עוּבָּר בבקבוק שמפניה

התנהגתי כאילו לא ראיתי אותה כשנכנסה לחנות, והמשכתי להנהן אל שלושת הזרים שעמדו מולי כשהספר שלי בידם. לא הבנתי מה היא עושה שם, כלומר, התחלתי להבין שהיא באה בשבילי, לא יכול להיות שלא, ואולי דווקא בגלל זה לא נתתי לה את העונג הקטן והמפוקפק הזה, להיות האחת שמבחינים בה קודם.

מרחוק היא נראתה אותו הדבר, מלבנית וארוכה כמו סימן קריאה, ועם השיער הגלי המוזר, הצמרירי שלה. רק כמה קעקועים חדשים על הידיים. תמיד היא דיברה על השיער החלק שלי בקנאה גלויה, אמרה שזה גם המרקם וגם החוּם הבהיר שכולן היו רוצות. ההליכה שלה היתה עדיין ממושכת כזאת, קצת כמו של אסטרונאוטים על הירח, כאילו מעולם לא התרגלה לגובה שלה, וכשקלטה אותי סוף סוף מיהרה לעברי בין ארונות התצוגה של הספרים בדילוגים קטנים, במעין התרגשות מעושה.

התחבקנו והיא נאלצה להתכופף, הצמידה אותי אליה והתנצלה על האיחור. הרגשתי כאילו העצמות שלה עשויות מקרשים ושלי מגומי. אמרתי שאין צורך להתנצל והודיתי לה שבכלל באה.

"עד שאת בתל אביב, אַבי" – היא מעולם לא קראה לי אביגיל – "ועוד עם הספר שלך, מה, אני לא אבוא?"

"הפתעת אותי, זה הכול", אמרתי, אף שמה שבאמת רציתי להגיד לה זה שהייתי כאן לא מעט פעמים מאז שסיימנו את התואר. מה היא חושבת, שאחרי שעזבנו את באר שבע ועברתי לירושלים לא יצאתי משם?

קיוויתי שאחרי שתקנה את הספר ואחרי שאכתוב לה הקדשה, היא תלך. הנוכחות האיזי־בריזי שלה ישבה לי כבדה על החזה. ידעתי שהיא יודעת שאני לבד שם, שאף אחד לא בא איתי, אפילו לא מיכאל, שסימן וי על ההשקה בירושלים ואמר שאין לו כוח לתל אביב.

היא בטח תציע שנלך לשתות משהו. ניסיתי לחשוב על תירוץ. רכבת אחרונה. לא, עוד מוקדם. אירוע נוסף. לא אמין. יום הולדת של חברה, כאב בטן, מפגש משפחתי. הכול נשמע מומצא.

הכנסתי את העטים שלי ואת הטלפון לתוך התיק, אספתי את בקבוקי היין ואת שאריות הבייגלה והפיצוחים והפלתי אותם לתוך שקית זבל גדולה שהמוכרת נתנה לי. מיה עמדה בכניסה עם רגל אחת מכופפת בתוך השמלה התכולה שלה ועיינה בספר שלי.

"טוב, אז", מלמלתי ויצאתי מהחנות, והיא הלכה אחריי לכיוון הפח הירוק שעמד על המדרכה התלולה. לא הבנתי איך הוא לא מתגלגל ומידרדר מטה לאורך הרחוב עד הים.

"איזה מדהים", היא אמרה ונופפה בספר, "כאילו, אני יכולה להגיד שאני גאה בך? או שזה כזה…"

"את יכולה להגיד".

"סתם, שזה לא יישמע מתנשא או משהו". היא חייכה, והבחנתי בכמה קמטים קטנים שבכל זאת התווספו לה מתחת לעיניים.

"ממש לא", אמרתי.

התרחקנו קצת מהפח וניסיתי להיות מנומסת, שאלתי מה איתה, מה היא עושה עכשיו, למרות שידעתי. ראיתי בפייסבוק שהיא עורכת ספרים ושאפילו פרסמו כמה סיפורים קצרים שלה פה ושם. סיפורים טובים שלא הגבתי על אף אחד מהפוסטים שהעלתה וקישרה אליהם. גם לא עשיתי לייק. לא הבנתי באיזה קטע היא החליטה פתאום גם לכתוב.

