משולש הבושה
איזה תפקיד ממלאת הבושה במערכת היחסים הסבוכה שבין האמן לבין המדינה?
עבודת הדוקטורט שלי, ״משולש הבושה״, משתמשת בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה כמקרה מבחן. הביאנלה, שנוסדה ב־1895, היא תערוכת האמנות הדו־שנתית הוותיקה – ולטענת רבים, היוקרתית ביותר – בעולם. במהדורתה האחרונה, שהתקיימה בשנה שעברה, השתתפו 85 מדינות בביתנים לאומיים שפוזרו ברחבי ונציה.
דרך הביתנים – מרחבים פרפורמטיביים שמגלמים את המפגש שבין המעשה האמנותי לבין מלאכת המדינה – אני מבקש לחקור שאלות של נראות, ייצוג וכוח. הלאומנות והבידוד המתגברים של ישראל, לצד סימן השאלה המרחף מעל השתתפותה בביאנלה, הופכים אותה לדוגמה מאלפת. דרכה, אני מקווה להעמיק את ההבנה שלנו את האופנים שבהם מדינת הלאום מנכסת את הזהות האישית שלנו ומשתמשת בה למטרותיה.
לצורך הדוקטורט, ראיינתי 25 אמנים ישראלים שהשתתפו בביאנלה. 23 מהם נבחרו על ידי מדינת ישראל, ושניים נוספים ייצגו מדינות אחרות במהלך השנים: פולין, רומניה וגרמניה. מעדויותיהם הרכבתי ארכיון רב־קולי שמשרטט את הנוף המשתנה של האמנות והפוליטיקה הישראליות. הראיונות ממחישים את העיסוק המתגבר, בתוך ישראל ומחוצה לה, בפשיזם, בזהות ובבושה.
אמנים מארץ ישראל השתתפו לראשונה בביאנלה ב־1948, פחות משבועיים לפני קום המדינה. ארבע שנים לאחר מכן נחנך הביתן הישראלי בעיצובו של האדריכל זאב רכטר. לאורך השנים, הביתן הפך למוקד מחאה סוער. ב־1982 ארגון קומוניסטי איטלקי פוצץ אותו כאות להתנגדות לפלישה הישראלית ללבנון. לפני כעשור פעילים פוליטיים קראו להטיל חרם תרבותי על ישראל והשתלטו על הקומה השנייה של הביתן.
המחאה הגיעה לשיאה בשנה שעברה, כשקבוצה בשם ״אמנות, לא רצח עם״ פרסמה עצומה נגד השתתפות ישראל בביאנלה לאור פשעיה בעזה. למעלה מ־24 אלף אמנים ועובדי תרבות חתמו על העצומה. באפריל שעבר, ביום שבו התערוכה אמורה היתה להיפתח לסיקור תקשורתי, הודיע הצוות הישראלי על ההחלטה לסגור את הביתן. האמנית רות פתיר והאוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית הכריזו ש״עד שיושגו הפסקת אש ועסקה לשחרור החטופים״ התערוכה לא תיפתח.
ארבעה עשורים קודם לכן, האמן אסד עזי עשה היסטוריה בביאנלה. בשנת 1986, הוא והצייר איברהים נובני הפכו לאמנים הערבים-פלסטינים-ישראלים הראשונים – והאחרונים עד כה – שייצגו את ישראל בוונציה. עזי, שנולד למשפחה דרוזית בשפרעם, חי ופועל כיום ביפו. עבודתו מושפעת משאלת הזהות האישית והפוליטית. בין היתר, עזי עוסק בקוטביות של שאלת הערביות מול הישראליות ובתחושת הניגודיות התרבותית־ערכית־סגנונית של המזרח מול המערב. הוא הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות, בין השאר במוזיאון תל אביב, במוזיאון ישראל ובמוזיאון חיפה.
תמלול השיחה בין עזי לביני, שהתקיימה בטלפון בינואר 2024, קוצר ונערך.
*
מה אתה זוכר מהתקופה שבה נבחרת לביאנלה מבחינה פוליטית ואמנותית?
שנות השמונים היו השנים הכי יפות של הארץ הזאת. סוף סוף החברה הישראלית התחילה להיפתח כלפי החברה הערבית והפלסטינית. היה איזה מין גל של ניסיונות לצאת ממעגל המלחמה ולנסות דרכים אחרות. גם בצד הפלסטיני, סופרים, משוררים ואמנים פלסטיים – כמובן בהוראת המנהיגים ולא בלי רשות מאש״ף – התחילו פגישות ושיחות בניסיון לאתר מוצא למצב הסבוך הזה. אני באתי משם, מהמאבק הזה של אחרי 67׳, של ״בואו ננסה למצוא דרך אחרת. בואו ננסה להקים מדינה לצד מדינה״. באותה תקופה, החברה הישראלית והחברה הפלסטינית ניסו לבנות גשרים אחת אל השנייה. אותנו זה פגש בראשית דרכנו כאמנים. זו היתה תקופה נפלאה.
