כיסוי נאות
כמו אפשר
להסיר מכל זה
חוט אחד
בלא שייפרם הכול.
יעקב רז[1]
ברגע שאת רואה את זה, את כבר לא יכולה שלא לראות. וברגע שאת רואה, לשתוק זה מעשה פוליטי בדיוק כמו לדבֵּר … בכל מקרה, את אחראית.
ארונדהטי רוי[2]
מגלה טפח ומכסה טפחיים
תועה ביער עבות. בין העצים, מרחפים מסכי ערפילים, אדי ביצות ואוויר רע, רוחות רפאים של מהגרים ופולשים, מרות שחורות של מוחקים ומחוקים, שדים של השמדה, אשמדאים, שדי זעם של מלחמות, מחלות ומגיפות, דמונים של מילים, שדה מוקשים של כיסוי וגילוי, תעתועי קשרים ושקרים. כולם לוחשים באוזניי, מדברים, צווחים, כל אחד רוצה שאספר את הסיפור שלו. מאין להתחיל? אם הייתי פסלת, הייתי מנסה להציג את היער כולו בתלת-ממד, על הצמרות שמשתרגות זו בזו, על השורשים שיוצרים מערכות של קשרים, הקשרים ותקשורת. בידיי כלי עלוב של מילים, שנרשמות ונקראות בחד-ממדיות של הנייר, בליניאריות הכפויה של הזמן, אורגת פורמת לכל הכיוונים, מילה אחר מילה אחר מילה.
אקליפטוס
שמו של עץ האקליפטוס הוא חיבור של שתי מילים ביוונית עתיקה: "מכוסה היטב", על שם המכסה שמגן על ניצן הפרח. את השם טבע בוטנאי צרפתי במאה השמונה-עשרה. שם זה מכסה היטב על השמות שנתנו לאותם העצים האבוריג'ינים, החיים באוסטרליה כבר לפחות כשישים אלף שנה, לאחר שהגיעו אליה מדרום-מזרח אסיה. עצי האקליפטוס הם חלק בלתי נפרד מהתרבות החומרית והרוחנית של הילידים האוסטרלים. השמות שהם נתנו לכמה מיני אקליפטוס הם: גַ'ארַה, מוֹאִיץ', וַאנדוּ, אַפֶּר, דְבוּטַה, מוּגַאגוּ, מוֹטְלֶקַה .אני לוחשת לעצמי את המילים, חוזרת עליהן בקול, שומעת רוח מרשרשת בעלים. גילו של מאובן העץ העתיק ביותר – לפני שבני אנוש נתנו לו שם, לפני שבני אנוש היו קיימים – הוא חמישים ושניים מיליון שנה בקירוב. מה יודע העץ שאני לא?
"גילוי" האקליפטוס ונביאו
העץ מופיע לראשונה בכתובים בדצמבר 1642 ביומן המסע של "מגלה" הארצות ההולנדי אַבֶּל ינזון טסמן, בזמן ששהה באי טסמניה, הקרוי היום על שמו. בוטנאים אירופים ש"גילו" את העץ והתלהבו ממנו כונו אקליפטולוגים. אחד מהם היה הגרמני פרדיננד פון מילר, שהיגר לאוסטרליה ב-1847. הוא זכה לתואר "נביא האקליפטוס", שכן חזה שיכולותיו של העץ לצמוח בסביבה צחיחה ולעצור סחף קרקע יביאו להפצתו ברחבי העולם.
האקליפטוסים הראשונים הובאו לפלסטין-ארץ ישראל בשנות השישים של המאה התשע-עשרה. אותו פון מילר שלח זרעים לאליזבת אן פין, רעיית הקונסול הבריטי בירושלים, שהייתה חובבת גננות. קרל נטר, מייסדו ומנהלו הראשון של בית הספר החקלאי מקווה ישראל, הביא מאלג'יריה עצי אקליפטוס ונטע את החורשה הראשונה (שנעקרה מאז והוסבה חלקית למגרש חנייה). גם מתיישבים טמפלרים נטעו אקליפטוסים בשרונה. העצים הובאו בראש ובראשונה כדי לתת צל ולשמש שוברי רוח ולצורך תעשיית העץ.