"אולי נלך רגע לשבת איפשהו?" היא דחפה את כתפי דחיפה קלה ואז אמרה במתיקות, "נתעדכן קצת".

הלכנו כמה דקות והרגשתי כמו פעוטה שמנסה לעמוד בקצב הצעדים של אמא שלה. נכנסנו לאיזה בר עם קירות בצבע חלודה, והתיישבתי לידה באחד השולחנות הגבוהים.

"מה בא לך?" היא שאלה כמו בדייט.

"לא יודעת, אולי יין כי כבר שתיתי כוס".

"רוצה בקבוק?"

אסור לי לסרב, ידעתי את זה, לסרב משמע להפסיד באיזו תחרות עלומה, אז אמרתי, "ברור שבקבוק". היא הנהנה והפכה את התפריט לצד השני. "אפשר אחר כך להזמין גם צ'ייסרים", הוספתי אחרי רגע, והיא הרימה את מבטה אליי, מעקמת את פיה מעט כדי להראות שהיא מתרשמת, או אולי מופתעת.

הבקבוק הגיע, והיא מזגה את היין הצהוב והקר לתוך שתי הכוסות. בזמן הלימודים היא היתה ברמנית. רוב הבקרים נכנסה לכיתה ברגע האחרון – אבל לא איחרה, אפילו לא פעם אחת – וסיפרה ששוב הלכה לישון מאוחר, תפסה את המצח שלה כמו שחקנית אמריקאית משנות הארבעים ואמרה שאין לה מושג איך תעבור את היום הזה. אבל ברגע שהמרצה היה נכנס היתה מכיילת את עצמה מחדש ומתחילה לכתוב במרץ במחברת שלה. אנחנו היינו היחידות שהגיעו לשיעורים בלי לפטופ, רק עם ספרים ומחברות. זה היה dare לא מדובר; להראות מי יותר יסודית וקדושה.

כשהרמתי את כוס היין מהשולחן היא רעדה וכמעט החליקה לי מהיד. תהיתי אם מיה זוכרת שיש לי שתי ידיים שמאליות.

"צ'ירס, אבי", היא אמרה, "כיף שאנחנו עושות את זה".

היא שתתה והעיניים השחורות שלה התקבעו עליי. "את נראית בדיוק אותו דבר", אמרה.

"בגיל שלנו זו כבר מחמאה, לא?" אמרתי והחמיצות של היין עוד שטה לי בפה.

"כן? לא יודעת, סתם אמרתי", היא העבירה את האצבע על דופנות הגביע בתנועה מעגלית. "אני השתניתי?" שאלה.

המבט שלי גלש אל המחשוף שלה. אור הנר הבהב עליו. העור היה מנומש, קצת מקומט. עכשיו היא מקבלת את העונש שלה על כל השעות שבילתה בבריכה של האוניברסיטה.

"האמת שממש לא", אמרתי.

שאלתי אותה אם היא בקשר עם מישהו מהחברים, והיא סיפרה שלפני שבוע היתה בחתונה של אורן ושהיה "מוגזם", ושגם מתן מתחתן. אמרתי שאני לא מצליחה לדמיין אותם נשואים.

"גם את ומיכאל התחתנתם, לא? ראיתי איזה משהו".

"כן", הזדקפתי, "לפני שנה".

"היית ממש יפה".

"תודה". התחממו לי הלחיים ושנאתי את זה שאני מאמינה לה. "אבל האמת שרציתי להרוג את המאפרת. הסתכלתי במראה כשהיא סיימה, וזה היה כזה the uncanny", המילים טפטפו ממני בלי שהיתה לי יכולת לעצור, "זוכרת את זה? מהשיעורים של אמיליה?"

למה אני שואלת אותה את זה, מה, היא במבחן?

