לאונידס
זה היה מלון הדירות הכי מחורבן במפרץ. כל תושבי הכפר ידעו את זה, גם כל העובדים וכל המקומיים באזור ידעו את זה. אולי כל האי ידע את זה. אבל הוא היה גם מלון הדירות הכי מצליח במפרץ. תיירים רבים מדי נפלו בפח, שילוב בין מחיר נגיש, נוף לים (בחלק מצומצם מאוד של הדירות), מטבחון למשפחות (שרוב הכלים בו אינם ראויים לשימוש) ופרסום המקום באתרי המלונאות בלוויית תמונות מיום צילומים יחיד שאמו השקיעה בו (הדבר היחיד שאי פעם השקיעה בו) משלוש הסוויטות היחידות שעברו רמונט כלשהו ויצרו מראית עין שיקית אך שקרית לגמרי.
אלו שלא הזמינו את הסוויטות, שממילא אף פעם לא היו פנויות, גילו עם הגיעם דירה כעורה בגוני חום, מוכת נמלים. תלונות התיירים היו צלילי ילדותו של לאונידס. בעבר שנא אותם, אבל אחרי שיצא מהבית וחצה את הים ללימודים באתונה, חש געגוע מסוים לטרוניות המוכרות ולתשובות הלקוניות של אמו. בקיץ הזה הוא חזר לעבוד בבית המלון וכבר דקלם את אותן תשובות ללא קושי, מנסה לבטא את אותה לקוניות יבשושית.
אך משהו מנע ממנו לעטות ארשת אטומה לחלוטין כמוה. הוא תמיד ניסה להציע איזושהי נחמה, איזו תקווה שאולי הסוויטות יתפנו מחר, ואם רק יעבירו לילה אחד בדירה המסויטת, אולי מחר תצפה להם גאולה. הוא גילה שזה מנחם גם אותו, למרות שאמו ושאר עובדי הקבלה כעסו עליו כשהנשמות האבודות האלה חזרו למחרת וביקשו שיעבירו אותם כמובטח לסוויטה, שכרגיל היתה תפוסה. אבל לאונידס הבטיח להם. הוא הבטיח הרבה דברים.
הקיץ עבר ללא אירועים מיוחדים, וסוף העונה הגיע. את הזמנים בין המשמרות העביר עם חברי ילדותו שנותרו בכפר או שבו אליו כמוהו לקיץ. הם קפצו למי המפרץ מן הצוקים הגבוהים שהקיפו אותו. זה היה הדבר היחיד לעשות שם. לקפוץ ולנסות לא להתרסק על הסלעים.
בצהרי יום שבת בתחילת אוקטובר הוא ישב בקבלה. שתי תיירות בלגיות שתו לשוכרה בבריכה, זוג בריטי מבוגר צעד נרגן סביב המלון, על הספות בלובי ישבו משפחות שחזרו מטיולי היום שלהן בחופים הסמוכים, ולאונידס חיפש מעבורת שתחזיר אותו לאתונה בשבוע הבא. בין קשתות המבואה הוא הבחין בו, מטפס בעלייה התלולה של הרחוב ונכנס אל המלון ישר לקבלה. הוא לבש חולצת פולו צמרירית בצבע אדמה, מכנסי טרנינג כחולים וכובע כחול מהוה עם רקמה של תפוח אכול. כולו אמר בלבול. אבל כמוהו היו רוב האנשים שהגיעו למלון הדירות "טרוליז" במפרץ באלי, כרתים. הוא נראה בן גילו, אבל כשחייך הופיעו קמטים בזוויות עיניו וסביב פיו. והוא חייך מרגע שנכנס, גם כשפנה אליו ודיבר.
"היי, עשינו פה בוקינג. איפה החניה?"
"יש לך אחת במעלה הרחוב, ואחת בהמשך הרחוב ימינה".
"ימינה? יש רק שמאלה".
"כבר פנית שמאלה?"
"כן…"
"אז יש מגרש מימין. אבל בשעה כזאת אתה יכול לחנות איפה שבא לך למשך הלילה".
"אוקיי, אז אני אומר לאשתי שפשוט תחנה ברחוב?"
"כן".
