מחשבות עיצוביות בעקבות חיים אילמים

במסגרת שיתוף פעולה בין המחלקה לתקשורת חזותית במכללה האקדמית ע״ש סמי שמעון SCE, הפקולטה לעיצוב ואדריכלות, קמפוס באר שבע לבין מגזין הספרות גרנטה בעברית יצרו סטודנטים וסטודנטיות בקורס "חשיבה עיצובית והעברת מסר" (שנה א'), בהנחיית נינו ביניאשוילי, יצירות חזותיות בעקבות טקסטים מתוך גיליון 12: חיים אילמים – כתיבת טבע חדשה. מטרת התרגיל היתה לפתח הבנה חזותית וביקורתית של ייצוגי טבע בספרות עכשווית ולעודד חיבור בין עיצוב, קריאה עמוקה וחשיבה יצירתית. הסטודנטיות והסטודנטים יצרו תגובות חזותיות אישיות לטקסטים, כהתנסות ראשונה בתרגום תוכן ספרותי לשפה חזותית.

"הוא כונה 'הבוטנאי הקטן' משום שהיה מזניח את לימודיו ויוצא לחפש פרחים; אם כבר אז הראה עניין או יכולת לתת לפרחים שמות ולסווג אותם, העובדה הזו אינה מופיעה בשום תיעוד של חייו שנתקלתי בו".

1. ראם סמדג'ה בעקבות ג'מייקה קינקייד, "בהיסטוריה", מאנגלית: זהר אלמקייס: בחרתי בציטוט זה במובן יותר ליטרלי. בוטניקה ופרחים הם הנושא המרכזי בעבודה שלי. בחרתי לצייר את פרח ההיביסקוס כפי שהוא מופיע ברקע הסיפורי של ג'מייקה קינקייד. קינקייד עוסקת במוטיב השמות, ובייחוד בשאלת מחיקת הזהות במסגרת הקולוניאליזם. הרגשתי צורך לדבר על ההיביסקוס, כי גם הוא, כמו תרבויות נכבשות, עבר תהליך של ניכוס – שמו המקורי נשכח או הוחלף בשם מערבי כחלק ממערכת בוטנית קולוניאלית. הפרח נדד ממקום למקום כחלק מניסיון לייפות את אירופה, תוך כדי מחיקת ההקשרים התרבותיים המקוריים שלו. כך בחרתי בו לדימוי בעבודה שלי – משום שהסיפור של ההיביסקוס חופף לסיפור ההיסטורי של עמים וזהויות שנדחקו לשוליים.

"כאשר הצופה אינו הופך מיד את מה שחושיו מספרים לו לשפה, למסגרת התחבירית ולאוצר המילים שמשמשים את כולנו בניסיון להגדיר חוויות, יש סיכוי שהפרטים הקטנים, שבמבט ראשון אולי נראים חסרי חשיבות, לא ייעלמו אלא יתבלטו בקדמת הרושם, ולאחר מכן יעניקו כך את משמעות החוויה".

2. כנה מרגלית בעקבות בארי לופז, "ההזמנה", מאנגלית: ניב סבריאגו: הציטוט הזה מהיצירה "ההזמנה" של בארי לופז הוא מה שנתן לי את ההשראה ליצור את הדימוי. בדימוי ניסיתי להמחיש איך הפרטים הקטנים מאוד שבעיניים רגילות ייראו שוליים, בעיניים מיוחדות ייראו מלאי משמעות. המסגרת שבה נמצא הדימוי היא מעין מסך שמצד אחד מציע הזמנה לצפייה ומצד אחר רחוק שנות אור מעיני המקומיים שאלו חייהם הרגילים ולא מדובר בצפייה חד־פעמית בשבילם.

"הם תלו בו מבטים. אבל מה הם רוצים שיעשה? מה הם מסתכלים בו? הרי הוא לא יכול פשוט לשוט אל החוף.
גרונו יבש. הוא פנה ושתה קצת מים מן הבקבוק שבמתקן ליד ההגה, ואז, בהחלטה, פנה אל האישה. הוא פתח את פיו, עוד לא ידע מה יגיד. סגר אותו. ושוב פתח. דג".

3. לינוי בולגריו בעבקות תמר וייס גבאי, "צלול": העבודה נוצרה מתוך חיבור רגשי לסיפור "צלול", שבו גם אישה וגם גבר נפגעים. הדג המרכזי הוא האנשה לקברניט, והיד האוחזת בו מייצגת את האישה – שתי דמויות שנושאות עימן צלקות. בחרתי שלא להאשים, אלא להאיר את המורכבות, את הקשר שנותר – ואת הכאב המשותף.