"ברור, גם אני שונאת את האיפור הכבד הזה", היא התעלמה מהשאלה שלי, "כל החברות שלי נראו כמו דראג קווינז בחתונה". היא נשענה לאחור והחזיקה את הכוס שלה ברפיון מרגיז, כמו מתוך הרגל, והוסיפה, "אבל בתמונות האיפור שלך יפה דווקא, עדין".

"כן, אמרתי לה להוריד לי הכול, חוץ מקצת אודם".

היא שתקה רגע. "אני בטח הייתי נשארת עם זה. אולי רק אחרי שהמאפרת היתה הולכת הייתי מורידה. אולי".

"כי את נחמדה. יותר נחמדה ממני".

"מה קשור נחמדה?" היא שאלה ולא הצלחתי להכריע אם נעלבה, "אני מרַצה, אם כבר". היא גמעה את מה שנשאר לה בכוס ואז תחבה את שערה מאחורי אוזניה ופתחה את הבקבוק כדי למזוג עוד מהיין. אני מיהרתי לסיים את הכוס שלי וכמעט נחנקתי.

כשהיינו לומדות ביחד למבחנים או נפגשות כדי לכתוב עבודה, לא התחשק לי לדבר על לימודים, הייתי מתעצלת, מתלוננת, והיא היתה מדרבנת אותי. היא ניסתה למצוץ את הדם השקדן שלי ואני רציתי להידבק בחינניות שלה, באיזו תאוותנות מעודנת. לְמה היא בכלל באה היום? ואז עוד חטפה אותי לכאן, לבר הזה שכל הרהיטים בו דביקים, מושבי העור פצועים ומלאים בחתכים. בלימודים פחדתי שהיא תגנוב לי רעיונות. לא יודעת למה. זה אף פעם לא קרה וגם לא היו רמזים לכך שזה עלול לקרות. אבל היא היתה שואלת אותי שאלות בצורה כזאת צמאה, כמעט חמדנית. כל הזמן דמיינתי איך משהו שאמרתי יופיע באחת העבודות שלה, יבהיק וינצוץ שם בניסוח מוצלח יותר.

עכשיו היא סרקה את המקום והזיזה את כתפיה ואת ראשה באיטיות לפי הקצב של המוזיקה הפּוֹפּית האיטית, בלי לשים לב שהיא עושה את זה, בלי שהתכוונה. כשהמלצר עבר לידינו היא ליטפה לו את הגב והזמינה צ'ייסרים ופלטת גבינות. אחר כך חזרה לדבר על הספר שלי. היא שאלה אם הוא בהשראת הילדוּת שלי, אמרה שהיא זוכרת את כל מה שסיפרתי לה שהיה עם אח שלי הגדול כשהייתי ילדה.

"את יודעת איך זה", אמרתי והראש שלי נע כמו מצוף באמצע הים, "זאת היתה רק השראה". התאמצתי לבטא את המילים הכלליות והסתמיות שניגרו ממני בטון מלא חשיבות עצמית. ובכלל לא התחשק לי לדבר על הדיכאון של אח שלי או על הספר, בייחוד לא אחרי שרק הרגע שיבחו אותו כל מיני אנשים מההוצאה, שני מנחי פודקאסט ספרות מתל אביב ואיזו משוררת שנדחפה ברגע האחרון, ולא האמנתי לאף אחד מהם. כולם ניסו להראות עד כמה הם בקיאים ביצירות אחרות שלכאורה מתכתבות עם שלי. זה היה מאולץ.

"זוכרת שמתן אמר לנו פעם שזה מפתיע שאנחנו חברות?" שאלתי כשקרש חיתוך מעץ, עמוס בגבינות מסריחות, נדחס בין הכוסות שלנו.

"בטח שאני זוכרת".