רחוק וקרוב
הכתיבה על הרחוק קלה יותר. על הקרוב היא קשה ושורפת. כשהתחלתי לעבוד בשמורת החולה, הייתי בורה באופן מרגיע ומכאיב. מרגיע, כי לא התעוררו אצלי שאלות מטרידות. מכאיב, כי כאב הגילוי נמשך עד היום: מה לא נכתב בספרים, על מה לא מדובר, מה אסור להגיד? דבר לא הפריע לי להתפעל מעצי האקליפטוס הכבירים בחורשת המייסדים של יסוד המעלה, שניטעו בשנת 1890 לערך לחופו של מה שהיה אז אגם החולה. אני זוכרת תגליות נפלאות בחורשה – למשל זהבנים, ציפור יפהפייה: הזכר בצבעים ניגודיים של צהוב ושחור, והנקבה ירקרקת-צהבהבה. מנדלי מוכר ספרים (ש"י אברמוביץ') חידש את שמה העברי של הציפור וכינה אותה קיכלי צהוב. כך הוא מתאר אותו בכרך העופות של 'תולדות הטבע' שנעתק על ידו לשפת עבר ויצא לאור ב-1866: "הוא צהוב להפליא ואברותיו שחורות, זנבו שחור וצהוב בקצהו … עדי זהב זה יעלה על נוצתו רק במלאת לו שלוש שנים". הספר הוא מעשה תרגום מגרמנית,[3] ויש בו תוספות חשובות, בהן שמות שחודשו בעברית לראשונה. מאוחר יותר שינה הזאולוג ישראל אהרוני את השם לזהבן מחלל, לאחר חניית ביניים בשם זהביה. אני זוכרת שהזהבנים היו נבלעים כלא היו בעלווה הסמיכה של צמרות האקליפטוסים, למרות צבעיהם העזים. למדתי לאתר אותם על פי קולות שירתם.
קדחת ההתיישבות היהודית
כשהחלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל-פלסטין בסופה של המאה התשע-עשרה, רוב הקרקעות הזמינות למכירה היו קרקעות שישבו בהן אריסים או שהתאימו פחות לחקלאות. בספרו 'אמת מארץ ישראל', אחד העם כותב למשל: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו, אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות".[4] למכירה היו זמינות גם קרקעות ביצתיות, שפשתה בהן מלריה – בעמק החולה, בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל ובמישור החוף. "במובנים רבים אפשר לומר כי מפת אזורי המלריה השפיעה רבות על עיצוב מפת ההתיישבות היהודית המוקדמת".[5] ראשוני הרופאים בארץ זיהו את הקשר בין הביצות למלריה, אך סברו, כמקובל אז בעולם, כי מקור המחלה ב"אוויר רע" ("מלריה" באיטלקית) העולה מהביצה, וחשבו כי האקליפטוס יטהר את האוויר וייבש את הביצות. מיליוני עצי אקליפטוס נשתלו בפתח תקווה, ראשון לציון, חדרה, ראש פינה, יסוד המעלה, מזכרת בתיה ושאר מקומות. בשל כך מכנים הפלסטינים את העץ "שַׁגַ'רַת אל-יהוד" – עץ היהודים.
אוויר רע
המלריה גרמה לתחלואה ולתמותה בקרב יהודים ופלסטינים. ילדים היו פגיעים במיוחד. עדויות פואטיות להשפעת הקדחת ולאקליפטוסים מופיעות בספר 'גן שחרב',[6] המקבץ קטעי פרוזה שכתבה אסתר ראב, ילידת פתח תקווה והמשוררת הצברית הראשונה, בתקופה שבה כמעט כל המשוררות והמשוררים היו מהגרים. כילדה, היא הרבתה לחלום, גם בזמן שקדחה מחום:
אם היה זה בלילה, הייתי חולמת שאני יחפה, מתרוממת מעל צמרות האוקליפטוסים, גבוה גבוה, ורואה מתחתיי את רחובות המושבה, את הבתים והאנשים יוצאים מן הבתים ומסתכלים בי מלמטה, מנפנפים בידיהם וצועקים: ואז אני משעינה רגל על האוויר, שאני מרגישה אותו כמשהו מוצק, ומתרוממת גבוה יותר, מתניעה זוג כנפיים, שאני מרגישה בהן כמו במשוטים ועולה ומגדילה את מהירות התנועה, ומרגישה את המאמץ ועימו גם אושר גדול – מין בריחה לעולם שהוא כולו שלי, ושהאנשים מלמטה רוצים לחדור לתוכו, והם חסרי-אונים כלפיו.
