני שאתקע כאן למשך שעה נוספת – באמפ של קוקאין.
בצעדים קטנים ברגליים ישרות, ״רגלי קריסטל״ כמו שכיניתי אותן, דידיתי אל המגירה. הסרטון המשיך להתנגן ברקע, והאזנתי לו רק כדי להישאר בעולם הזה.
ואז הבנתי.
***
הגעתי חזרה למשרד בבוקר, שוב בהנגאובר, וצפיתי מחדש בכל השידורים. זה היה ברור. צדקתי כשאמרתי לו שהתשובה מול העיניים שלנו – אבל גם לא דייקתי, כי הוא הביט אחרת על העולם.
כשביקשתי משחר תמונה של העמדה שלו, חשבתי שזה מה שהוא רואה. אבל העולם שלו היה אחר, עיניו היו בתמונה שהמצלמה הפיקה, קולו היה מה שקלט המיקרופון והרעשים שיצר עם הקונטרולר, ואוזניו כוסו באוזניות שהשמיעו לו את עצמו. אפילו החשמל שהפעיל את כל הדברים האלה היה שקוף בעיניו.
הוא חי בתוך בועה בחדר שלו. בעיניו, כל העולם היה בהישג ידו, אבל מדובר בעולם כמעט אוטיסטי, שהוא עצמו עמד במרכזו, משקיף על עצמו. ובגלל שהאוטיזם הזה מעודָד על ידי החברה, מתוגמל על ידיה, בטח בקרב בני גילו – ובכך הוא צדק, אני דינזואור שמביט אל מה שמולו – שחר האמין לתכנים שהוא יצר. במעגל הסגור הזה, בקשר שמצא בכל פעם שצעק נגד הממשלה, כיבוי המחשב עשוי להיראות כרדיפה ממשלתית.
במונחים פסיכולוגיים, הייתי אומר: אשליה חברתית שנעשתה לפנטזיית רדיפה. במונחים פחות חביבים: טמבל שמאמין לקשקושים של עצמו.
הודעתי לו שאבוא אליו היום ואחשוף את הפושע, רק שיסיים את הצ׳טים עם האנשים בשעה שש בערב.
***
חניתי מול בית הוריו קצת לפני השעה שקבענו. הקשבתי לשיחה שניהל עם פרו-פלסטיני מאנגליה. שניהם התווכחו כאילו החיים שלהם תלויים בניצחון בוויכוח הסתמי הזה, כאילו אחד מהפרעושים האלה יכניע את הגוף החולה של העולם.
קצת אחרי שש הגיעה שעת השי״ן: הוא עבר לקרוא את כותרות הערב. יצאתי מהרכב, עם הטלפון ביד, ושמעתי אותו בו זמנית מהטלפון ומחלון חדר השינה שלו.
דפקתי בדלת ואמא שלו פתחה לי.
״שלום, את אמא של שחר?״
״כן. מה אתה רוצה?״
״הבן שלך שכר אותי כדי שאגלה למה המחשב שלו נכבה כל פעם שהוא מבקר את הממשלה״.
״אל תגיד לי…״
״כן… הבן שלך חושב שהממשלה רודפת אותו״.
״ומי אתה?״
״חוקר פרטי, יהודה ברדוגו״, הראיתי לה כרטיס ביקור, כאילו זה מוסיף אמינות. ״אני חושב שאת יודעת שזו לא הממשלה שרודפת אותו״.
״ברור שלא״.
״אם אני לא טועה״, אמרתי והצבעתי ימינה על לוח החשמל, ״מכאן את שולטת ישירות בחשמל״.
״אתה שומע איך הוא צועק… זה ככה כל היום! אני מנסה לדבר איתו, אבל הוא לא שומע כלום״.
״את רוצה להתוודות, או שאני צריך לבשר לו בעצמי שהוא לא מעניין את הממשלה?״
״אני אגיד לו. אתה רוצה כוס תה בינתיים?״
״לא צריך, אשמח רק לקבל את התשלום על העבודה שלי״.
״אפשר להעביר לך בביט?״
מהדורה מקוונת | ספטמבר 2025
דימוי ראשי: שירי פירסט, 2024, מתוך ארץ עיר – תערוכה קבוצתית – גלריית ברבור