מאיפה זה בא ולמה שאלתי את זה, אין לי מושג. אלכוהול עושה אותי טיפשה. אולי רציתי שתגיד לי שוב, כמו שאמרה למתן אז, שאנחנו יותר דומות ממה שנדמה. זה היה באחד הסימפוזיונים שהוא ארגן בדירה שלו בשכונה ב', שבמשך כל שנות הלימודים נשארה כמעט ריקה כאילו רק עכשיו עבר אליה. כולם היו שותים יין אדום מהקיוסק ומדברים על היוונים, וזה תמיד נראה לי עלוב. הם ניסו להוכיח לעצמם שיש להם מן המשותף עם אפלטון וסוקרטס, וציטטו קטעים מ"המשתה". לא הצלחתי לשחק במשחק הזה, להיסחף לתוכו, להתמסר. "You're not enjoying the ride", מיה אמרה לי בסוף שנה א', "את יוצאת מהדירה רק כשאת באה אליי ללמוד". מיד שלפתי תירוצים שהורכבו מערכי אמת אבל היו שקריים: אמרתי שאני גם ככה בקושי שותה, ושאני לא מעשנת כי אני מפחדת ממה שזה יעשה למוח העקום שלי, אז מה בעצם יש לי לעשות שם? היא ביטלה אותי בתנועה מהירה של היד הגדולה שלה. במאמץ אחרון מחיתי ואמרתי לה שיש לנו כל כך הרבה מטלות, שאין באמת זמן, והיא אמרה שזה שטויות, תמיד יש זמן. באותו ערב הגעתי. חוץ משלום לא החלפנו מילה עד שעה מאוחרת, כשהרוב כבר הלכו. היא התיישבה לידי על פוף גדול ובלוי והגישה לי כוס פלסטיק ירוקה עם קשית מובנית לעוסה, מלאה ביין. הסתכלתי עליה וחשבתי שכל הקשרים שהיא יוצרת עם אנשים הם באמצעות כוסות כאלה שהיא מוזגת להם ולעצמה, שיכול להיות אפילו שזה כל מה שיש לה בחיים, רק זה, וקצת שמחתי.

המלצר שוב הגיע ובידיו שתי כוסיות זעירות מזכוכית עבה, מלאות במשקה אדום. הוא הניח אותן על השולחן בחגיגיות והלך. בכלל לא זכרתי שהיא הזמינה את זה. היא רוקנה אחת מהן בלגימה ואז הטיחה אותה בשולחן. "נו, שתי", אמרה ונקשה בלשונה, "כולה קמפרי".

צייתי לה. המשקה היה חם ומר, ומעט ממנו נזל מצד הפה שלי עד הסנטר. כשהנחתי את הכוס הקטנה והזדונית, היא איכשהו נחתה על הצד הלא נכון, התגלגלה עד קצה השולחן ואז נפלה והתנפצה על הרצפה. כמה רסיסים זעירים ניתרו ועקצו לי את הרגל. המלצר מיהר אלינו עם מטאטא ויעה, והוא ומיה אמרו לא נורא, לא נורא, בהרמוניה – כמו הנשים המכוערות שהיו הרוח של אבא של המלט במחזה שלקחו אותנו אז מהלימודים לראות בהבימה – לא נורא, לא נורא, לא נורא.

אכלנו מהגבינות, מהלחם הקלוי ומהזיתים השמנוניים. זה הרגיע קצת את הסחרחורת אבל עשה לי בחילה. אכלתי עוד בכל זאת, רציתי להתמלא במשהו, להרגיש את המשקל שלי על הכיסא.

"את יודעת שגבינות צריך לאכול בצירופים מסוימים? אמורים להתחיל מהעדינה ואז לעבור לחריפה בהדרגה", היא אמרה וביתרה בסכין משולש מרובב עובש לשני משולשים לחים ומרקיבים.

"למה, בעצם?"

"כי החריפוּת משבשת לנו את חוש הטעם". היא הרימה את סנטרה קצת. "איזה סטודנט אחד לימד אותי בניו יורק". קווצת שיער נשמטה על פניה והיא הסיטה אותה ואמרה כאילו לעצמה, "הוא היה מהמם".

"אז באמת היית בניו יורק".

"בגלל זה פה התחלתי עם הברי, שאגב היא על הפנים, אחר כך מנצ'גו, ועכשיו רוקפור".

בכוונה היא לא אמרה את כל זה קודם לכן, כשהמגש רק הגיע ולפני שעטתי עליו בלי לראות אפילו מה אני מכניסה לפה.

"רגע, מז'תומרת באמת הייתי בניו יורק?" היא כיווצה שתי גבות עבות וכהות.