העצים סיפקו מפלט מחום הקיץ, מחום הקדחת, מעצבוּת ומשעמום: "ריח האקליפטוסים הרחיב את הריאות, הצל הרגיע, וכל ההתרחשויות מסביב בידרו כספר מרתק". העצים היו שותפים ושכנים: "ואקליפטוסים היו גם כאן, על שכנותם הריחנית, המצלה ומלאת ההזיה, כששבטיהם הארוכים הם כשיער מבודר הנע ברוח-ים שבאה ממרחקים, נעים בעצב בשעות ערב, בחגיגיות בבוקר … לי היו עצים אלה מגן מחסה ומפלט משעמום ממחלה ומעצב". ראב הילדה מצאה לה מפלט בין חוטרים של אקליפטוס שפרצו מגזע גדום של עץ ענק שנוסר: "סדן של אקליפטוס ענק שניסרו אותו וחשבוהו למת, אבל יום אחד פרצו שני חוטרים משני צדיו והיו לעצים צעירים – וביניהם הסדן; הסדן הרחב בין שני העצים הצעירים מכיל אותי בדיוק, ואני יושבת כאפרוח בתוך ביצה".
גם רחל המשוררת התפעלה מכושר ההתחדשות של האקליפטוס:
לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם
וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר
מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם –
זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר הַשָּׂרִיד הַיָּתוֹם מִזְדַּקֵּר נוּגוֹת
מְיֻתָּר וְעֵירֹם מִכֹּל.
וְתָמִיד נִדְמֶה: הַפַּעַם הַזֹּאת
לֹא יִשְׁכַּח הָעֵץ, לֹא יִמְחֹל
…
תִּפְקְדֶנוּ שׁוּב, אַךְ שָׁנָה תִנְקֹף
תַּעֲמֹד מִשְׁתָּאֶה, תַּבִּיט:
לַמָּרוֹם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף,
וְנוֹהֵר כְּאָז, וּמַרְטִיט. (ניסן תרפ"ט 1929)[7]
עורבא פרח
עד מהרה התברר כי מקור הקדחת הוא בטפילים שיתושים מעבירים מאדם לאדם. עד מהרה התברר כי האקליפטוסים אינם תורמים לייבוש הביצות, והן נוקזו באמצעות חפירת תעלות. עד מהרה הוטל ספק בסיפור כי המרגל אלי כהן הוא שהנחה את הסורים לטעת אקליפטוסים סביב מחנות צבא, ו"סימן" כך את מיקומם. ייתכן ששורשיו של סיפור זה נעוצים בקרקע הייעור הביטחוני שחוליית הצמחייה של צה"ל עסקה בו בשיתוף עם קק"ל. אקליפטוסים ניטעו בחורשות, בצדי דרכים וסביב מחנות צבא ומתקנים רגישים לצרכי הסוואה, הסתרה ויצירת מכשולים.[8]
כך או כך, עכשיו אפשר לראות דררות יפות וצבעוניות מתעופפות בין ענפי האקליפטוסים על גדת הירקון, מהגרות בין מהגרים. העצים הובאו לכאן. הדררות יובאו לכאן כאסירות בכלובים. קרוב כל כך: "הובאו" לעומת "יובאו", ה"א מתחלפת ביו"ד, כמו אוהב ואויב. הדררות שברחו מהכלובים התפשטו בארצות רבות וגם בישראל. אגדה אורבנית מספרת שהמוזיקאי והגיטריסט ג'ימי הנדריקס, שאהב תוכים, רכש זוג דררות והבריח אותו לבריטניה. הוא קרא להן אדם וחווה וגידל אותן בביתו שבלונדון. בשנת 1968 שחרר אותן בעודו מסומם מחלון ביתו על מנת להביא שלום לעולם.