"אם עמוק בתוך הלווייתן אפשר למצוא טביעה אנושית שאי־אפשר למחות, כיצד נוכל להמשיך לגולל את האגדה על האחרות יוצאת הדופן שלהם, של העולם החייתי המוזר, הפלאי והרחב שלהם? הכתה בי ההבנה שהחלום הירוק, שלֵו וקטלני, היה כפי הנראה שלנו אחרי הכול".

4. עומר הדר בעקבות רבקה גיגס, "נפילת הלווייתן", מאנגלית: נגה רש: התחברתי לטקסט "נפילת הלווייתן" מאת רבקה גיגס מאחר שהוא מספר את הסבל של היצורים שחיים לצידנו מנקודת מבט שמאפשרת לנו להזדהות איתם ולכאוב את כאבם – ולתת קול לאלו שלא יכולים להשמיע את קולם. בחרתי לבטא בדימוי את ההתערבות האנושית בטבע הימי, את הסדר שבאי־סדר ואת התוצאות הטרגיות שנובעות מכך, תוך שימוש בקומפוזיציה ובצבעוניות שמדגישות את המסרים הללו.

"לא היו להם מגדלים בראש, הוא היה מודע לכך, ואף לא מגדלורים שידריכו את מחשבותיהם המונחות, וגם לא מחשבות טרופות שהתפרקו בגאות הכרחית באה והולכת, סוחרת במלח ובדמעות בכל ארבע רוחות הנשימה, ההרגשה והידיעה. החיזיון הנקלה דכדך אותו לבסוף. מדוע נענו הגלמים עד כדי כך, למה היו הכנפיים מכוסות בדוגמאות כה יפות? למה היו כנפיים בכלל? זה היה המחזור, זו היתה השלמות".

5. דנה טובול בעקבותג'נט פריים, "תולעי המשי", מאנגלית: נגה רש: העבודה שיצרתי מראה את מחזור החיים של תולעי המשי, תהליך שמתואר לאורך כל הסיפור, ואת הגדר ששומרת עליו מהטראומה שעבר בילדות, שריפת היער. אדגר רואה בהן סמל למחזוריות החיים, אך כשהן מסיימות את מחזור חייהן הוא מתחיל להיזכר באירוע טראומטי בעברו. גם בסיפור עצמו יש מחזוריות, הוא מתחיל מול החלון ומסתיים מול החלון גם לאחר מותם של העשים של תולעי המשי.

"אהבתי ואיבדתי וניצחתי. אני לא דמות תנ"כית; אין לי צאצא. רוב החברים שלו היו נשואים והולידו ילדים, שבתורם הולידו גם הם ילדים, בהמשכיות היסטורית. הוא הרגיש שהוחסר מן ההיסטוריה, כאילו ההתרועעות שלו עם צעדת הדורות בתחילת חייו סחפה אותו רחוק כל כך עד שנלכד בבור ושקע בו עד הצוואר. ראשו היה העניין, שריפות היער בראשו, עבודת הספרות שלו, הקריאה שלו, ועכשיו תולעי המשי שדרכן יוכל לשלוט בהיסטוריה עצמה; לידה, הזדווגות, מוות".

6. ינטל פלורטי ג'נה בעקבות ג'נט פריים, "תולעי המשי", מאנגלית: נגה רש: האיור מתאר את מחזור החיים של תולעי המשי, במחשבה לבטא את השבריריות והיופי שבקיום הקצר שלהן – חיים שנמשכים רק שלושה ימים, שמוקדשים להמשכיות בלבד.

"כשדיברנו על לווייתנים, סיפרנו בעיקר כיצד למדנו להשאיר אותם בים, להפסיק לקחת אותם מהטבע. זה היה סיפור מניח דעת לספר באוסטרליה, סיפור על יכולתנו האנושית לנדיבות וליראת כבוד, ובה בעת על חוסנם של מינים אחרים. אבל מה אם אנחנו עוקרים את הטבע מהלווייתן?"

7. אניטה קוסטן בעקבות רבקה גיגס, "נפילת לווייתן", מאנגלית: נגה רש: ההשראה שלי הגיעה מהתיאור המרגש ב"נפילת לווייתן", שם לווייתן שנסחף לחוף הופך למוקד עלייה לרגל אנושית. הפער בין עוצמתו של הלווייתן לבין חוסר האונים שבו עורר בי רצון להעביר את התחושה הזו בצורה חזותית. איירתי את הלווייתן במרכז, כדי להמחיש את נוכחותו פיזית ורגשית. ההרים ברקע מייצגים את עוצמת הטבע, והקהל מוצג כזעיר ביחס ללווייתן, כדי לבטא את הפער שבין האדם לטבע. האיור נוגע בשאלות של אחריות, חמלה והיחס שלנו לטבע, בייחוד כשהוא נמצא בעמדה של חולשה.