"אה, סתם, כי כתבת בסיפור שלך על בחורה צעירה שלומדת שם".

"קראת", היא ספק שאלה ספק אמרה.

"בטח, בטח. סיפור מעולה. מה, לא הגבתי? הייתי בטוחה שהגבתי".

"לא, לא הגבת". היא נראתה כאילו בלעה משהו מקולקל. "אבל שטויות".

"אהבתי שהאינטייסינג אינסידנט באמת קשור ברמה התמתית לסיפור, שהוא לא סתם שתול שם".

"inciting incident", היא ביטאה את ה־t באינסייטינג כמעט כמו d, במבטא הפסיאודו־אמריקאי שלה שמעולם לא הבנתי מאיפה אימצה לה אותו. ההגייה שלה באנגלית היתה טובה משלי בהרבה, וגם טובה יותר משל חלק מהמרצות שהמבטא הישראלי שלהן חרק לנו כל בוקר באוזניים. הסגל התעקש שאלה הם חוקי המחלקה ומהר מאוד כולנו צייתנו: יש לפנות אליהם רק באנגלית – בכיתה, במסדרון, בקפטריה, בשעות הקבלה – והאנגלית המגומגמת של כולם התנדנדה וצלעה בתוך האוויר החם, היבש, והיתה כמו העצים האלה שתולים בתוך המכונית כדי שיהיה ריח טוב אבל כל מה שהם עושים זה כאב ראש.

"אֵניוויי, תודה", היא אמרה, "זה חשוב לי, שתאהבי את מה שאני כותבת".

ממתי את כותבת? רציתי להגיד לה, ממתי, את, כותבת. מרגע שהגיעה רציתי לצעוק את זה, אפילו לא לשאול. בזמן הלימודים לתואר היא לא כתבה כלום, כלום. רק את מה שהיה צריך. והכתב המחובר היפה שלה מילא את המחברות בדיו כחול וסגול. והעבודות שלה היו כרוכות תמיד. מה שמגיע ממנה תמיד נשמע ונראה טוב. אפילו תעודת ההערכה שקיבלה על הישגיה – המצאה כלשהי של המחלקה שניתנה לה ולעוד סטודנט – היתה יפה יותר מתעודת מצטיין הדיקן שלי.

"אז היה כיף בחילופי סטודנטים?" הרגשתי שכדאי להגיד משהו. "רציתי לעשות את זה בתואר הראשון אבל לא היה לי אומץ".

"היה כיף, כן", היא מזגה לנו את שארית היין. "כאילו, גם בודד".

צחקתי. מיה בודדה. כמעט הופתעתי שהמילה הזאת לא השתבשה לה בתוך הפה מרוב שהיא לא הולמת אותה.

גם היא צחקה לרגע ואמרה, "נו, אני רצינית".

"הוּ אר יו קידינג". הסתכלתי לה לתוך העיניים, מחכה שהיא תמצמץ. "זה בסדר, את יכולה להגיד שהיה מושלם".

הרגשתי שוב את הרסיסים של הכוסית מעקצצים לי ברגליים. התחלתי לחשוד שהיא מדברת ככה כי כשאני התקבלתי בשנה ב' לתוכנית של שבועיים ברומא מהמחלקה ללימודי שפות זרות, סבלתי שם. כשחזרתי התביישתי לספר לה, חשבתי שהיא תגיד דברים כמו מי לא יוצא מהמלון ברומא, ואיך לא מצאת מישהו שייקח אותך לסיבוב על הווספה שלו או לפחות ישבת בבית קפה ושתית אספרסו או יין והסתכלת על אנשים ברחוב. אבל בסוף סיפרתי לה הכול, ואפילו בכיתי קצת, והיא רק אחזה בכתף שלי לרגע ואמרה שלהיות עצובה ברומא עדיף מלהיות עצובה פה.

"תקשיבי, כאילו", נראה שהיא חיפשה הרבה מילים, אבל לבסוף רק אמרה, "לא היה מושלם, באמת", ושוב העבירה את האצבע על דופנות הכוס. בטח אימצה לעצמה את ההרגל הזה ממישהי שפגשה בניו יורק.

