מעצור דלת

הגענו לפנות ערב, כמה ימים אחרי כריסמס, והעיר היתה לבנה. שכבת פתיתים דקה ושלווה כיסתה את הרחוב, ועל אדני החלונות עוד נותרו פסלוני סנטה סמוקי לחיים, סבוכים בתיל של נורות צבעוניות. מאחוריהם, בצדה הפנימי של הזכוכית – משום מה מוקמו החלונות בגובה מושלם להצצה – נגלה מראה הפנים החם. מסעד ספה, ציורי ילדים, טלוויזיה דולקת. חיכינו לשכנה, שלוחתן של בעלות הבית, שתבוא ותפתח לנו את ביתנו החדש, הלפני אחרון בשורה ארוכה של בתי טאון האוס זהים: שלוש קומות, מרתף, עליית גג, חצר קטנה וגדר גבוהה, בדיוק כמו בבית שאנחנו עומדות להיכנס אליו. הבנות, שתי גְּדיוֹת סקרניות, קפצו בינתיים לאורך המדרכה, נמשכות אל הפתחים המקושטים והמוארים בחזית, פניהן מחליפות צבעים לפי הבהובי הנורות: אדום, חושך, צהוב, חושך, כחול, חושך.

השכנה שיצאה אלינו להכניס אותנו למעוננו היתה תכלית הלבביות. היא התעניינה בנימוס בפרויקט המחקר שלי במכון האקדמי למדעי היהדות ששכן לא הרחק משם, הסבירה לי בסבלנות על מערכת ההסקה הביתית, שאסור לכבותה אף פעם, ואחרי שעזרה לי לגרור פנימה את ערימת המזוודות – צריך היה לעשות את זה מהר כדי שהדלת הפנימית תשוב ותיטרק מאחורינו ותמנע מהקור להיכנס פנימה – הפציעה שוב בדלתנו כשבידיה צלחת מלאה אנשי שלג שחומים בזיגוג סוכר. הם נערפו באחת, באמצע הסלון, ואני נזעקתי לכוון את גדיותיי לשולחן המטבח, יורדת על ארבע לאסוף לכף ידי את הפירורים מהשטיח. עוד לא נכנסנו וכבר אנחנו מלכלכות את הבית המטופח שהופקד בידינו בנדיבות כזאת, ועוד לנגד עיניה – הסלחניות אבל בוחנות – של השכנה.

"הן לא אכלו כלום במטוס", התנצלתי, "כולנו רעבות מאוד", ומכיוון שהמקרר עוד היה ריק, המליצה לי השכנה על מסעדה ביתית וזולה שני רחובות מאיתנו, "בַּט יוּ שוּדְ׳נט גו דֵר אַנלֶס יו אר ליברל". לפניה, שנותרו ידידותיות ופתוחות, נוסף עכשיו צל של משהו אחר, חשש או שאלה על מה שעשוי להתגלות על אודותינו. "בעלי המסעדה לא אוהבים את טראמפ, והם לא מסתירים את זה. הם יכולים להיות מאוד קולניים בעניין". אני לא אוהדת טראמפ, אני ממהרת לומר, בטון מעט נרגן. היא מושכת כתפיים. "זאת שכונה ליברלית בדרך כלל, אבל אי־אפשר לדעת" (היא לא אמרה: במיוחד עם אנשים שבאים מישראל).

המסעדה נראתה כמו הפגנה יותר מאשר כמו מסעדה. החלונות כוסו בשלטים תוצרת בית: מהגרים יהפכו את אמריקה לגדולה שוב, לבנות חומה סביב טראמפ, זה לא החלום האמריקאי שלי, אין כניסה לשונאים. מי שנכנס למסעדה הזאת מבין היטב לאן הוא נכנס. אני מתחילה לחשוב שהשכנה צדקה בחששות שלה, אולי זה באמת לא מקום בשבילי, האנטי־טראמפיזם הזה דוחה אותי לא פחות מאשר הטראמפיזם. הם עלולים לעשות לי איזה מבחן פוליטי, מישהו יעיר משהו ויבדקו איך אגיב, ואני כמובן אפליל את עצמי. כדאי לחפש מקום אחר לאכול בו.

נכנסנו בכל זאת, לא רק בגלל הרעב אלא גם מפני שלאזהרות הכניסה היה אפקט מוזר עליי, כאילו השלטים, בוחני כליות ולב, איתרו בי את כתובתם, והדליקו בי את אותה הֵייטרית אסורה בכניסה (או לפחות בעלת עמדות חשודות).