הוא החזיק בידו שקית מצרכים, לאונידס זיהה שהיא מהמכולת בכניסה לכפר. כל התיירים עוצרים שם. השקית היתה עמוסה בביצים, נקניקים, גבינות, ירקות, פסטה, כל כך הרבה דברים שהבחור יגלה בקרוב שהמטבחון בדירה לא ערוך עבורם. זוג צרפתי צעיר שעשה צ'ק אין לפני כחצי שעה הגיח לקראתו בצעדים נמרצים וניתק אותו ממחשבות על ארוחת הערב המועדת לכישלון של האורח. הוא כבר ידע מה יגידו לו ומה הוא יענה, אבל הוא היה נבוך פתאום להעלות את המופע השחוק הזה לעיני האורח החדש. הצרפתייה התלוננה כמצופה על כך שהדירה שקיבלה לא נראית בכלל כמו בתמונות מ"בוקינג". היא הראתה לו בטלפון את התמונות שהוא מכיר היטב.
"אלו תמונות מהסוויטות שלנו. אתם הזמנתם דירת סטנדרט".
"אבל איזה הבדל!"
"אני יודע, הסוויטות מאוד יפות".
"אני אוהבת את הסגנון הזה, אני אוהבת בוהו".
"כן, הן מעוצבות בוהו".
"אני בחרתי את המקום הזה רק בגלל הבוהו".
"אני אראה מה אוכל לעשות, אולי מחר אחת הסוויטות תתפנה ונוכל להעביר אתכם לשם?"
"כן? זה ממש יעזור לנו. זה כל כך מאכזב, כל הסיפור".
"מחר תבואו לקבלה ותגידו שלאונידס ביקש שיעבירו אתכם לסוויטה אם היא תתפנה".
"תודה לך. תודה רבה רבה".
הצרפתייה גררה את החבר שלה אחריה ולא נראתה מרוצה במיוחד מהפתרון שהוצע לה. אבל לא היה אפשר לכעוס על לאונידס, יש לו פרצוף כזה עם עיניים ירוקות-אפורות שמעידות על לב טהור ומידות טובות. האורח החדש המתין בינתיים על הכורסה מול דלפק הקבלה, מדבר בטלפון וזורק הוראות בשפה מוכרת, כנראה עברית, לאשתו שחיכתה לו באוטו אי שם באחד הרחובות הצרים שסביב המלון. עכשיו הוא קם וניגש אל לאונידס, שוב בחיוך רחב מדי.
"לפני שאנחנו מתחילים בצ'ק אין, יש לי שאלה חשובה אליך".
"כן, כל דבר אדוני".
"האם החדר שלנו בוהו?"
לאונידס צחק צחוק שהפתיע אותו. הרבה זמן הוא לא צחק צחוק אמיתי, לא מנומס, וולגרי, והוא מיהר לכסות את פניו. הישראלי המשיך לחייך.
"אתה יודע כמה אני אוהב את הבוהו. אמרתי לאשתי שרק בגלל הבוהו אני מוכן להגיע לכאן".
לאונידס חרחר. הוא הרגיש מכוער, אז הוא הפסיק.
"כן, אתה יודע, זה תמיד בגלל האישה".
"אל תאשים את האישה. בן אדם יכול להיות בלתי נסבל ללא קשר לזה שהוא אישה".
"לא לא, לא התכוונתי שיש לי משהו נגד נשים, או שהיא בלתי נסבלת…"
"לא באמת אכפת לי, תירגע".
"אז בוא נעשה לך צ'ק אין. הזמנת דרך 'בוקינג'?"
"כן. וראיתי את התמונות המטעות. אבל גם ראיתי את התמונות האמיתיות, רק צריך לדעת איפה ללחוץ".
"הן לא מטעות… באמת יש לנו חדרים כאלה".
"אני חייב להגיד לך שלא באמת אכפת לי. באנו לפה רק ללילה, ואנחנו ממשיכים לחאניה".
"אה חאניה, יפה שם".
"כן, אנחנו מגיעים לשם די הרבה".
"מאיפה אתם?"
הוא שאל, למרות שידע.
"תל אביב".
"המצב שם מאוד לא פשוט עכשיו".
החיוך של הישראלי נעלם. לאונידס ראה שהפרצוף שלו שונה לחלוטין ללא החיוך, ללא הקמטים הוא נראה לו פתאום יפה יותר אבל נוקשה. כאילו הוא צריך את החיוך כדי לשאת בעול הקיום, כמו כמו בובה מכנית או רובוט צעצוע שברגע שסיבוב הקפיץ מסתיים הוא נעצר עם רגליו באוויר ונופל.
