נפילת לווייתן

לפני כמה שנים עזרתי לדחוף לווייתן גדול־סנפיר שנסחף אל החוף בחזרה אל הים, רק כדי לראות אותו חוזר ופוקע תחת משקלו על החול. במשך שלושת הימים שבהם נטה למות היה הלווייתן אטרקציה ציבורית. אנשים הביאו את ילדיהם כדי לראות אותו. הם עמדו בדוכי ונופפו תינוקות במנשאים בצבעי פסטל מעל הלווייתן, כמו כדי לתפוס את הזרם הימי של מיתוס מתאדה. הלווייתן היה שחור כמו עץ פסנתר, ומפני שעדיין היה צעיר הוא היה ורוד במפרקים שמתחת לסנפיריו. מדי כמה דקות הוא נשף בקול רם והטיח את זנבו בחול – התקף זעם או כוח. חזהו הרך התרפה, התקפל, כשהוא התגלגל.

בתחילה היה מצב הרוח חגיגי. אנשים הריעו בכל פעם שהלווייתן התגושש במִשבָּרים. הגאות והשפל סייעו למאמצי הבוקר לשחרורו מהשרטון. העובדה שהלווייתן שב אל החוף, הפעם לנקודה גבוהה יותר, לא בישרה טובות בנוגע לשרידותו, אך כה נדהם היה הקהל וכה פלאית היתה החיה, שקשה היה לשלול את התקווה המופרזת. הלווייתן עורר השתאות, התרחבות של הרגיל. כולם דיברו על זה, באוטובוסים ובמעדניות. על החוף היו כלבים שהוחזקו על ידי בעליהם, גורפים בזנבותיהם רבעי מעגלים שטוחים על החול. כיצד הם דמיינו את הלווייתן – טורף, טרף, או קרוב משפחה רחוק – אפשר היה רק לנחש, אך הכלבים נראו נלהבים לזכות במבט קרוב יותר. בשעת השקיעה הועברו מיד ליד ניירות קצבים ספוגי־שמן, צ'יפס ודגי בקלה מטוגנים מלוא החופן. המצילים המקומיים חילקו סווטשרטים עם רוכסנים. פקחי חיות הבר, ששמרו על מרחק מההמון המתקהל, היו נינוחים ולימדו כמה שיעורים על פיזיולוגיה של לווייתנים.

"לווייתנים הם יונקים", הם פתחו, "כמונו". זה הפתיע את אלו שהורגלו לחשוב על כל החיות הימיות כעל מינים של דגים. הם הרימו את גבותיהם והנהנו בהסכמה. לווייתנאים (Cetacean) – מהמילה kētos ביוונית עתיקה, שהפכה בלטינית ל־cetus: מסדר של יונקים שכולל לווייתנים, דולפינים ופוקניים. "מתחת לעורו עטוף הלווייתן במעטפת תת־עורית של שומן, שנקרא שומן לווייתנים". בניסיון לדמיין את מאפייניו של שומן הלווייתנים יכולתי רק להעלות באוב את קינוחי האָגָר שנמכרים בחנויות אסייתיות: עכורים, עתירי־קלוריות ונוקשים מכפי שהרטט שלהם מרמז. בעוד שבאוקיינוס שומן הלווייתנים מבודד את הלווייתן ומאפשר לחיה לשמר טמפרטורה פנימית קבועה, מחוץ לאוקיינוס מבשל אותה השומן כמו בישול איטי וממושך בכלי סגור.

"הבעיה של הלווייתן הזה הפוכה מהיפותרמיה", הסבירו פקחי חיות הבר. על אף שרעדנו מקור, הלווייתן – במרחק כמה מטרים מאיתנו – הורתח בקומקום של גופו בעודו בחיים.

כמה מאיתנו ישנו שינה קלה בדיונות, ערוכים כמו סימני שאלה ופסיקים על החול הלבן. דעתנו הוטלה אל הנשיפה הלווייתנאית שמעבר לגומת האדמה הנמוכה והלחה, ואז פשטה אל חזיונות רכים יותר. התעוררתי לקולות של גולשים שהגיעו בחשכה. האם הכרישים פושטים על שובל אור תחת כַּן הירח? קשה לומר. הכרענו שהלווייתן נשטף אל החוף בנקודה גבוהה מהישג ידו של כל כריש. כל פרט, יוצא דופן וייחודי, שטוף אור בְּדוֹלֶת. רכסים בחול. צמחים כמו חופן סכינים. היה לנו קר.