ג'ין וג'ינים
כינין היה התרופה היעילה הראשונה לטיפול במלריה. החומר מופק מקליפה של עץ הכינין – צינכונה או עץ הקדחת – הגדל בדרום אמריקה. מוצא השם כינין ב"כינה", המילה הספרדית לקליפה. טעמו של הכינין מר מאוד, וכדי להקל על בליעתו כתרופה, מהלו אותו במים מוגזים. המשקה הזה נקרא מי טוניק, כלומר "תרופה מחזקת". את השיטה ליצירת מים מוגזים המציא יאקוב שְׁוֶפֶּה, שעל שמו נקרא עד היום מפעל שוופס, הממשיך לייצר מי טוניק, אם כי בכמות מופחתת של כינין.
בזמן מלחמת שמונים השנים בין הולנד לצרפת (שפרצה ב-1568) סבלו חיילים הולנדים רבים ממחלות מעיים וכליות. רופא הולנדי אחד מהל שמן מעץ ערער, שיש לו סגולות מרפא, באלכוהול, שהחיילים הרבו לשתות. האנגלים שלחמו לצד ההולנדים גילו את המשקה האלכוהולי, ושמו קוצר לג'ין, גלגול של שמו ההולנדי של עץ הערער. חיילים שתו ג'ין כדי לשכוח, ולו לזמן קצר, את הג'ינים הרודפים אותם, את אימי הקרבות. כאשר אירופים לחמו והתיישבו באיזורים טרופיים וסבלו ממלריה, הם ערבבו מי טוניק בג'ין, ומכאן המשקה הפופולרי ג'ין וטוניק.
בשנות מלחמת העולם הראשונה הציקה לחיילים הבריטיים המחלה, שנפוצה בישראל-פלסטין. בשנת 1918 בלבד דווחו יותר מעשרים ושמונה אלף מקרי מלריה בקרב החיילים. הבקטריולוג דוקטור ישראל יעקב קליגלר הקים מערך ארצי שפעל במשך עשרות שנים לחינוך התושבים היהודים והפלסטינים על הצורך בהגנה מפני יתושי אנופלס, בניקוז מים עומדים ובשימוש בדגים הניזונים מזחלי היתושים. לשם כך הוא הביא לארץ דגי גמבוזיה, המשמשים עד היום למטרה זו במאגרי מים. קליגלר עבד בשיתוף עם שלטונות המנדט והצליח בתוך שנתיים להביא לירידה במספר החולים. הוא טען שהאקליפטוסים לא רק אינם מסייעים, אלא לפעמים מזיקים, כי שורשיהם סותמים צינורות ניקוז. הקרן הקיימת לישראל נטעה לכבוד קליגלר יער ובו עשרת אלפים עצים, אבל איש אינו יודע היכן הוא נמצא.[9]
מחלת הרפאים
יתושים העבירו מלריה עוד בתקופת הדינוזאורים, לפני מאה מיליון שנה. חוקרים מצאו חומר גנטי של גורמי המחלה ביתושים שהשתמרו בענבר.[10] עד לאחרונה לא היה אפשר לחקור את ההיסטוריה העתיקה של המחלה, את השפעתה על בני אדם ואת אופן הפצתה, שכן המלריה אינה מותירה סימנים בשלד, ולכן כונתה "מחלת רפאים" (ghost disease). מחקרים של דנ"א עתיק שינו מצב זה ומלמדים כיצד האדם הפיץ את המלריה ברחבי העולם. המתיישבים האירופים העבירו את הזנים הידועים לנו היום עם התיישבותם ביבשת אמריקה – זן אחד ישירות מאירופה וזן אחר שהסחר בעבדים הביא מאפריקה.[11]
שפות מכסות
אותו טסמן, ששמו הפרטי היה אבל (השם התנ"כי הבל), קרא לאוסטרליה ניו הולנד, "הולנד החדשה". לטסמניה הוא קרא ארץ ואן דימן, על שם פטרונו המושל הקולוניאלי של חברת הודו המזרחית ההולנדית, שניהלה את המסחר ואת המושבות של הולנד באסיה. השם ארץ ואן דימן מחק את שמו הקודם של האי – לוּטְרוּוִיטָה – בשפת האבוריג'ינים. בתחילת המאה השמונה-עשרה ייסדה בריטניה מושבת כתר בארץ ואן דימן וביססה שם מושבת עונשין, שנידונים מבריטניה ומאירלנד הוגלו אליה בשל הצפיפות בבתי הכלא באיים הבריטיים. המתיישבים השתלטו על האדמות ועל אזורי הציד המסורתיים של הילידים. "המלחמה השחורה" החלה. הבריטים התייחסו לילידים כאל תתי-אדם. ילדים ונשים נחטפו לעבדות. בשנת 1828 נחקק חוק המתיר לגרש אבוריג'ינים מאזורים שהמתיישבים הלבנים התיישבו בהם. לצורך ביצוע ההוראה הוקמו יחידות של אסירים ממושבת העונשין, שרדפו את האבוריג'ינים והרגו אותם. הוכרז פרס לגולגולת – חמש לירות בעבור מבוגר שייתפס חי ויימכר לעבדות, שתיים בעבור ילד. באותה תקופה שילמו פרס גולגולת גם למי שהרג את השד הטסמני – טורף שטרף תרנגולות בלולים, וקיבל את שמו מהמתיישבים האירופים – עשרים וחמש סנט לזכר, שלושים וחמש לנקבה.