אני ואיברהים עזבנו את הכפרים, יצאנו לעיר ונשארנו בתל אביב, מה שהקל על החברה הישראלית להכיר אותנו ולהתחבר אלינו. זה היה הפוך ממה שקורה היום, כשאתה מסתכל על הטלוויזיה הישראלית ואין לך שמץ של מושג שחי פה מישהו אחר בכלל חוץ מיהודים. אפילו שהיו גזענות ופיגועים גם אז, היתה הרבה אופטימיות והיה רצון לחיות יחד באמת. כמה שנים לפני כן החברה האשכנזית התחילה גם להיפתח יותר לחברה המזרחית. אז זה הרגיש כמו מין גל של קדמה שהתחיל לשטוף את כל הארץ.
איך נודע לך על הבחירה בך?
יונה פישר קיבל הזמנה לאצור את הביתן הישראלי בביאנלה רק כמה חודשים לפני הפתיחה, אז הוא שלף איזה נושא שקשור בשימוש בצבע במזרח התיכון. הוא קרא לתערוכה ״טריטוריות של צבע״. זה אפשר לו לבחור בציירים ללא הבחנת גזע ודת. הוא פנה אליי. בזמנו, לא קיבלנו שקל אחד מהמדינה. אני נסעתי לוונציה על חשבוני, הפלגתי כמה ימים באונייה על הסיפון וישנתי בפיאצות בשק שינה. אף אחד לא הכין אותי למפגש עם אמנים בעלי שם בינלאומי בוונציה, אנשים כמו איסמו נוגוצ'י. הייתי אמן צעיר, בדיוק סיימתי את התואר הראשון שלי. אני זוכר שהזמינו אותי לאיזה אירוע חגיגי באוסף של פגי גוגנהיים. כולם שם היו לבושים בפרוות כמו שחקנים הוליוודיים. אני באתי עם טי שירט וסנדלים תנ״כיים.
השנים ההן היו, באופן מוזר, שנים של חומר בציור. היינו קבוצת אמנים ברחבי העולם – בייחוד באנגליה, בגרמניה ובאיטליה – שחזרו לצייר אחרי עשר או 15 שנים של התמקדות עולמית באמנות קונספטואלית ובפרפורמנס. הציור חזר להיות חומרי וחושני, כאילו מתענה במציאות בחיפוש אחר האמת. זו היתה מגמה גלובלית ואני לא יודע אם פישר היה מודע אליה. אנחנו עבדנו בחומרים פשוטים מאוד כי לא היה כסף – אני ציירתי בצבעים כל כך זולים שאחרי זמן מה הציורים התקלקלו, איבדו את הגוון שלהם.
בסגנון שלי, הייתי קרוב לצייר פרנק אאורבך, שייצג את בריטניה בביאנלה באותה שנה ואפילו זכה בפרס אריה הזהב. נפגשנו שם. הרבה אנשים התעניינו בעבודות שלי, אבל הייתי כל כך צעיר שלא ידעתי מה לעשות עם העניין הזה. עד אז לא מכרתי אפילו ציור אחד בארץ. מי חשב במושגים האלה בכלל באותה התקופה? זה היה היבט קפיטליסטי מאוחר יותר של שנות התשעים.
כשפישר פנה אליך, היו לך לבטים לגבי שאלת הייצוג של המדינה?
להפך. הייתי מלא גאווה. אחרי שהודיעו על הבחירה בי, הזמינו אותי להתראיין ב״עלי כותרת״, שהיתה התוכנית הכי נצפית בערוץ 1, היחיד שהיה קיים אז. כל עם ישראל פגש אותי. דיברתי שם כמעט רבע שעה. אמן צעיר שפתאום מוצא את עצמו מייצג את ישראל בביאנלה – מה יותר יפה וטוב מזה? מי בכלל חשב על היבטים פוליטיים? באתי ממשפחה דרוזית, אבא שלי נפל בצבא, למדתי בבית ספר עברי… כל המגמה אז היתה סביב הרצון להשתלב בחברה הישראלית.