בבוקר חלק מהלווייתן שלא אמור היה להיות מחוצה לו היה מחוצה לו. איבר עיכול, מסולסל וחיוור בקצף. עיני כדור הביליארד של הלווייתן פלבלו בראשו ונשימתו נשמעה מאומצת. הכרישים התפוגגו לאדים, שמועה פוזלת. אין דם על קו החוף. אנשים נשמרו מהמים בכל זאת. נסחפים בשיפוע, גלים רדודים מחליקים, מוחלקים, מחליקים. הסתרתי בכף ידי קונכייה נפוצה שעדיין מונחת על אדן החלון שלי. סרט נקשר. שחפים עפו מטה כדי לנקר הירוגליפים של עופות בגבו של הלווייתן. הוא נרתע עם כל צביטה, עדיין חי ומיוסר מאוד.

כשהלכתי כדי להיפטר מהעצבנות שצברתי כשצפיתי בציפורים, ראיתי את אחד מפקחי חיות הבר משתופף במורד החוף. בחור חסון, מרכיב משקפי שמש שעוטפים מכל הצדדים, הלסת שלו קפוצה. מערכת העצבים המרכזית של הלווייתן כל כך גדולה ומורכבת, הוא הסביר, שאי־אפשר להרדים אותו כפי שהיו עושים לפרה או לסוס זקן. לכדור בראש ייקח זמן רב מדי להירשם בלב; זרם חשמלי ללב לא ישדר למוח מוות מיידי. הסבל היה בלתי נמנע וגלוי לעין.

בשלב מסוים, חגירת הלווייתן בחומר נפץ היתה האפשרות ההומנית ביותר, אך עלויות הניקיון לאחר מכן – בייחוד מפני שהלווייתן עגן על חוף ציבורי פופולרי – היו גבוהות (כמה גבוהות? בדקתי מאוחר יותר. מחיר הסרתו של לווייתן אחר, שנמצא מת בקרבת מקום כמה עונות לאחר מכן, היה 188 אלף דולר אוסטרלי. המועצה ומחלקת הדיג הלאומית התווכחו מי צריך לשלם את החשבון. "מכיוון שזה יונק, ולא דג, הם מאמינים שזה לא בתחום השיפוט שלהם", אמר ראש העיר).

פקח חיות הבר ואני בהינו אל האופק. הים לחך את נעלינו. ואז עלינו לטנדר שלו כדי שהוא יוכל להראות לי את הזריקה.

"זה נקרא החלום הירוק", הוא אמר.

המחט הייתה באורך שלושים סנטימטרים לפחות ועבה כמו אנטנה של מכונית. צינור גומי נבלע בתוך מכל שאיבה. המנגנון כולו הזכיר משהו שמשתמשים בו כדי לפזר קוטל עשבים בגינה, עד כדי כך שהמראה שלו העלה פרץ של ריחות חממה (עשן־נענע־אמוניה, חום כלוא). הנוזל היה ירוק (ניאון) חומצי, פלואורסצנטי. זה עשוי לעבוד, הוא שיער, כי הלווייתן היה רק בן שנה. אבל לא היית רוצה לטעות במינון. של מי היה החלום, תהיתי. הפקח נתן לי להחזיק את זה לרגע, את האביזר הנורא הזה, שהיה כבד מכפי שנראה. דמיינתי את רשת הוורידים והעורקים הרבים של הלווייתן, שאילו אפשר היה להתירה, היתה משתרעת לאורך מאה מטרים במורד החוף כמו פתיל אדום עדין של מד חום מנופץ.

מאוחר יותר שאלתי, "האם אתה זה שמקבל את ההחלטה?". ידעתי שהוא יכול לקחת אקדח חוקי במקום, ולהשתמש בו. הוא החזיק את ידו במנח סרטני על החול הרטוב ולא אמר דבר.

אנשים עדיין אכלו מקופסאות אוכל, ענו לשיחות טלפון והצטלמו מול הלווייתן. ואז מישהו ירד מהדיונות עם זר של עשבי ים קלועים ופרחי צלקנית והציע להניח אותו על מצחו של הלווייתן. הגולשים כרעו ברך בתפילה או בבושה, חליפות הגלישה שלהם מופשלות למחצה, חושפות קעקועים של קבוצת כוכבים ואמונות אזוריות. פעוט התחיל לבכות והלווייתן השמיע קול סדוק, צינורי.