"היינו חייבים לברוח משם קצת".
"האנשים שלך שם בסדר?"
"כן. כן. אנחנו לא מהצפון. או מהדרום. כאילו, כל מקום מסוכן. אבל בתל אביב פחות. לא יודע, לא נפגענו".
"אני מבין. בכל מקרה אני מקווה שתמצאו קצת שלווה כאן".
"אני לא יודע. די בניתי על הבוהו…"
החיוך חזר לפרצופו, ולאונידס חזר לנחור. הוא לקח ממנו את פרטי האשראי וצילם את הדרכון שלו. קראו לו בועז. בועז, בועז, הוא גלגל את השם בראשו, בוחן שרשרת זהב עדינה עם תליון של עין שנחה על שיער חזה פרוע. אישה ציפורית וילדה מתולתלת מוזרה למראה פלשו אל הקבלה, בועז חיבק אותן.
"תכירי, זה החבר הכי טוב שלי. איך קוראים לך?"
"ליאו".
"אבל איך קוראים לך באמת?"
"לאונידס".
"הווווווווו!" הם פלטו ביחד. "ממש יווני!"
לאונידס אף פעם לא הבין מה דחף את אמו לקרוא לו בשמו של מלך ספרטה. אבל גם לו, כמו ללאונידס המקורי, לא היה אב. הוא היה בטוח שגם הוא ימות בקרב, אך גויס לחיל הקישור בשל העקמת בגבו. אם היה נולד בספרטה היו משליכים אותו לחיות הטרף.
"שילמת דרך 'בוקינג', אז כל מה שנשאר לך זה לשלם אחד וחצי יורו, זה מס יווני של תיירות".
"אני אתמודד עם זה".
"זה חוק חדש של הממשלה".
"שלנו עושה דברים גרועים יותר".
לאונידס רצה לקחת אותם לחדר טוב יותר, אבל בגלל שהזמינו מיטה מיוחדת לילדה, לא יכול היה להציע להם חדר אחר פרט לחדר שסודר במיוחד בשבילם. חדר מספר 3 הארור. הוא הכיר את הדפיקויות של כל חדר וחדר, וחדר 3 היה הדפוק ביותר. המחבתות עם הידיות השבורות, הכיריים החשמליות שאחת מהן תקולה, ראש המקלחת שמשפריץ לכל כיוון מלבד למלבן המקלחת עצמו, ומעל הכול המרפסת שאמנם צופה למפרץ אך בינה לבין המפרץ נמצא אתר בנייה שהפך למזבלה לאחר שהבעלים פשט את הרגל. עץ אורן שנשען על המרפסת אמנם מצליח להסתיר מעט את הנוף, אך תורם למכת הנמלים, שמשתמשות בו כאמצעי מעבר היישר אל החדר. למה אמו החליטה להעניק להם את חדר מספר 3? בגלל ישראליותם?
הוא הוביל אותם דרך המבואה, במדרגות ואל המסדרון של החדרים הראשונים, אלו של הבניין הראשון שנבנה מתישהו בשנות השמונים ולא עבר שום שיפוץ רציני מאז. אחר כך התווספו לו עוד שני בניינים בתחילת שנות האלפיים, כשאמו היתה בהיריון איתו. הוא לא ידע מי היה אביו. יכול להיות שכל גבר בגיל המתאים מהכפר או הסביבה, יכול להיות שכל גבר בעולם שהתארח בכפר. האפשרויות היו אינסופיות וכבר הפסיק לחפש את פניו בכל גבר בגיל המתאים שנקרה בדרכו. הוא הקפיד לא לשכב עם גברים מבוגרים מדי, הוא לא רצה את החשש הזה בתוכו.
בועז לא נראה מבוגר מדי. כשהציץ אחורה לעברם הוא ראה אותו סוקר כל פתח ופנייה. נראה שהוא בחן מהיכן הוא יכול להימלט. לאונידס רצה לעזור להם עם המזוודות, אבל לא היו להם מזוודות, הן נותרו באוטו. בועז אמר לו שלא ידאג, הוא יביא אותן אחר כך. לאונידס פתח להם את הדלת והמשפחה הצעירה נכנסה.
"זה החדר. יש נוף למפרץ".
"יפה".