היום השאלות מבחינתי הן אחרות – לא בגלל המצב של עזה, אלא בעקבות חוק הלאום שכאילו הקיא אותי החוצה מהחברה. אבל ב־1986 התפיסה היתה אחרת. אני גדלתי בבית שבו ראינו את עצמנו כישראלים לכל דבר ועניין. אז עכשיו אנחנו צריכים לפעול כדי לבטל את חוק הלאום. בהתחלה, כשהוא עבר, הרגשתי הלם ועלבון. זה כאילו יום אחד אנחנו – וגם הצ׳רקסים והבדואים – חלק מהמדינה, ויום אחד אנחנו לא. לעדה הדרוזית הרי אין שאיפות פוליטיות. אנחנו לא רוצים מדינה ואנחנו הולכים עם ישראל הרבה מאוד שנים, עוד לפני 1948. עזרנו להקים את המקום הזה. אז איך נתניהו מרשה לעצמו לעשות כזה דבר? היום אני אומר, ״בואו ניאבק על הזהות והעתיד של המדינה״.
וכשהחלטת לייצג את ישראל, נתקלת בביקורת סביבך, בישראל או בפלסטין?
לא, היה פרגון גדול מסביב. היינו תמימים. כשדיברתי בטלוויזיה, לא אמרתי, ״אני חלק מבעיה ואני מייצג אותה״. דיברתי על הציור, על הריק ועל הצורך למלא אותו, על המאבק האקזיסטנציאליסטי הטהור. בתוך זה, כמובן, יכולים להיות מעורבים גם דעות ורגשות.
זו היתה תקופה אחרת. כמה שנים אחר כך, ב־1992, הסופר הפלסטיני אמיל חביבי קיבל את פרס ישראל. אני לא יודע כמה ההשתתפות שלנו בביאנלה השפיעה עליו. ההחלטה שלו לקבל את הפרס ממש קרעה את המפלגה הקומוניסטית בישראל לשניים. הוא תרם את הכסף שקיבל מהפרס לצלב האדום בעזה. עולם הספרות הערבי – גם במצרים, בסעודיה ובמרוקו – לא החרים אותו. היו חילוקי דעות, אבל מעמדו כסופר רק התחזק.
אני חושב שאני זכיתי – ומקווה שאמשיך לזכות עד סוף ימיי – לסלחנות מסוימת מהצד הפלסטיני. הם תמיד אמרו, ״אוקיי, אסד הוא יוצא מן הכלל. הוא דרוזי, הוא ישראלי, אבל הוא איתנו כשאנחנו צריכים אותו״. אני לא מתריס ולא קיצוני. אם אני מקבל תערוכה בישראל, זה סימן שמגיע לי. זה לא אומר שום דבר מעבר להערכה על העבודה שלי. ויש לנו, האמנים הפלסטינים בישראל, את הפריווילגיה להגיד, ״אתם לא רוצים שאני אייצג את ישראל בביאנלה, אז שלחו אותי אתם לוונציה. אין לכם פרס ישראל, אז מה אתם מתנגדים לזה שאני אקח אותו? תנו לי חלופה, אל תגידו לי רק ׳אל תיקח׳״.
איך הביאנלה השפיעה על המשך הדרך שלך כאמן? היית מגדיר אותה כנקודת מפנה?
בוודאי. מבחינתי, הביאנלה היתה מהפך מאוד דרמטי בחיי. הרגשתי המון פרגון וגאווה מצד המשפחה שלי והחברה הדרוזית. אני זוכר שאחרי שפישר בא לבקר אותי בסטודיו ואמר לי שאני הולך להשתתף בביאנלה, נסעתי עם האוטו ישר חזרה למשפחה שלי בשפרעם.
בלי לבדוק אפילו אם הבחירה היא סופית, אמרתי לאמא שלי, ״הולכת להיות רעידת אדמה בישראל. את תראי עוד מעט. בחרו אותי לייצג את המדינה באולימפיאדה של עולם האמנות״.
״נחכה ונראה״, היא אמרה. ״אתה עוד צעיר ואתה גם פרו־פלסטיני. אולי הם ישנו את דעתם״.
הם לא שינו את דעתם.
רעידת האדמה ההיא שהבטחת לאמא שלך אכן קרתה?
בוודאי. אנשים לא הפסיקו לדבר על זה. הם ידעו שלמדתי אמנות וגרתי בתל אביב. הם חשבו שאני סתם מבזבז את הזמן שלי. ופתאום אני בטלוויזיה שלהם, יושב אצלם בסלון, במקום שבו התראיינו אנשים גדולים ורק יהודים, כמו שמעון פרס, יצחק רבין ועמוס עוז. אפילו חברי הכנסת הערבים לא ישבו שם.