האבוריג'ינים הטסמנים הושמדו כמעט לחלוטין, ואיתם הוכחדו גם השפות הילידיות. פאני קוצ'רן סמית', הדוברת האחרונה שלהן, הלכה לעולמה בשנת 1905. היום חיים בטסמניה כשישה-עשר אלף ותשע מאות אבוריג'ינים, רובם צאצאי יחסים (כולל מקרי אונס) בין נשים טסמניות לגברים לבנים. במרכז האבוריג'יני בטסמניה של היום יצרו שפה – פאלאווה קאני – המורכבת משרידי השפות המדוברות. גם השם ארץ ואן דימן נעלם. בשנת 1856, כשנה לאחר שפסקה הגליית אסירים לאי, שונה שם האי לטסמניה, על שם טסמן ההולנדי, שתיאר את האי ואת עצי האקליפטוס יותר ממאתיים שנה קודם לכן. הסיבה לשינוי השם הייתה הרצון למחוק את רוחות הרפאים, את הדֶּמוֹנִים של ואן דימן, את מעשי האכזריות במושבות העונשין. לוטרוויטה, השם הילידי של האי, לא הושב על כנו.
על הגירה ועל פלישה
"הגירה" ו"פלישה" הן שתי מילים שחידש אליעזר בן-יהודה. המילה "הגירה" חודשה על פי השורש הערבי ה-ג'-ר (هجر). בן־יהודה דגל בחידושי לשון המבוססים על שורשים ערביים, בייחוד אם יש להם הד בשמות פרטיים מקראיים, במקרה זה – הָגָר המצרית, שפחת שרה ואימו של ישמעאל. ואכן, בן־יהודה מעיר במילונו כי קרוב לוודאי שיש קשר בין השם הָגָר להוראת השורש "יצא ממקום למקום". כמו כן, ייתכן שבן־יהודה יצר את שם הפעולה "הגירה" בהשראת המונח הערבי אַל־הִגְ'רַה (الهجرة), המציין את הגירתו של הנביא מוחמד מעיר הולדתו מכה.[12] כאשר חידש בן־יהודה את המילה "פלישה", הוא חידש אותה במשמעות של מעבר לארץ אחרת, להבדיל מהגירה או מעזיבה של ארץ. רק מאוחר יותר החלו להשתמש במילה במשמעות של פשיטה אלימה.[13] ייתכן כי מוצא המילה הוא בפלשתים, גויי הים, שפלשו למזרח הים התיכון ממערבו. שמם של הפלשתים בשפתם אינו ידוע.