"זה אשר חושק בשלמות הוא נגד הקדמה. אין שלמות כל עוד הזמן ממשיך לספק עתיד".

8. סתו בסט בעקבות ג'נט פריים, "תולעי המשי", מאנגלית:  נגה רש: בחרתי לאייר את אדגר כחתול עם כנפיים, דימוי שמבטא את הפער שבין כמיהה לעוף לבין חוסר היכולת לזוז. השמש הנמסה מייצגת את הזמן הנוזל, את התחושה שהעתיד אובד, שהחלומות שלו נמסים עוד לפני שהתגשמו. העבודה נולדה מתוך השקט שבין הפעולות – המקום שבו אדגר הכי לבד, עם עצמו ועם מחשבות שמטשטשות את הגבול בין מציאות לחלום.

"הנה סיפור ששמעתי על החוף, על לווייתנים שמתים הרחק בתוך הים […] גופיהם העצומים שוקעים בסופו של דבר, ונרקבים בה בעת שהם שוקעים; דגים, סרטנים שוחים, שטצדאים וכרישים נמשכים לפגר ומנקרים בו ללא הרף, זה נמשך זמן רב. שבועות, חודשים. לאחר מכן יישמט הלווייתן מתחת לעומק שבו בעלי חיים אפיפלגיים שמחפשים אחר מזון יכולים להתקיים ממנו".
"גוף הלווייתן מגיע לשלב שבו הציפה של בשרו ואיבריו נמשכת מטה רק בשל העוצמה של עצמותיו הנופלות. מתאן משתחרר בבועות זעירות. הוא מפזר תחתיו עור ובשר בצקי […] ואז, לפעמים, יבקע שלד הלווייתן בשלמותו דרך ענן הפגר שלו. לזמן־מה, השלד עשוי להתנודד, קשור באופן רעוע בעמוד השדרה אל מצנח השרירים שלו; מריונטה מקברית משתלשלת בזרמים הקלושים".

9. הדר לוטן בעקבות רבקה גיגס, "נפילת לווייתן", מאנגלית: נגה רש: באיור בניתי בימה מקאברית למריונטת שלד הלווייתן. יש כאן מופע מחול של מוות וחיים, התפרקות ובנייה. בחגיגה האחדותית הזו מתמזגות דמויות נשים, חיות וצמחי ים בצבעים זוהרים בחיות על־טבעית, מן המקום שבו זיהום כימי ורדיואקטיבי מחלחל אל עומק האוקיינוסים ומשפיע על כל צורות החיים ועל כל צורות המוות.

"המחשבה הרציונלית שלי מתעלמת מיכולתו יוצאת הדופן של הגוף שלי לזהות מרקמים וניחוחות, להבדיל בין צלילים וצבעים בעולם שמחוץ לו".

10. אירנה שטיקלוב בעקבות בארי לופז, "ההזמנה", מאנגלית: ניב סבריאגו: העבודה שלי נוצרה מתוך ניסיון לא לחשוב או לנתח, אלא פשוט לחוש – לאפשר לצבעים, לטקסטורות ולדימויים להצטבר זה על גבי זה, כמו רושם חושי עמוק מהטבע. כל פרט קטן באיור נובע מהקשבה לגוף ולא לשכל.

מהדורה מקוונת | מאי 2025
דימוי ראשי: כנה מרגלית, תגובה ויזואלית לטקסט 'ההזמנה' (בארי לופז)
דימויים:
ראם סמדג'ה, תגובה ויזואלית לטקסט 'בהיסטוריה' (ג'מייקה קינקייד)
כנה מרגלית, תגובה ויזואלית לטקסט 'ההזמנה' (בארי לופז)
לינוי בולגריו, תגובה ויזואלית לסיפור 'צלול' (תמר וייס גבאי)
עומר הדר, תגובה ויזואלית לטקסט 'נפילת לווייתן' (רבקה גיגס)
דנה טובול, תגובה ויזואלית לסיפור 'תולעי המשי' (ג'נט פריים)
ינטל פלורט ג'נה, תגובה ויזואלית לסיפור 'תולעי המשי' (ג'נט פריים)
אניטה קוסטן, תגובה ויזואלית לטקסט 'נפילת לווייתן' (רבקה גיגס)
סתו בסט, תגובה ויזואלית לסיפור 'תולעי המשי' (ג'נט פריים)
הדר לוטן, תגובה ויזואלית לטקסט 'נפילת לווייתן' (רבקה גיגס)
אירנה שטיקלוב, תגובה ויזואלית לטקסט ההזמנה (בארי לופז)