באותה תקופה, היינו אולי שלושה או ארבעה אמנים פלסטינים בישראל, כמו עאסם אבו שקרה ועבד עאבדי. היום יש עשרות רבות של אמנים עם שם בינלאומי ותערוכות במוזיאונים הכי גדולים בארץ. ההצלחה שלי כבר נמוגה בתוך ההצלחות של צעירים ערבים אחרים, וזה משמח.
הרגשת בושה כשחשבת על ייצוג המדינה או בזמן השהות שלך בוונציה?
לא היתה לי שום בושה. היה לי ולכמה מהאמנים האחרים כעס גדול על הממשלה, שלא נתנה לנו, המשתתפים, תקציב להיות שם. אנחנו היינו צריכים לעשות את זה על חשבוננו. אבל זה לא שהיינו במקום שבו ביקשו מאיתנו להתעטף בדגל ישראל ולרוץ מול המצלמות או מול קהל. אמנות פלסטית היא דבר משונה, כי אין לה ההקשר ההמוני הזה כמו קולנוע למשל. היא אולי התחום היחיד שהוא אינדיווידואליסטי במהותו כמעט לאורך כל הדרך. אז לא נדרשנו לעמוד במצבים מביכים של ייצוג הממסד הפוליטי.
ומה לגבי הממסד התרבותי? אתה חש בושה להיות חלק ממנו?
מה יש לי להתבייש? אני חושב שעד השבעה באוקטובר הממסד התרבותי הישראלי היה בריא ושפוי. הוא לא הלך שולל אחרי הפוליטיקאים. מעטים האמנים שהיתה להם אפילו אוריינטציה ימנית. היום, בגלל השבעה באוקטובר – וזו לא סיבה מספיק טובה – אתה רואה אנשים, אפילו אמנים, יוצאים בהצהרות. הם אומרים דברים שהם נכונים לגבי החלאות שעשו את המעשים הנוראים ההם. אבל ברגע שהדברים האלה נאמרים בלי גבולות ובלי דיוק, ברגע שאתה מתחיל לשנוא – אתה רק אוגר בתוכך שנאה. למה נשיא המדינה, מישהו שהעם רואה בו דוגמה, צריך לחתום על פגז?
אם היום היו מבקשים ממני לייצג את הממשלה, בשום אופן לא הייתי מוכן, אבל את הממסד התרבותי – למה לא? בגאווה. האמנות הישראלית היא חופשית ופתוחה. מדינת ישראל היא עדיין דמוקרטיה במוסדות ובחוקים שלה. סצנת האמנות אמנם היתה תמיד מאוד יהודית, אבל היא אף פעם לא סתמה לי את הפה. בישראל אתה צריך להיות שפוי. מצד אחד, יש דברים מסוימים שלא רצו לראות ממני, למשל ארוטיקה. ולפעמים היו אי־הבנות, כמו כשכתבו שאני משתמש בציטוטים מהקוראן. אף פעם לא עשיתי את זה – אלה היו מילים שלי בערבית. אבל מצד שני, לא היתה סתימת פיות. לא רודפים אותך כמו שעושים במצרים או בסוריה, שאתה כותב מאמר ונעלם לחודשים או לשנים.
אז לא היתה לי שום סיבה להרגיש בושה. היום אני רואה את בן גביר, ואז אני מרגיש בושה בשביל כולנו. אבל זאת עובדה. הוא חלק מקבוצה קיימת בחברה כאן, ואני רוצה להבין אותה, לאמוד את מידותיה ולמצוא דרך להתמודד איתה. אבל גם היום אני חושב שרוב העם פה עדיין שפוי.
איך היית מגיב אם היו מקימים ביתן פלסטיני בוונציה והיו מציעים לך להציג בו?
ייתכן מאוד שהייתי שוקל לעשות את זה, אבל האמירה שלי לא היתה משתנה. מה שהייתי מציג שם לא היה מנסה למלא ציפיות של מישהו. אני לא אצא מגדרי כדי להכפיש את ישראל למשל. בעבודה שלי, אני משתמש בהרבה מאוד מוטיבים דקורטיביים עממיים, לא מקומיים אלא אנושיים. אם זה יתאים להם והם יפנו אליי, אני אעשה את זה, אבל בלי הצהרות. אני לא אגיד שההשתתפות שלי שם היא כי מדינת ישראל לא היתה בוחרת בי אף פעם. כבר היו ישראלים שייצגו מדינות אחרות בביאנלה, כמו חברי ובן כיתתי בלו סימיון פיינרו, שייצג את רומניה, ויעל ברתנא, שייצגה את פולין. אני מוכן לעמוד כמי שאני על כל במה שבעולם, אבל אני לא אעשה פרופגנדה לאף אחד.