מהגרים ממקסיקו
דג הגמבוזיה, שהובא כדי לעזור במיגור המלריה, הוא מהגר מדרום ארצות הברית ומצפון מקסיקו. מהגר נוסף ממקסיקו למזרח התיכון הוא הצבר. הוא הובא לספרד לאחר כיבוש מקסיקו בעיקר כדי להפיק צבע אדום יקר ערך – "קרמיז" בפרסית ובערבית, "תולעת השני" במקרא, "זהורית" במשנה – מכנימות הצבר (cochineal) הגדלות עליו. הספרדים ניסו לשמור על בלעדיות הייצור ואסרו לייצא כנימות חיות, אבל הודות למבריחים, התפשטה תעשיית הצבע של הכנימה ברחבי העולם, וגם במזרח התיכון. לצבר עצמו שימושים רבים – הוא משמש למאכל ולהפקת תרופות ואינו דורש השקיה. הפלסטינים השתמשו בו גם כגדר חיה, לסימון גבולות של חלקות ולהגנה על יבולים מפני אוכלי עשב, וגם סביב יישובים. במלחמת העולם הראשונה התקשו הבריטים לכבוש את עזה בהתקפה הראשונה שלהם עליה בשל משוכות הצברים שעמדו בדרכם. בשנותיה הראשונות של המדינה שקלו בצה"ל לטעת צברים כמכשולים סביב יישובים ומתקנים צבאיים.[14] השימוש בכנימה להפקת צבע דעך עם התפתחות תעשיית הצבעים הסינתטיים, אך קם לתחייה לאחרונה בזכות המגמה של חזרה לשימוש בצבעים טבעיים. ייתכן שבשל כך הובאה ממקסיקו לישראל הכנימה אצברית ממאירה, שנחשבה בטעות ראויה להפקת הצבע האדום, אך הורגת בפועל את שיחי הצבר. קיים חשש שכנימה זו תתפשט ותפגע בצבר ובגידולו בחוות מסחריות במרכז הארץ ובדרומה. לשם מניעת התפשטותה הובאה לארץ ממקסיקו חיפושית הטורפת אותה.[15]
התיאור ב'ישראל היום' היה דרמטי: "איום קיומי: הסמל הישראלי בסכנת הכחדה. התוקף: כנימה אלימה מחו"ל. קק"ל ומרכז וולקני בקרב בלימה כדי שהפרי הקוצני והמתוק מבפנים לא ייעלם".[16] מעט דרמה לא תזיק לתפוצת העיתון, וברור הרמז לתפיסה הרומנטית של הישראלי הצבר, הקוצני בחוץ והמתוק בפנים. אולם, הצבר, סַ'בַּאר (صبار) בשמו הערבי, החולק שורש עם המילה הערבית לסבלנות, אינו רק סמל ישראלי, אלא גם פלסטיני, המופיע אצל אמנים פלסטינים רבים, סמל לעמידות ולצוּמוּד, היצמדות לאדמה,[17] ואף לשיבה לחיים כמו עוף החול.[18]
כמה טעון – צמח מהגר שהפך לסמל לשתי תנועות לאומיות, לסמל ישראלי ולסמל פלסטיני, ביצה ותרנגולת, סמל שיש הרואים בהפיכתו לישראלי מעשה של ניכוס ואפילו גזילה של הזהות הפלסטינית.[19] והנה, הצמח הזה נמצא כעת בסכנת הכחדה בשל כנימה מהגרת, ואולי יינצל בזכות חיפושית מהגרת. דוקטור לירון שני, אנתרופולוג החוקר את הקשר בין האדם לטבע, ראיין אקולוגים החוקרים את הנושא: "רוב האנשים שדיברתי איתם רצו להציל את הסברס כי הוא חלק מהנוף שלהם, חלק מהטבע ומהזהות שלהם". אך היו גם שטענו שאין צורך להציל את הסברס, כי אינו מין מקומי, והיה גם מי ששאל אם ראוי להציל צמח המשמש תזכורת לנכבה הפלסטינית.[20]
זהירות קוצים!