אכלנו במהירות ובשתיקה מרק, סלט, חביתה, פחות או יותר אותה ארוחה שהיינו אוכלות בתל אביב. רק גבעת ריבת התפוחים בין החביתה לחסה היתה עשויה להעיד על איזה פער עקרוני בתפיסות העולם. המלצר חתום־הסבר עמד ממרחק והתבונן בנו, אולי כפי שמלצר אמור לעשות, אבל אני הצעתי לילדות ש"נשחק בלדבר אנגלית". מה בדיוק פחדתי שיקרה? המשחק החזיק מעמד רק עד שהמלצר חזר לשולחננו, ובת החמש פתחה וסיפרה לו, בטבעיות מוחלטת ובעברית, מאיפה היא באה. התנצלתי בשמה: "שי ספיקס אין הר לנגואג', שי דאזנ'ט ספיק אינגליש". "הר לנגואג'", אותה שפה שאין לנקוב בשמה.

בדרך חזרה לביתנו החדש מנינו את ההבדלים הראשוניים בין ישראל למקום החדש, ספורט שילווה אותנו במשך כל החודשים הבאים – השפה, מזג האוויר, מזג האנשים, גודל הבית וכמובן האוכל – אבל כשהגענו לבסוף אל הבית הצביעה בת החמש, כהוכחה ניצחת נגד מה שזה עתה אמרנו, על שלט קטן שהיה תקוע בערוגה הקטנה בכניסה הצמודה לשלנו: "עברית!". איך לא שמנו לב לשלט הזה עד עכשיו. למעשה הוא היה כתוב יידיש: זאָלסט ניט פײנט האָבן, לא תשנא, ואותו ציווי גם באנגלית, ספרדית, סינית, רוסית וערבית. אפשר להניח שבעלי הבית הציבו אותו שם כהצהרת כוונות שוחרת טוב, אבל בכל פעם שנכנסתי לבית התכווצתי, כאילו נכשלתי באיזה מבחן כניסה.

אף על פי שהשכנים היו כולם מסבירי פנים ביותר. בימים שלאחר בואנו דפקו על דלתנו שכנינו לשורת הבתים ובידיהם עוגות ותשורות קטנות. קיבלנו קורקינט ישן, כרטיסים להצגת ילדים ומעיל חורף שלא השתמשו בו. רציתי שלא לאתר במתנות האלה ממד של נדבה, אף על פי שהפערים הכלכליים בינינו היו עצומים. הם עבדו לכאורה בעבודות דומות לשלי ושל חבריי בישראל – אקדמאים, אמנים, מטפלים ואנשי תרבות – אבל היו הרבה יותר אמידים: שתי מכוניות, בתי ספר פרטיים, בתי קיץ. כל זה נוסף על הטאון האוס המרווח במרכז העיר. גם בביתי היתה עכשיו מנקה, לראשונה בחיי, כי שתי בעלות הבית, פרופסורית ואדריכלית שנסעו לשבתון במקסיקו, דרשו שאמשיך להעסיק את המנקה הוותיקה שלהן מתוך דאגה לרצף ההשתכרות שלה. המנקה דיברה רק ספרדית, שאיני דוברת, ומכיוון שממילא הובכתי מאוד מהעניין, וגם התמרמרתי שעליי לשלם סכומים נכבדים כל כך עבור שירות שאיני רוצה בו, העדפתי להיעדר מהבית לימים שלמים בכל פעם שהיא באה.

השכונה שהתחלתי להכיר באותם ימים ראשונים היתה אכן ליברלית למהדרין, כפי שאמרה לי השכנה, אבל גם לבנה מאוד. משיטוט ברחובות הסמוכים אפשר היה לחשוב שגרים בעיר רק לבנים, בעוד אחרים – שחורים, היספאנים וכו' (שהיכן הם גרים?) – משרתים אותם כקופאים, מנקים, נהגים. אם לא הייתי בודקת באינטרנט לא הייתי יודעת שרק 35 אחוזים מתושבי העיר הם לבנים. באחד האתרים מצאתי מפה צבעונית של הסגרגציה העירונית, מחולקת עד כדי רזולוציה של בתים ורחובות. רק במרחק כמה רחובות מביתנו התחלפו הצבעים במפה. ואיתם גם המעמד. הכנסת האורחים הלבבית שהופנתה כלפינו, לא פחות מאשר כאקט של פתיחת הלב והדלת התחילה להצטייר כציפוף השורות לקראת האיום שבפתח.