"את יודעת", היא השעינה את מרפקיה על השולחן והתקרבה אליי קצת, "לפעמים אני מרגישה שנולדתי זקנה. הייתי ילדה מאוד רצינית כזאת, סובלת ומשעממת. ועכשיו זה כאילו אני הולכת אחורה. וקראתי לפני כמה זמן ספר מדהים, באמת מדהים, של רחל איתן, והדמות שם גם מרגישה ככה, זה ממש כתוב במילים האלה, והיא אומרת שהיא תסיים ת'חיים שלה כעובָּר בבקבוק שמפניה. זה יפה, נכון?"

"רחל איתן, זה לא הספר שהכריחו אותנו לקרוא בתיכון?"

"לא, נו. הפחות מפורסם שלה".

היא אמרה את שם הספר, אבל את זה לא ממש שמעתי מבעד למוזיקה הפלסטית שהפכה לקצבית יותר, ולא רציתי לשאול שוב, שלא תחשוב שזה כל כך מעניין אותי.

"טוב, אבל כולנו קצת מרגישים ככה, לא? כל מי שכותב, לדעתי". המילים נשפכו מהפה שלי, לא התאפקתי. אני ההפך הגמור מזה, אבל לא יכולתי לתת לה לחשוב לרגע שהיא משהו מיוחד.

"יכול להיות", היא שילבה את ידיה על חזהּ.

הפנים שלה התחילו להימרח מולי, וזזתי על הכיסא בתקווה שהתמונה תתייצב. חיפשתי את המלצר כדי לבקש קולה, אבל אחרי כמה שניות שלא מצאתי אותו ולא יכולתי עם השתיקה יותר, שאלתי אותה אם יש לה חבר עכשיו.

"לא", היא גירדה בראשה, "ואני גם לא רוצה".

"בדוק", אמרתי, "אין לי ספק".

"למה את אומרת ככה?"

"מה? לא, אני באמת התכוונתי לזה". תמיד חושבים שאני סרקסטית כשאני לא.

"טוב", אמרה, ואז התעטשה שלוש פעמים, לקחה מפית מהשולחן וקינחה את אפה. חשבתי שבתל אביב היא תירפא מהאלרגיה שלה לאבק, אבל נראה שלא. "בכל מקרה, אני כבר שנה עובדת על הספר שלי ויש לי עוד דרך, אז אין לי זמן לזה".

שתקנו קצת. כל אחת לגמה מהכוס שלה, והמלצר הגיע עם שתי כוסיות גדולות יותר מהקודמות, מלאות בקמפרי המר והרעיל. מיה כותבת ספר. היא לא סתם משתעשעת בכמה סיפורים קצרים. מיה כותבת ספר. יכול מאוד להיות שהוא גרוע. זה שהסיפורים שלה טובים לא אומר שהיא יודעת לכתוב רומן. רציתי לינוק ולבלוע בבת אחת את כולו, רציתי לדרוך עליו ולרסק אותו, להיקבר בתוכו.

"איזה יופי, את כותבת ספר?" חילצתי מעצמי את המילים ונשמעתי כמו אמא שלי.

"כן, את מאמינה? זה ממש מרגש אותי. יש גם הוצאה אחת שכבר דיברה איתי, הם רוצים שאני אוציא אצלם. איזה טירוף? קראו סיפור שלי ואמרו שיש לי קול רענן או משהו. אבל אני לא יכולה להגיד מי הם עד שנחתום סופית".

מצמצתי, ניסיתי לייצב את החדר סביבי. "אז זה אוסף סיפורים קצרים?"

"כן, אני יודעת, זה לא מוֹכר, אבל לא אכפת לי".

"אולי את תהיי זאת שתחזיר את זה לאופנה". בטוח שלא, חשבתי. הירכיים שלי נדבקו לבד החצאית, כאילו ההקלה הפרישה זיעה מלוכלכת מתוך הגוף שלי. שמחתי. אין לה סיכוי עם הספר. אפילו אם הסיפורים טובים. אף אחד לא יתייחס אליו.