נולדתי בתל אביב בחורף 1955. בקיץ היו הסברסים מפציעים לפתע פתאום, ביום אחד – ילד או נער פלסטיני עם גיגית פח מלאה קרח שסברסים מפוזרים עליו. אני זוכרת את הכוריאוגרפיה האילמת: אני מצביעה על זה שבחרתי. הוא אוחז בפרי ביד כסויה, קוצץ בסכין את הקצה האחד ואת הקצה האחר, ואז חותך בקליפה, מפשק אותה וחושף את הפרי. אני אוכלת בגרגרנות את המתיקות הגרגירית שלו. ועוד אחד. עד שיום אחד נעלמו כלעומת שבאו. לא חשבתי אז, הייתי ילדה, מאין באו ולאן נעלמו ובידי מי – למשל פטום אלתרתיר, ילדה בגילי, שעבדה מגיל עשר במכירת סברסים ותאנים שקטפו היא ובני משפחתה, עקורים מאל-לִד, לוד בעברית.[21] במחזור שיריי 'זיכרון מקומי' כתבתי:
יְלָדִים עֲדַיִן מָכְרוּ סַבְּרֶס מָתוֹק
בְּגִיגִיּוֹת אָלוּמִינְיוּם מְלֵאוֹת קֶרַח,
מַפְשִׁילִים שְׂפָתַיִם קוֹצָנִיּוֹת
וְחוֹשְׂפִים אֶת הַכָּתֹם-הַמָּתוֹק הַזֶּה, כְּמוֹ פֶּצַע.[22]
הקופסה הכחולה
כשהייתי בת חצי שנה בערך, קיבלו הוריי תעודה מעיריית תל אביב המעידה שעץ ניטע לכבודי ביער הילד של הקרן הקיימת לישראל. לא הייתי יחידת סגולה – העירייה מימנה עץ "לכל ילד וילדה שנולדו במזל טוב בתחומי העיר תל אביב". בתעודה שנייה מ-1972 מודים לי על תרומתי לנטיעת עצים על שם אחד-עשר הספורטאים והמאמנים שאנשי ספטמבר השחור רצחו באולימפיאדה ה-20 במינכן. שתי התעודות מעידות על המשמעות העמוקה המיוחסת בישראל לנטיעת עצים. העץ הוא סמל אישי ולאומי של זהות, שורשיות והתחדשות, הן בזמן לידה והן בזמן אובדן ומוות.[23]
בתקופת לימודיי בבית הספר היסודי תל-חי, העבירו בכל יום שישי בינינו, הילדים, את הקופסה הכחולה. בהתרוממות רוח שגבלה בחרדת קודש, שלשלתי לקופסה את המטבעות שנתנה לי אימי מבעוד מועד. גם סיימון שאמה, סופר והיסטוריון יהודי בריטי, מתאר תרומות לקק"ל מתקופת ילדותו בלונדון: הילדים הדביקו עלים ירוקים לעץ מנייר שנתלה בכיתה – עלה לכל מטבע שהוטמן בקופסה הכחולה. כשהעץ התכסה עלים, נשלחה הקופסה המלאה, ונטע צעיר, כך הבטיחו, נשתל באדמת הגליל. "בכל רחבי לונדון התכסו בעלווה עצי נייר לצלילי מטבעות, והיערות בציון התעבו בצהלה … יער מושרש הוא הנוף ההופכי לחולות נודדים … הגולה היא חול. ומה צריכה להיות ישראל אם לא יער, קבוע ותמיר?"[24]
הפרחת השממה: אנחנו והם
החיים בארץ ישראל יהיו חדשים: "חשבנו לנטוע חורשה שהיא גם תשמש לנו לסמל חיינו להבא. עצים שונים עם סגולות שונות, כל אחד לחוד ממלא את תפקידו המיוחד בחיים … ויחד בכפיפה אחת הם יוצרים הרמוניה שלמה של גן … כל זה צריך היה לשמש לנו לסמל של חיים קבוצתיים משורשים באדמה, ומהאדמה לאור השמש. חיים קבועים שאי אפשר להזיז כל כך בנקל, חיים מלאי שאיפה להתרומם מעלה".[25] באמצעות עבודת האדמה יהפוך הגבר היהודי הגלותי לגבר חדש, ובכוח עמלו תהפוך השממה לגן פורח.
נטיעת העצים נתפסה כמעשה של ביות הנוף הפראי והשומם והחלפתו בנוף חדש ומטופח, כנאמר ב"שיר בוקר" של נתן אלתרמן:
אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,
אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאֹד
נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים.