הילדה כבר קפצה על המיטה. האישה בחנה את המטבח. בועז נשאר לצדו, הוא הסתכל עליו ונראה שהוא מתאמץ לא לחשוף את אכזבתו. הוא הרכיב פתאום משקפי שמש עם זגוגיות צהובות ומסגרת שחורה עבה, שגרמו לו להיראות כמו פליט ממסיבות ניינטיז באיביזה, אבל הוא לא היה מבוגר מספיק בשביל להיות כזה.
"אני חייב להגיד שאני ממש אוהב את הסטייל שלך".
"מה?"
"אני אוהב את הסטייל שלך. הוא מאוד מגניב".
"אה, תודה. אני עובד על זה ממש קשה".
לאונידס שוב צחק.
"בייב, תגידי לו כמה קשה אני עובד על הסטייל שלי".
"תניח לו, מפגר".
הם המשיכו לדבר ביניהם בעברית כשלאונידס יצא משם, חזר אל הקבלה וסטר לעצמו. אחר כך סידר את שאר דפי הצ'ק אין שהמתינו לו להיום. כבר אחר הצהריים ונותרו עוד שישה. משמרת הערב הזאת תהיה ארוכה. משפחה רוסית – הורים, ילדה ותינוק – הגיעו לצ'ק אין מהיר. האנגלית שלהם היתה די גרועה, ולא הם ולא לאונידס רצו להשקיע את המאמץ לתקשר. הוא לקח אותם אל חדר באגף החדש. למה להם מגיע הטוב הזה ולא לבועז? אחרי שהניח אותם שם, ירד במדרגות שעוקפות את כל מתחם המלון ויורדות ישר אל הרחוב למטה.
"היי, חבר שלי!"
בועז קרא לו מהרחוב, בעודו מנסה להוציא שלוש מזוודות קטנות ושלל תיקים ושקיות מאופל קורסה כחול בוהקת.
"בוא, אני אעזור לך".
"תודה, באמת לא ידעתי איך אני הולך לעשות את זה".
בועז הושיט לו שתי מזוודות קטנות וניסה לתלות על עצמו את שאר התיקים והשקיות ולהשאיר עוד יד פנויה למזוודה קטנה.
"אנחנו יכולים פשוט לזרוק אותן למרפסת".
לאונידס הסתכל עליו וראה שהוא צוחק, וגם הוא צחק. כל דבר שבועז יגיד כבר יצחיק אותו. הוא עדיין הרכיב את משקפי השמש הצהובים.
"יש מפה איזה קיצור דרך שאני צריך להכיר?"
"כן, כן, אני אראה לך", הם התחילו לטפס במדרגות. "יש עוד בריכה שאף אחד לא יודע עליה, יותר טובה מהבריכה ליד הקבלה, היא נמצאת שם".
לאונידס פספס מדרגה ברגע שהחווה לכיוון הבריכה ומעד עם שתי המזוודות על גרם המדרגות. המזוודות הוטחו ברצפה, והוא הוטח איתן, ולרגע שכב כך על גרם המדרגות.
"אוי, שיט".
בועז השליך מעצמו את כל התיקים והושיט לו יד. לאונידס אחז בו, התרומם והסתכל עליו. בועז התחיל לצחוק.
"אני כל כך מצטער על המזוודות".
"אה? זה לא ביג דיל. מה איתך? זה נראה קשה. אתה בסדר?"
"כן. כן. מצטער על המזוודות".
"עזוב, אתה בטוח שאתה בסדר?"
לאונידס אסף מהר את המזוודות והמשיך לצעוד אל החדר. הוא שמע את בועז עדיין צוחק. כשהגיעו לחדר בועז בחן אותו, סובב אותו והרים את חולצתו לראות אם אין לו חבלות מאחורה, ואז החזיר אותו לחזיתו.
"טוב, לא יודע, שים על זה קרח או משהו".
"אני אהיה בסדר".
"אני יודע, אבל אני לא יודע אם אני אהיה בסדר".
שניהם צחקו שוב.
"אה, תגיד, איפה יש פה לאכול? טברנה כזאת, אבל שתהיה טובה או לפחות לא מלכודת תיירים".
"יש טברנה ממש בירידה, מאחורי המלון. ואם אתם ממשיכים עד הסוף יש את הטברנות של החוף, אבל אלה מלכודות תיירים".