כולם התהדקו בחזה ובצלעות. כמה משפחות פנו לאחור. דממה פסעה דרך ההמון: ייאוש; עֵרוּת.

שאלתי את פקח חיות הבר מה יקרה אחר כך, והוא אמר לי שהם ארגנו שני מיני־מעמיסים מכניים שיבואו לאסוף את הפגר. "חוף וצרור" הוא קרא לזה, למדיניות הזאת. הלווייתן ינוסר לשניים ויועבר למטמנת טמלה פארק במינדרי, כדי להירקב בקרב הפסולת הביתית ומוצרי החשמל הנטושים. לאחר המוות ייצר תהליך הריקבון עוד יותר חום, שיחרוך את העצמות שלו וישרוף את איבריו עד שישחירו: אם לא יחתכו אותו, הוא יתפוצץ. האם המועצה חששה שלווייתן מת ימשוך פטישנים וכרישועלים שמעמידים פני חולים אם יגררו אותו חזרה? לא הבנתי למה החיה יועדה למגרש הגרוטאות.

"הלווייתן הזה סובל מתת־תזונה", הוא הציע. "אנחנו לא יודעים למה. אולי הוא חולה, אולי אמו לא האכילה אותו כמו שצריך כשהיה גור. אולי הלווייתן בלע פלסטיק או הורעל איכשהו, אולי יש לו טפילים או שהוא עייף מכדי לאכול. נראה שהוא הותקף לפני שנסחף לחוף". הוא ניגב כתמי מלח ממשקפי השמש שלו. "לווייתני קטלן נטפלים לחלשים", הוא אמר.

מעטה של שקט עבר בינינו, שחפים כמו כוכביות ממעל. "יש טענה, טענה שקשורה בשימור, לא להחזיר לים לווייתן שנוכש החוצה".

באותה שנה נסחפו ארבעים ושישה לווייתנים אל רצועת החוף של אוסטרליה המערבית. בשנה שלפני כן היו רק שלושה־עשר, ובשנים שלאחר מכן חזר המספר לאמצע העשרה. למשקיפים על החוף באותו היום היו חשדות משלהם. בשבוע שלפני כן התלקח כוכב שביט בקרירות מעל האי רוֹטְנֶסְט. שלד הלווייתן הכחול האנטרקטי, הנערץ מאוד, שמוצב במוזיאון המערב־אוסטרלי בפרת', היה ערוך להנפה מחוץ לגג בעזרת עגורן ולפירוק (האם הוא סוף כל סוף יוחזר לים?). אחות של מישהו דיברה על מבצעים משמעותיים של חיל הים שבוצעו לאחרונה. והאם לא היה מזג האוויר מוזר כל הזמן עכשיו, באופן בלתי ניתן להכחשה? זו היתה שנת אל ניניו. רבים ציינו במרירות את "היפנים"; את הטראומה ואת אפיסת הכוחות של לווייתנים שנרדפו על ידי צלצלים. כמעט בוודאות, אמר אדם אחד, ניבאו זקני הַנְּיוּנָר את גדול־הסנפיר – לכן הם לא היו שם. מה שקרה היה מר, משהו אפל. עסק רע לאדמה.

לא בטחתי בהטיה שבקולותיהם, אפילו שגם אני הייתי מלאה ניחושים עד שפתיי, מוטרדת מהלווייתן מרחוק. התיאוריות האלו, שהוצעו בכנות, היו קונספירטיביות; הן התבססו על הנחה בדבר הסכמה לא מדוברת, שאחוזה בקיומם של זרמים עמוקים יותר של היגיון שעוברים מאחורי הסמכות הקלושה של המדע, הביולוגיה והפיקוח של פקחי חיות הבר על הלווייתן. נרטיבים בנימה הזאת לא הצליחו להוכיח אף השערה על אודות הלווייתן על החוף שתשביע את רצונו של ההמון. נאמנותו היתה נתונה לתחושת בטן בלתי ניתנת לאימות, לדפוסים אינטואיטיביים של משל, סימן או קנוניה. כאילו הלווייתן עצמו, בנוכחותו הבשרנית, העיד על מדדי עומק של המציאות שהיו עד כה בלתי נתפסים. או כך לפחות זה נראה אז, כשהשמש מצאה את פסגתה והטמפרטורה טיפסה.