*

לילה אחד, כשנשארתי לשבת לעבוד מול שולחן המטבח הגדול והמואר שבקומת הקרקע הרבה אחרי חצות, נשמעו דפיקות.
לא יכול להיות, זאת בטח טעות.
אבל הן נשמעו שוב. הן מגיעות מהדלת החזיתית, מאחורי גבי.
חיכיתי שהדופק יבין את הטעות בכתובת וימשיך הלאה.
אבל הדפיקות נמשכו.
אחר כך צלצל הפעמון.
ואז צלצל שוב.
הדופק צעק משהו שלא הצלחתי להבין.
הוא בטח שיכור או מסומם.
חלונות הסלון הגבוהים, הפונים לרחוב, כוסו בציורי הילדות, ששימשו כמעין וילון. הצצתי בזהירות דרך הרווח שבין שני ציורים. בכניסה עמד גבר שחור, צעיר, עטוף במעיל. הוא לא ראה אותי, כי היה שעון על הדלת, מנסה לדחוף אותה. אי־אפשר לראות אם מתחת למעיל יש לו סכין. או אקדח.
הוא הכה על דלת העץ, מנסה לשבור את הידית.
הכניסה לבית כוללת שתי דלתות. דלת חיצונית עשויה עץ, נעולה בסוגר מתכת ישן, ודלת פנימית שקופה, סגורה בוו. הדלתות הכפולות מיועדות למנוע את כניסת האוויר הקר הביתה, כך שהוא נותר כלוא ביניהן.
נשענתי על הדלת הפנימית, מאבטחת את הוו: "פליז גו אוויי".
הוא צעק משהו שלא הבנתי, ספק מלמול ספק קריאת קרב.
"יו קנ'ט קאם אין. ג'סט גו, איט'ס דה מידל אוף דה נייט".
הקור זולג פנימה מתחת לדלת, תזכורת להבדלי האקלים שבין שתי הדלתות.

התקשרתי ל־911, ודיברתי איתם בלחישות. א מאן איז טריינג טו גט אין, איי הב טו סמול גירלס אפסטיירס, פליז סנד סמוואן.
האישה בצד השני לא נשמעה מבוהלת. היא כנראה שמעה שיחות כאלה לא פעם.
ניידת בדרך, היא הבטיחה.

האיש ממשיך לצלצל בפעמון ולנער את ידית הדלת.
אולי הוא פשוט רוצה לדבר עם מישהו.
הסוגר הישן בדלת העץ עלול להיכנע בכל רגע.
אסור לעזוב את העמדה שלי ליד הדלת הפנימית.
לא, לא להביא סכין, אם ייכנס הוא יוכל לחטוף לי אותו מהידיים.
ולא לענות יותר. זה רק גורם לו להישאר. עדיף לשתוק.
גם אם רציתי, ככל שעובר הזמן אני כבר לא מסוגלת לדבר.
מה היו בעלות הבית החוקיות עושות במצב כזה? זה בטח קרה להן בעבר, או למישהו בשורה.
אולי יש פרוטוקול, שיטה.
אולי זה חלק מהשגרה שלהן, פחד אפור ודהוי כמו אזעקה בישראל.
אני צריכה פשוט לדבר איתו. כן.
אבל אני משותקת כל כך. איזה מין קול היה יוצא ממני אם הייתי מנסה לדבר? למרות הידיעה שהפחד פועל נגדי, אני ממשיכה להיות מונחת שם, מעצור כבד כנגד הדלת הפנימית.

ביישוב הדרומי שגדלתי בו, אבא שלי היה ידוע בהכנסת האורחים שלו. היו ביישוב הרבה בתים עם גינות, ופועלים בדואים ופלסטינים מאזור חברון היו מסתובבים ברחובות ודופקים על הדלתות להציע את שירותי הגננות שלהם. הדלת שלנו לא היתה נעולה אף פעם, לכל היותר טרוקה, והם היו דופקים קלות, או שלא היו דופקים בכלל, עומדים בכניסה וקוראים בשמו. הוא היה מכין להם קפה שחור חזק בפינג'אן, והם היו יושבים במרפסת, מעשנים ומדברים, לפעמים ממשיכים בעבודת גינון משותפת ולפעמים לא. הוא ידע ערבית היטב, אבל אהב לתבל את הערבית שלו בהרבה מילים בעברית, אולי כדי שלא יטעו בו הערבים, שיזכרו שעם כל הערבית שלו הוא לא ממש משלהם, ואולי גם כדי שאני לא אטעה בו, כי תמיד כששאלתי על הערבית שלו וביקשתי שילמד אותי, הוא הכחיש: "אני יודע רק כמה מילים".