"וזאת שמאחורי המלון?"
"קצת פחות".
הם נפרדו. לאונידס חזר לקבלה ולא הפסיק לחשוב על הנפילה. בהתחלה הרגיש מבוכה גדולה, ושחזר שוב ושוב את רגע הנפילה. בועז צדק, זאת באמת היתה נפילה קשה, הוא הרגיש כאב בגבו, איפה שפגש את המדרגה. אבל אחר כך שחזור רגע הנפילה הפך לשחזור רגע מגעו של בועז, כף ידו הגדולה אוחזת בשלו, בועז עומד מעליו, בועז צוחק מעליו, בועז מרים אותו ומקרב אותו אליו. בועז מסובב אותו, בועז בוחן אותו. אחר כך החל לדמיין את בועז בחדרו, בועז מעשן במרפסת, בועז משחק עם בתו, בועז מנסה להזדיין עם אשתו במקלחת ללא הצלחה, המים משפריצים לכל עבר וקר להם מדי. הם צוחקים.
השעות עברו, אנשים באו ואנשים הלכו, לאונידס עשה צ'ק אין לאורחים, אדיש, לא שירותי, מציץ תכופות במבואה. בשעה אחת-עשרה בלילה הגיע זוג מקסיקנים שמנמנים. הוא חשב שבגלל השעה המאוחרת הם ירצו שיזדרז בקבלתם, אבל האישה, ששערה היה בגון החציל וגם היא היתה חצילית למדי, המטירה עליו שאלות. אם יש בחדרים ויי-פיי (יש, אבל חלש כל כך), אם הם יכולים לשלם במזומן (אפשרי, אבל חשוד), אם אפשר להיכנס לבריכה בכל שעות היממה (שוב אפשרי, אבל בבקשה אל תשתכרי ותטבעי). באמצע השאלה הרביעית הוא הבחין בבועז עולה במדרגות למבואה.
בועז לבש הכול נכון. הוא היה שיכור באופן ברור והלך באיטיות ובזיגזג, אבל הבגדים ישבו עליו כאילו נתפרו עבורו. מכנסיים מחויטים ורחבים בגוני חום וגופייה רקומה בשלל צבעי הקשת שחשפה זרועות עבות מכוסות קעקועים ילדותיים ומקושקשים, קקטוסים, פסלים שבורים, קופסת שימורי שעועית. מבתי השחי שלו התפרצו שערות סמיכות. לאדוניס חשב כמה הוא רוצה לתחוב לשם את אפו.
בועז עקף את המקסיקנית וקטע אותה בזמן ששאלה אם יש בחדרים מיני בר.
"היי לאונידס, חבר שלי. וואו, מסעדה מקסימה".
"אני שמח שנהניתם, בועז".
"רק אני נהניתי, הם לא נהנו. שלחתי אותם לחדר מוקדם, רציתי להיות קצת לבד".
"לבד זה טוב".
"לא כשאתה אני. בכל מקרה, עכשיו אני תקוע בלי מפתח ואני לא רוצה להעיר אותם. יש לך מפתח ספייר?"
"כן, אני יכול להביא לך את הצרור של המנקות, ואז רק תיכנס ותיקח את המפתח ותחזיר לי".
"או שאני אגנוב לך אותו ואכנס לכל החדרים".
המקסיקנית צווחה על בעלה משהו שבוודאי כוון לבועז.
"רק תן לי לסיים איתם, ואני מתפנה לחפש את המפתחות".
"טוב, אני אלך לבריכה הסודית שלך בינתיים, ותביא לי את זה לשם?" בועז פנה עכשיו אל המקסיקנית: "ואת, גברתי, אני מאוד מצטער אם הפרעתי, את פשוט צריכה להבין שלאונידס חבר יותר טוב שלי משהוא שלך".
לאונידס בחן את הזרועות שלו וראה קעקוע של פסל אפולו אוחז פרחים שמעליו כתוב APOLLOGIZE בכתב יד ילדותי. קעקוע של שד שחור חייך אליו מהכתף שלו. המקסיקנית עוד לא הפסיקה עם השאלות, וכשבועז הלך היא אמרה ללאונידס כמה חצוף הוא היה. לאונידס אמר לה שהוא "ישראלי".