אישה אחת התנתקה מהקהל ופסעה לתוך המים כשמקלעת הפרחים באגרופיה המונפים מעל ראשה. היא שרה בקול ברור. שלושה פקחי חיות בר נדרשו כדי למשוך אותה מהלווייתן, בעודה בועטת. היו לה סיבות רוחניות, אמרה. היו לה יכולות רוחניות. הזעם שלה לא היה מכובד. הוא להט. אבל הלווייתן מעולם לא חבש את מקלעת הפרחים הספוגה.

כשחיפשתי מאוחר יותר אחר סיבות לשקיעתם של לווייתנים גדולי־סנפיר, למדתי שבזרמי החוף יש לווייתנים שמסתבכים בערכות דיג נטושות או בולעים אשפה – שקיות, אריזות ורשתות. מכיוון שהם מבודדים היטב על ידי אותה שכבה עבה של שומן, הם מושכים גם רעלנים מסיסים בשמן, וסופגים מתכות כבדות ותרכובות אנאורגניות המצויות בחומרי הדברה, דשנים ומזהמים אחרים שמאבּקים את הים המודרני. גוף הלווייתן הוא זכוכית מגדלת לכימיקלים האגרוכימיים הערמומיים האלו, כי לווייתנאים חיים זמן רב וצוברים משא רעיל מהטרף שלהם. הכמויות מצטברות במשך עונות רבות, והופכות בעלי חיים מסוימים למזוהמים הרבה יותר מהסביבה שלהם.

קראתי שלווייתני לבנתן שחיים בשפכי נהרות בקנדה נמצאו כה רעילים, שפגריהם סווגו כפסולת רעילה שיש להיפטר ממנה. דוגמיות רקמה של לווייתני זרע מסביב לעולם חשפו כמויות של קדמיום שהיו הורגות תאים חיים במעבדה (קדמיום, מרכיב כימי שנמצא בצבע ובייצור תעשייתי, ותוצר לוואי של שריפת דלקי מאובנים, גורם לקדחת אדי מתכות, לנוזלים בריאות, למחלת כליות ולסרטן בבני אדם). לווייתני קטלן אמריקאיים במפרץ פיוג'יט, מקום שבו נצפו כוכבי ים נמסים ממש, נחשבים לחיות המזוהמות ביותר על פני כדור הארץ. המידע תמך בהשערה מאוד בלתי סבירה, אפילו לאור רמת החומרים המזהמים באזור: שהלווייתנים לעסו סוללות או מעכבי בעירה כתוסף לארוחותיהם הימיות.

חשבתי על גדול־הסנפיר במזבלה. הלווייתן כמטמנה. זו היתה מטפורה, ואז כבר לא.

מדענים מאמינים שהכימיקלים המאוחסנים הללו, שמתערבלים בשומן הלווייתנים, נותרו "אינרטיים מבחינה מטבולית", כלומר הם לא פגעו בלווייתנים שלבד מכך היו בריאים, מפני שהם לא עוכלו ונעו במחזור חילוף החומרים דרך איבריה של החיה. עם זאת, ההשפעה על אנשים שאכלו לווייתנים היתה, כפי שנמסר, קטלנית הרבה יותר.