אלה היו השנים של סוף האינתיפאדה הראשונה ותחילת תהליך השלום, תקופה לחוצה וסוערת של פיגועים והסכמים, ואבא שלי דיבר עם אורחיו כמי שנבגד ונכזב, שוטח בפניהם האשמות וטרוניות – איך עשיתם לנו ככה וככה, מה אתם תומכים בסדאם, השתגעתם, מה יהיה עם המנהיגים הגרועים שלכם, עם הקיצוניים שלכם – ואורחיו היו ממלמלים דברים לא ברורים, תולים מבט גבוה ושותק איפשהו במעלה השיח המטפס וממלאים את כרסם במקרודים וסיגרים שהכין בעצמו (אולי אני טועה, אבל אני לא חושבת שהוא סיפר להם שהוא זה שמכין אותם, כמו את שאר מטעמי ילדותו בצפון אפריקה). אני יודע שגם אתם כמוני, אנשים פשוטים, לא פנאטים, מה אנחנו רוצים בסך הכול, רק לחיות בשלום בבתים שלנו, לטפל בגינות שלנו, אבל יש אצלכם כאלה שלא רוצים אותו דבר, ואיך אפשר להסכים על משהו ככה, איך אפשר לעשות איתכם שלום, תגידו לי. האורחים שלו, הפועלים הבדואים והפלסטינים, תמיד נראו לי מובכים עד אימה בשיחות האלה, לא יכולתי שלא לראות את הפערים המעמדיים והפוליטיים ואת ההכללות הגסות. למעשה ראיתי רק אותם. נגעלתי מטקסי הכנסת האורחים האלה וממה שהם כיסו עליו ("למה לא נסעת לבקר אצלם אף פעם בדאהרייה?" שאלתי אותו), ולא הבנתי למה הם חוזרים ובאים אלינו. אבל החברויות העקומות האלה שרדו שנים, חלקן הרבה אחרי שכבר עזבתי את הבית.

הם היו מחכים לאבא שלי על שפת המדרכה, וככה הייתי פוגשת אותם, את סאלם או עבד, כשחזרתי הביתה מבית הספר. לפעמים סאלם היה קורא בשמו מלמטה כשהוא לא היה בבית, צועק לו שוב ושוב, מקיף את הבית בקריאות לאבי שיצא. חיבבתי מאוד את סאלם, את עדינותו ויושרו, אבל לא פתחתי את הדלת. קפה בפינג'אן לא ידעתי להכין, ועל אף שהצטיינתי בערבית ספרותית בבית הספר, לא הייתי מסוגלת לפצות פה. אלה לא היו רק פערי השפה, הגיל והמגדר מול הפועלים. הייתי כבר אחרת, לא כמו אבא שלי. כשגדלתי התחלתי לנעול את דלת הכניסה מיד עם שובי מהתיכון. ואם סאלם, עבד או אחד האחרים היו באים, הייתי קוראת מבעד לדלת הסגורה: "אבא לא בבית". כבר ידעתי ערבית די טוב, אבל תמיד דיברתי אליהם בעברית.

גם אם לא ידעתי לנסח את הדברים בבירור באותה תקופה, כבר התחלתי לראות את מה שהכנסת האורחים הזאת מכסה עליו, ומרוב התנגדות העדפתי לסגור את הדלת. אולי אחרי הכול אני לא כל כך רחוקה מהמסעדה האנטי־טראמפיסטית. גם אני התחפרתי באמת הצודקת שלי, לא הרשיתי לה להתכסות במעטה של עמימות. אבל מה שלא הצלחתי לראות היה הדבר האמיתי שכן נוצר שם, בתוך יחסי האירוח ההם, עם כל העיוות שבהם.