היא המשיכה לשאול על הכול. המידע על ישראליותו של בועז נתן לה פתח לדבר על עמים ומדינות. על זה שאומרים שהישראלים דומים בטמפרמנט שלהם למקסיקנים אבל זה בכלל לא נכון, הישראלים אלימים יותר, חסרי אלוהים. היא המשיכה לשאול איזו אוכלוסייה באה לפה לרוב, אם פגש אי פעם מקסיקנים, אם היה אי פעם במקסיקו, אם יש מגבות ומצעים בחדר, אם יש שמיכת פוך אבל גם אם יש שמיכה דקה. היא סובלת מגלי חום בגילה. מתי ארוחת הבוקר, אם אפשר לאחר, בכל זאת הם הגיעו מאוחר, ובעיקר אם אפשר לעשות צ'ק אאוט מאוחר. בסוף הסכימה שילווה אותם אל החדר.
הוא הוביל אותם אל חדרם בדרך עוקפת, זאת שעוברת ליד הבריכה הסודית, וכבר לא שמע מילה ממה שהאורחת אמרה. בתחילה לא ראה בבריכה אף אחד. אולי בועז פגש מישהו אחר או שחזר לחדרו והעיר את אשתו בכל זאת? אולי טבע שם? אבל אז ראה אותו בחושך, גופו שרוע על סף הבריכה ורגליו טובלות במים. הוא נראה ישן. את דלת החדר של המקסיקנים פתח ברגע, הכניס פנימה את מזוודותיהם וברח משם תוך מלמול "תיהנו!". מרחוק עוד שמע אותה מנסה לקרוא לו לשווא.
עכשיו נעמד ליד בועז. ראשו נשען על זרועותיו, סבכי שערות בתי השחי שלו שחורים ופרועים, עיניו עצומות ומעליהן מרוכזות גבותיו המחוברות. משהו מציק לו, פניו קשים. מכנסיו קופלו מעלה וחשפו רגליים שעירות עוד יותר מחזהו. את כפות רגליו סבבו אדוות קטנות, ואדוות מתרחבות פעמו גם בבטנו של לאונידס.
"בועז?"
הוא פקח את עיניו, חייך אליו חיוך פתוח, וכל זכר לטרדה נעלם מפניו. "אה חבר שלי, באת".
"באתי. איך המים?"
"לא יודע, מים".
"אני יכול לשבת?"
"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, זה המקום שלך".
לאונידס התיישב לצדו, חלץ את נעליו וטבל גם הוא את רגליו בבריכה. המים היו מים.
הוא רצה לגעת ברגלו של בועז ברגלו שלו אבל זה יהיה מאולץ מדי, מסגיר מדי. גם ככה בועז התרומם והתיישב לידו במרחק מרצפת אחת.
"הבאת את המפתחות?"
"אוי לא, שכחתי, אני מיד רץ להביא".
בועז אחז בידו לפני שהספיק להתרומם, והצמיד אותה חזק לרצפה.
"לא צריך. אחר כך", והאחיזה התרופפה.
"זה כיף להיות אבא צעיר?"
"אני נראה צעיר יותר מגילי".
"בן כמה אתה?"
"שלושים ושש".
"זה די צעיר. אבל כן, זה לא כזה צעיר לאבא".
"אני צעיר. אני תמיד אהיה צעיר. כמו שאתה תמיד תהיה צעיר. יש אנשים כאלה שנשארים צעירים תמיד. אני חושב שאתה אחד מהאנשים האלה. וגם אני. חשבתי שמתישהו אני אהפוך למבוגר אבל הזמן עובר וזה לא קורה. חשבתי שאהפוך למבוגר כשאהיה אבא. והנה אני אבא אבל אני עדיין צעיר ושום דבר שאעשה לא יהפוך אותי למבוגר אף פעם. אני אמות צעיר בגוף צעיר, או אמות צעיר בגוף זקן. אני מקווה שאמות מתישהו לפני".
לאונידס קפץ ברגע לבריכה בבגדיו, ואז נעמד כשמחצית גופו מחוץ למים.
בועז צחק. "למה עשית את זה?"
"לא יודע. היה לי חם".
"אתה רואה? אתה צעיר".
"קרו לי הרבה דברים".
"אני בטוח".
"אין לי אבא".
"למי מאיתנו יש? אבא זה כלום".