קראתי שנשות האינואיט בגרינלנד, שצורכות בשר, עור ושומן של לווייתנים לפי העונה, כחלק מתזונה מסורתית, הוזהרו שלא לצרוך לבנתנים במהלך ההיריון, והומלץ להן להפסיק לגמרי להניק את התינוקות שלהן. הנשים האלה אמנם מאכלסות את אחד האזורים המבודדים והבלתי מתועשים ביותר בעולם, אבל העובדה שהן מזינות את עצמן בלווייתנים הפכה את גופן לאתר של זיהום מרוכז. כמעט לכל אנשי האינואיט שנבדקו היו רמות כספית וחומרי הדברה שחורגות מהתקנים של ארגון הבריאות העולמי. כשלווייתן מתחיל לרעוב, כמו במצב שבו הוא נותר על החוף, הגוף שלו נסוג למצב של קיטוזיס – הוא מפרק את השומן כדי לייצר ממנו אנרגיה בהיעדר מזון. רעלנים שנאגרו מפסיקים להיות רדומים ומשתחררים בחזרה לזרם הדם. זה יכול להרעיל את הלווייתן מבפנים, בדיוק כפי שזה מזיק לאותם אנשים שאוכלים בשר לווייתנים נגוע. סביר פחות שגדולי־הסנפיר ששוטפים את החופים האוסטרליים בהגירתם השנתית יתייסרו בנטל כימי בדומה לזני לווייתנים במקומות אחרים – בעלי החיים הללו מעבירים את רוב מחזור חייהם באוקיינוס הדרומי השפיר יחסית (על אף שגם המים הללו משתנים עכשיו). אבל העובדה שלווייתנים שנמצאו במקומות רבים אחרים בעולם מלאים בתוצרי לוואי תעשייתיים, בפלסטיק ובחומרי הדברה, מטילה קדרות, כך נדמה לי, על הסמליות המופשטת של לווייתנים בכל מקום, וכאן.

בשבועות שאחרי היסחפות הלווייתן לחוף מצאתי את עצמי מוטרדת מרעיון לא שמח. יכול להיות שהרגשות שלנו ביחס ללווייתן הגוסס, למה שהוא סימל ולאופן שבו יש להציל אותו, היו לא במקומם. כשדיברנו על לווייתנים, סיפרנו בעיקר כיצד למדנו להשאיר אותם בים, להפסיק לקחת אותם מהטבע. זה היה סיפור מניח דעת לספר באוסטרליה, סיפור על יכולתנו האנושית לנדיבות וליראת כבוד, ובה בעת על חוסנם של מינים אחרים. אבל מה אם אנחנו עוקרים את הטבע מהלווייתן? אם עמוק בתוך הלווייתן אפשר למצוא טביעה אנושית שאי־אפשר למחות, כיצד נוכל להמשיך לגולל את האגדה על האחרות יוצאת הדופן שלהם, של העולם החייתי המוזר, הפלאי והרחב שלהם? הכתה בי ההבנה שהחלום הירוק, שלֵו וקטלני, היה כפי הנראה שלנו אחרי הכול.

הנה סיפור ששמעתי על החוף, על לווייתנים שמתים הרחק בתוך הים, אולי מזקנה או מפגיעת ספינה. אם הרוח, הגאות והשפל לא שוטפים אותם למים רדודים יותר, גופיהם העצומים שוקעים בסופו של דבר, ונרקבים בה בעת שהם שוקעים; דגים, סרטנים שוחים, שטצדאים וכרישים נמשכים לפגר ומנקרים בו ללא הרף. זה נמשך זמן רב. שבועות, חודשים. לאחר מכן יישמט הלווייתן מתחת לעומק שבו בעלי חיים אפיפלגיים שמחפשים אחר מזון יכולים להתקיים ממנו. כשהלחץ מחריף, מאט גופו של הלווייתן בנפילתו וגזי ריקבון מצטברים ברקמותיו המתרככות. הוא נסחף על פני דגים שכבר לא נראים כמו שום דבר שהיינו קוראים לו דגים, אלא כמו זיקוקים בבקבוק, חיבֵּל מרושת וכלי נגינה הפוכים מבפנים החוצה. הלווייתן נכנס לאזור התהומות. שום אור מעולם לא זרח כאן, מאז שיש מים בעולם. מיקסינות לקויות ראייה משתרכות, חסרות לסת, חיוורות כמו האיברים הפנימיים המשוחררים של חיות ימיות אחרות. הצליל היחיד שנשמע הוא לעיסה מדגדגת של נחשוני ים, שמפצלים את עצמם לחצאים ואוכלים זה את זה בעודם בחיים. לאט. קר מאוד. המקבילה של גיהינום עלי אדמות. מיקסינות עולות לפגוש את הנבלה ומתחפרות בתוכה, מקציפות את מחילותיהן בריר. הן סופחות חומרי מזון לווייתניים דרך עורן.