"לחייך, אבי", היא אמרה, הכוסית נראתה מיניאטורית בין אצבעותיה הארוכות, "לחיי הספר שלך, בהצלחה".

"לחיי הספר שלך, בכלל".

ברגע שבו הטתה את ראשה לאחור ושתתה, היד שלי העיפה את הכוסית שלי, והמשקה נשפך וגלש במורד השולחן הקטן ונחת ישר על השמלה שלה.

"שיט". היא נעמדה. "שיט, שיט".

"אוי, סליחה", אמרתי והגשתי לה מפית.

איכשהו הרגשתי עכשיו יותר שיכורה ונמרצת משהייתי בכל הערב הזה.

מיה שפשפה את שמלתה במפית שהיא טבלה בכוס מים. "זה הבגד האהוב עליי מכל מה שקניתי בניו יורק", היא אמרה ונשמעה כמו ילדה מפונקת.

"זה יורד בכביסה, אל תדאגי".

"ממש לא, זה בד בעייתי". היא לא הרימה את המבט אליי, רק המשיכה לחכך את המפית בשמלה. "אני הולכת רגע לנסות להוריד את זה". היא השליכה את המפית הרטובה על השולחן והלכה לשירותים.

לא יודעת כמה זמן נשארתי לשבת שם בשולחן. חמש דקות, שעה. כשהיא חזרה, אמרה שכבר שילמה חצי מהחשבון והשאירה טיפ, ושהיא הולכת לפגוש מישהו.

"מי בר המזל?" ניסיתי להסוות את האכזבה בקול שלי.

"סתם, מישהו חמוד". היא נשארה לעמוד והשעינה את מרפקה על השולחן. "הכרנו באיזה יריד של ההוצאות העצמאיות".

"נשמע מגניב".

רציתי לשאול אם הכתם ירד. רציתי לבקש שתישאר עוד קצת, או שלפחות תגיד לי לאן ללכת עכשיו כי לא רציתי לחזור הביתה לירושלים. הסתכלתי עליה אוספת את השיער בקליפס גדול, מכניסה את הטלפון לתיק ותולה אותו על כתפה. היא סגרה אגרוף על הרצועה שלו ואמרה שהיא נהנתה, שהיא רוצה שנעשה את זה שוב. לא ידעתי אם להאמין לה. רציתי לא לראות אותה יותר לעולם ורציתי לפגוש אותה מחר ואז מחרתיים ואז שוב ושוב כל יום עד סוף החיים, ואמרתי, "הזכרת לי איזה כיף היה בבאר שבע. כשאת נכנֶסת לבניין 74 והמזגן מקבל אותך עם הריח של המאפים מארומה, והכול טוב בחיים ואין לך באמת דאגות". הבינוניות של הנוסטלגיה הזאת פעמה לי בכל הגוף.

"גם עכשיו החיים טובים", היא אמרה ואז חיבקה אותי.

הבטתי בה בזמן שהתרחקה והלכה את ההליכה הזקופה והמגושמת שלה. היא הסתובבה לאחור ונופפה לי בידה, וקיוויתי שהכתם הקטן והאדום אף פעם לא יימחק מהשמלה שלה.

שקלתי לצאת ולעקוב אחריה, לראות איפה היא נפגשת עם הבחור הזה ואיך הוא נראה, אולי אפילו לגלות ששיקרה, למצוא אותה באחד הסוּפרים קונה שוקולד והולכת לבדה הביתה, אבל ויתרתי על הרעיון ולגמתי את שארית היין הפושר שנשאר לי בכוס. אור הנר הגווע שעל השולחן שיקף דמות קלושה על בקבוק היין. זקפתי את הגב ואספתי את השיער בקליפס קטן שמצאתי בתיק והייתי מיה עכשיו, ודמהּ זרם בעורקיי, וכבר לא רציתי שיהיה בי שום דבר טהור, רציתי להישאר ככה, ילדה־זקנה נמסה בתוך בקבוק.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2025
דימוי ראשי:  עמוס קרמר, חלום ליל קיץ 2024, מתוך:בעינים עצומות אני רואה טוב יותר