לאונידס לא ידע למה בועז מתכוון. אבל הוא הרגיש שהוא צריך להסיר את החולצה. אחר כך מיהר לפשוט את מכנסיו ואת תחתוניו. עתה היה עירום במים ובועז יכול היה לראות את זקפתו. לאונידס הכניס יד לתוך המים והחל לגעת בה. בועז הוציא את רגליו מהמים ונעמד על שפת הבריכה.
"I wish you wouldn’t do that".
"I thought that is what you wanted".
"I just wanted the compania…"
בועז חייך חיוך עצוב, הסתובב והלך, ולאונידס עוד עמד עירום בבריכה. הוא הרגיש את קרירותם של המים.
*
למחרת בצהריים לאונידס הכין תיק לקפיצת צוקים אחרונה לפני שהוא חוזר ללימודים. רוב החברים שלו ייהנו מעוד כמה קפיצות לפני החורף, אבל הוא כבר מאס במפרץ, ומאס בכרתים. הגיע הזמן לחזור לאתונה. עכשיו חצה את מלון הדירות, העיף מבט בבריכה הסודית ושנא את עצמו, הביט בדלת חדרם של המקסיקנים ושנא את עצמו, ראה את המנקות מגלגלות את עגלותיהן ופותחות את החדרים בצרור המפתחות שלהן ושנא את עצמו. כשהגיע אל הקבלה לומר שלום לאמו, שעשתה תמיד את משמרות יום ראשון, נתקל בו ובמשפחתו עושים צ'ק אאוט. הם היו אדומים מהשמש.
"לאונידס, חבר שלי. כבר פחדתי שפספסתי אותך".
בועז הקפיץ באוויר את הילדה המתולתלת, המוזרה למראה, וגרם לה לשאוג מצחוק. אשתו דיברה עם אמו, שעשתה להם צ'ק אאוט.
לאונידס דמיין את האופל הכחולה שלהם מתרסקת על אחד הצוקים רגעים ספורים אחרי שיצאו מהכפר – רק בועז שורד ולאונידס מציל אותו מן התופת, סועד אותו ומחזיר אותו לחיים. הילדה של בועז שלחה את ידיה לעברו ובועז מסר לו אותה. היא שיחקה לו בזיפים.
"איך קוראים לה?"
"לאונידס, זה בן! אתה לא רואה שזה בן?" אמו של לאונידס קפצה ממקומה, תספורת הקארה המסותתת שלה נעה מצד לצד. זה בן, לאונידס ראה את זה עכשיו. בן יפה. פתאום הוא נראה לו יפה כל כך.
"גם כשלאונידס היה בגילו היה לו שיער ארוך כזה ולא הסכמתי לספר אותו, גם כשכולם חשבו שהוא בת".
הוא שנא את אמו שהפכה אותו לכזה. יתום מאב, דוחה, מפלצת. בועז לקח את בנו היפה מידיו של לאונידס וחזר להקפיץ אותו באוויר, הפעם בקריאות "אתה בן! אתה בן!" וככה הם התרחקו משם. אשתו של בועז ניגשה ללאונידס.
"רציתי להגיד תודה, בועז אמר לי שמאוד נהנה מחברתך".
"אתם משפחה מאוד יפה".
"חזרנו מקלדיסוס, גם אתה בדרך לשם?"
"לא, אני בדרך לחוף פה למטה. אנחנו עושים שם ג'אמפינג מהצוקים".
"אה, זה נשמע מסוכן. תשמור על עצמך".
"גם אתם. גם אתם תשמרו על עצמכם, במיוחד אצלכם שם".
היא התחילה לדמוע ברגע. המים בעיניה הפכו לפרץ של דמעות.
"אני מצטערת. פשוט, המצב כזה מחורבן, ומעט אנשים נחמדים אלינו".
"בסוף כולנו בני אדם".
אחרי שעה כבר עמד על שפת הצוק. הוא ביקש מחברו ניקולס לאחוז בו, לנסות להקפיץ אותו באוויר. חברתו של ניק צעקה עליהם שייזהרו כשהרים אותו. עם כל הקפצה הוקל לו. "עכשיו תזרוק אותי למים!" והוא הועף אל מעבר לצוק. ברגע שגופו הוטח במים, שכח מכל העניין.
מהדורה מקוונת | פברואר 2026
דימוי: עמוס קרמר, בקתת עץ, oil on canvas, 60×45 cm, 2024, מתוך:בעינים עצומות אני רואה טוב יותר