גוף הלווייתן מגיע לשלב שבו הציפה של בשרו ואיבריו נמשכת מטה רק בשל העוצמה של עצמותיו הנופלות. מתאן משתחרר בבועות זעירות. הוא מפזר תחתיו עור ובשר בצקי, ועליהם צומח שטיח של תולעים לבנות שמתנופפות כלפי מעלה (דשא על קברו). ואז, לפעמים, יבקע שלד הלווייתן בשלמותו דרך ענן הפגר שלו. לזמן מה, השלד עשוי להתנודד, קשור באופן רעוע בעמוד השדרה אל מצנח השרירים שלו; מריונטה מקברית משתלשלת בזרמים הקלושים. ואז הוא נשמט, נופל במהרה אל קרקעית הים, אל בית העלמין הקטיפתי של התולעים. פרצים של סְחופֶת מתנשאת מתגלגלים הרחק. אדרתה של ליבת הלווייתן מתארגנת מעליה. שלג ימי (חומר עלום שנשחק לכדי מלח בשכבות הקלות יותר של הים) מכה ללא הרף. דגי זנב־עכברוש, חלזונות טורפים ועוד רב־זיפיים מופיעים. העצמות מופשטות ואז תופחות כמוֹךְ עם חיידקים לבנים־כסופים, כך שנדמה שהשלד מעוטר במטרים של מגבות פלומתיות. ייתכן שיעברו שנים, אפילו עשורים, עד שלא ייוותר דבר מלבד גומה שאוצרת בתוכה את החושך.

לווייתנים נושמים באופן מודע, כלומר הם צריכים לזכור לעשות זאת. לקראת הסוף, עם נסיגת מי הים וקבוצה קטנה שנשארה, דשדשתי לעברו כדי לשמוע את נשימתו הלא־סדירה, המשתנקת. לעיניו של הלווייתן – חצות הלילה, חצות האוקיינוס – לא היו ריסים, ולפי פקח חיות בר נוסף, גם לא תעלות דמע (מה הטעם לבכות בים?). נותרתי בקרבת הלווייתן ככל האפשר ודיברתי מדי פעם אל פתח הנשימה שלו. באותו הרגע, הדבר שהיה חשוב הוא להביט בזה עד הסוף, להסכים לא לעזוב את הלווייתן לבד. שארות, אני מניחה, היתה מה שהצענו. מי יכול היה לומר אם זה היה רצוי יותר או פחות מזריקת הברביטורט שעדיין היתה בטנדר? איש לא נקש מחסנית לתוך רובה או נופף במקל הנפץ הרחום. הטבע, כמו שאומרים, יעשה את שלו. זה היה ביטוי שהאמנו בו. חזרנו עליו.

תוכו של הלווייתן התחמם יותר ויותר, אף על פי שהתברר שקשה לדמיין זאת. אנו האנשים, אני חושבת, מדמיינים את המוות כאובדן הדרגתי של אש; הבוהק נסוג מכל פינה, נעקר אל פתיל פנימי, גולש החוצה. הנסיגה של הלווייתן היתה אחרת. התכוונתי לכל משפט בזמן שאמרתי אותו, צונן ועגול כאבן, צונח במשך חמש דקות או יותר מטה אל תוך ראשו של הלווייתן. אבל מה הבין הלווייתן מהדיבור שלי? צליל נהיר, משובץ במידע, או רק רעש, מלמול רקע, כפי שהרוח מדברת בעצים, כפי שכלב נובח, נגרר ברצועה על ידי בעליו. האם קולות אנושיים נשמעים ללווייתן נשגבים, כפי שקולות של לווייתן נשמעים לנו? או שאנחנו מגרים ומרגיזים את הלווייתן, כמו סיכה באוזן?

הנחתי יד אחת על עורו של הלווייתן לזמן קצר והרגשתי פעימת לב רחוקה, הלימה חשמלית כמו של מקרר, חיים בקנה מידה כזה – חיים יונקיים בקנה מידה כזה – כה לא מוכרים ומוכרים בעת ובעונה אחת, הו, הלווייתן הזר. הלווייתן מחויב־העולם. רשת של צללים נפרשה לאורך צלעות החול. כולנו התנודדנו מעט במקום. דגי לוואי שנתפסו ברשת. פרץ אוויר אקראי, פוצץ, שתדירותו פוחתת. מלמול הגאות והשפל בלשונות הים הזעירות.

גרנטה 12: חיים אילמים – כתיבת טבע חדשה | סתיו 2023
מאנגלית: נגה רש
דימוי: אניטה קוסטן, מתוך: מחשבות עיצוביות בעקבות חיים אילמים, 2025