מה לגבי פרס ממשלתי? אני יודע שב־1996, כשמשרד החינוך ביקש לתת לך פרס, סירבת.
זה נכון. זה קרה בנסיבות מסוימות, כשנתניהו הודיע על פתיחת מנהרות הכותל. זו היתה מחאה שלי על החלטה ספציפית. ודרך אגב, את הכסף של הפרס כן קיבלתי, כי כבר לא יכולתי להחזיר להם אותו. אבל עשיתי מחאה.
כל האלימות שראינו מאז בישראל ובפלסטין שינתה את התחושות שלך?
קודם כול, קשה לי מאוד לראות איך אני מתקדם מפה כאמן. אני מאוד מודאג לגבי מה שיקרה פה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. אנחנו בסמטוחה. לפני השבעה באוקטובר תכננתי ללמד קורס באוניברסיטה הפתוחה על אמנות פלסטינית עכשווית, יחד עם חוסני אלח'טיב שחאדה ומנאר זועבי. כל אחד מאיתנו היה אמור לארח שלושה אמנים פלסטינים צעירים. הרצון שלי היה לעסוק בחוויה של לחיות במקום מסוים ולהרגיש לא שייך. אני חי את הזרות שלי כאן כמו אותו יהודי שחי באירופה בראשית המאה העשרים. אתה נולד פה, דובר את השפה, עובד, חי, מגדל ילדים – אבל משהו חסר לך בפנים. אתה יכול לקרוא לזה בית לאומי, מין ביטחון נפשי או רוחני.
הקורס נפל, כמובן. האוניברסיטה אמרה, ״זה לא הזמן הנכון ללמד משהו כזה״. אני חושב שדווקא עכשיו זה הזמן. למה לא? אני לא רוצה לטמון את הראש בחול. במקום להתמקד בחלקים הקיצוניים בחברה הפלסטינית, בואו נחשוב איך לחזק את הצדדים השפויים. אבל כדי לדון בזה, אתה צריך שיהיו אנשים שירצו לשמוע אותך, ולצערי זה לא המצב. חלק מהאמנים הפלסטינים גם כבר לא מוכנים להשתתף בקורס, במחאה על מה שקורה בעזה. וזו אחת הבעיות בעיניי, שאנחנו ויתרנו. אין לנו איך לברוח. הבעיה קיימת, אז בואו נראה איפה האמנות בתוכה ומה היא יכולה לעשות. שני הצדדים רוצים להתחפר, כל אחד בעמדותיו, וזה מצב נוח. ככה הם שומרים על עצמם, כי הם במגננה. צריך להמשיך לקיים את הדיאלוג הזה ולהאמין. אני מודע לזה שזה קשה, ושאני מדבר גבוהה גבוהה. רק אתמול נהרגו 21 חיילים ומהצד השני עשרות אלפי אנשים בחודשים האחרונים.
מה לדעתך תפקיד האמנות בתוך מציאות אלימה כמו זו שאתה מתאר? הרבה אמנים ששוחחתי עימם מתארים תחושה של קושי למצוא משמעות בכלל ביצירה.
אני עוד לא ביקרתי בתערוכות מאז השבעה באוקטובר, אבל יש לי תחושה שאנחנו עדיין באירוע. מה עשה הפוטוריזם באיטליה, למשל? איך הוא הצליח לפתור את הבעיה של הדימוי המודרני בתקופה שלו – איך ממשיכים לצייר בעידן המכונה? בזה שהוא ריסק את הפטינה של הסיפור. הפוטוריסטים אמרו שהם עסקו במושג המהירות ולא במושא שלו, שהוא המכונית עצמה. הם לקחו את ממד הזמן בציור וריסקו אותו לחתיכות. לא היה אפשר יותר לקבע סצנות בזמן, כי הזמן היה זמן המכונה.
אני חושב שזה מה שקורה עכשיו גם כאן. אנחנו עדיין מציירים ומפסלים את המכונית, ואנחנו לא מצליחים לצאת מזה. השאלה היא, האם האירוע שקרה הוא משהו שהאמנות והחברה הישראליות יכולות לעבור, או שהן ייתקעו בו לאורך זמן? בינתיים אני, עם החברה הישראלית, תקוע.
מהדורה מקוונת | יוני 2025
דימוי: אסד עזי, ללא כותרת, 100×160 ס״מ, מולטי מדיה על בד, 2023