סירנה של ניידת מתקרבת עכשיו, והבזקים סגולים־כחולים מציפים את הבית.
סוף סוף: קולות קשר משטרתי.
אבל ההבזקים לא כאן כדי להישאר, הם חולפים כלעומת שבאו, וגם הסירנה מתרחקת.
הם לקחו אותו? הוא ברח?
לא, זה הם שהלכו. הוא עדיין כאן, ממשיך לסחוט את הידית, בהפסקות.
כנראה רק הסתתר לרגע.
ניצלתי את הגעת השוטרים כדי להתרומם קצת ולכבות את האורות: שיחשוב שהלכתי לישון.
ונפלתי חזרה למקומי, עם הגב לדלת הפנימית, באורות כבויים.
קר לי. אבל לקור שממשיך לדלוף פנימה מתחת לדלת יש גם תכונה מאלחשת.
לפחות הוא כבר לא דוחף יותר את הדלת בכוח, רק מסובב את הידית.
עולה מחשבה: מה יהיה כשהדלת תיכנע לבסוף, מה אוכל לעשות מולו?
אולי אעלה למעלה, לקומה שבה ישנות הבנות, ואתן לו לקחת מהבית את מה שהוא רוצה בלי הפרעה.
כלומר, אם זה מה שהוא רוצה.
נדמה לי שהדחיפות מהצד השני של הדלת נחלשו, או שפסקו.
הוא כבר הלך? או שגם הוא ממשיך לשבת כנגד הדלת החיצונית, בצדו השני של מסדרון הקור שמפריד בינינו. אולי הוא חדור זעם עוד יותר, אחרי שהבין שקראתי בגללו למשטרה, שעומדת ותלויה כלפיו ציפייה לפשוע.

בשקט שמשתרר אחרי היעלמות קולות הקשר והסירנות מתחילות לבקוע כמה תובנות. בעזרת מוט פשוט אפשר לשבור את החלונות החזיתיים ולפרוץ פנימה. אולי הלך להביא מוט, ומכאן השקט הזמני. בבעיטה חזקה הוא יוכל לעקור את דלת העץ ממקומה. וישנם חלונות המרתף, בגובה המדרכה, שאפשר להוציא ממקומם אפילו בלי שאשמע. אחד מהם, אני יודעת, היה שבור עוד כשהגענו, וצריך היה לתקנו. אולי הוא כבר נכנס דרכו. אולי הוא כבר בתוך הבית. למרתף לא ירדתי בכלל מאז שנכנסנו לכאן. אדם יכול לגור שם ימים ואני לא אדע. ואולי מצא דרך לעלות לגג, משם אפשר להיכנס בקלות פנימה. דלת הזכוכית בעליית הגג לא נעולה, הוא יוכל להגיע לילדות הישנות בקומת הביניים גם בלי שאשמע, בעוד אני נעוצה בעמדת ההגנה הקדמית שלי, שומרת על דלת ריקה בקומת הקרקע.

הפחד פולש אל חדרי ההכרה, פותח עוד ועוד נתיבים, בקיעים, פרצות, שקודם לכן חסו תחת ערפל מגונן. חיים פרוצים כל כך, במידה שאי־אפשר להכיל. כל שכבות ההגנה, הדלתות הכפולות, הסגרגציות, הסטטיסטיקות, רק חושפות את ממדי הפחד.

ולמה בחר דווקא בבית הזה? אולי בגלל האורות. בשאר הבתים האורות כבר כבו. או שהציץ ברווח הצר שבין ציורי הילדות על החלונות החזיתיים, וראה על ספת הלבד את בובת הקואלה השלווה של הבנות, שכובה על ספת הלבד הירוקה, מכוסה עד צוואר בשמיכת צמר בלויה. אולי ראה גם אותי, שקועה בקריאה, הספל החם לידי, מרוכזת ושאננה, כאילו אין עולם רוחש בחוץ.

והוא בטח חסר כול, או מיואש, או בודד. ואם לא הוא, יש המוני אחרים חסרי כול, מיואשים, בודדים, שמה עוצר אותם? עוול תהומי פעור משני עברי הדלת, ומה מגן עליי חוץ ממסדרון של קור?

כבר זמן מה שלא עולה שום רחש מהדלת החיצונית. אבל אני יודעת ששום ביטחון לא הושג, שום דבר לא תוקן, והכול פרוץ בדיוק כפי שהיה, נתון ליד המקרה. גם התובנות הפוליטיות לא עוזרות לי עכשיו, כל חסדי המשמעות ותקוות התיקון שלהן מתפוגגים לנוכח הפחד.

הכול הייתי צריכה לעשות אחרת.

אני קמה מהרצפה, מנערת את הגוף המנומל מקור, מרימה את הוו הקטן של הדלת הפנימית, ועוברת בצעד מהיר ומאושש את רצועת הביטחון הקרה. חרך צר נפתח בדלת החיצונית, הצצה קצרה החוצה. אבל כל מה שאני רואה הוא חושך.

מהדורה מקוונת | מאי 2025
דימוי ראשי: ניר פפרברג, ואלה היו מאורעות הגוף: א' 2029, צילום דיגיטלי