הנוף החדש משקף את יוצרו – עם תרבותי. כך הובנה ההבדל המהותי לא רק בין הנוף הישן והחדש, אלא גם בין יוצריהם ומעצביהם של כל אחד מהנופים האלה – הפלסטינים, שנתפסו כאילו הזניחו את הארץ, והיהודים, שיפריחו אותה. אכן, היסטוריה של קרבות וכיבושים הביאה לדלדול היערות בארץ הקודש, אך על עומק האמונה שהפלסטינים אחראים ליצירת השממה אפשר ללמוד מדברי דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי – כשהבחינו במטעי פרי וכרמי זיתים סביב העיר עזה, טענו השניים שאת העצים שתל אלכסנדר הגדול, וכי "מאז הכיבוש הערבי לא נשתל אפילו עץ זית אחד".[26]
יער ומדבר: אירופה והמזרח התיכון
אחת הסיבות לתפיסת הארץ כשממה היא ההבדל בין נופיה לבין נופי אירופה המזרחית. בספרו 'רשמים' מביע יוסף ויץ געגועים עזים ליערות ילדותו בווהלין (באוקראינה של היום): "יערות האורנים שבוהליניה עם הפלגים העוברים בתוכם … וכי מה עוד חקוק בנפשי כל כך עמוק כמראות ההם? העץ וצילו, המים וסאונם … המה כתבו כתובת-קעקע על הנשמה, על הלב בלי המחק לנצח".[27] אותם זיכרונות חקוקים הפכו לאידיאולוגיה. בוועידת ויצ"ו של שנת 1944 אמר ויץ: "הרי הוא [היער] יצירה בפני עצמו בטבע. חקלאות מפותחת אינה יכולה להתקיים בארץ תרבותית, בלא שילוונה היער. וכבחקלאות כן גם בחברה אנושית תרבותית: אין לתארה, בלא שיהיה מצוי לה היער. כי היער הוא מזיגה של גוונים, צללים וצלילים של הטבע … ביער מוצא האדם לא רק מרגוע, אלא גם סביבה המקרבתו אל יוצר העולם".[28]
ויץ כורך את היער בתרבות, כי לתפיסתו, רק יער הוא טבע ראוי, ורק עם שנוטע יער הוא עם תרבות. בהתאם לכך, בתוכנית חינוכית לנטיעת עצים בנגב שקק"ל גיבשה בשנת 1986, נכתב כי אין להשלים "עם חרפת ההרים הקרחים והחולות העריריים". הפתרון הוא נטיעת עצים בלב המדבר ליצירת שינוי גמור ולמחיקת הנוף הקיים: "… בעוד חמש שנים, עשר שנים, בבואנו לאיזור המדברי והקשה ביותר בנגב, יתגלה מראה מרהיב, מראה נשגב. בלב המדבר ישתרע יער … את שינוי סדרי בראשית זה [י]חוללו ילדי ישראל".[29]
אחד המתנגדים הבולטים לתפיסה חד-ממדית זו היה הסופר ס' יזהר: "אסור לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון – ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות", ובמילים אחרות, "קח מהאדם את המדבר – ואין לך תרבות גם באזור המיושב".[30]
ההצבה המבנית של חולות המדבר בניגוד ליערות ושל הגולה בניגוד למדינת ישראל מבוססת על תפיסת המדבר לא רק כנוף צחיח ממשי, אלא גם "כנוף סמלי שהוגדר כריק סמלי", בניסוחו של אדוארד סעיד בספרו 'אוריינטליזם'.[31] יעל זרובבל מוסיפה ומציינת כי גם בהיסטוריה היהודית, השהות בגולה מאופיינת כריק סמלי, העומד בניגוד לחיים יהודיים לאומיים.[32] דה שליט וטליאס מציעים שהמאבק, הפרטי והלאומי, להכנעת המדבר היה מאבק פנימי וחיצוני, "שלילה מהפכנית של המדבר בתוך הנפש היהודית ועל האדמה היהודית".[33]
רוחות רפאים
המתיישבים הבריטיים הכריזו על אוסטרליה כולה כעל ארץ שאין עליה ריבונות או בעלות, terra nullius.[34] ההשתלטות על האדמות הוצדקה בטענה שהילידים האוסטרלים לא הטביעו בהן את עקבותיהם ואת עקבות תרבותם, כלומר לא ביססו יחסי שליטה ובעלות ולא פיתחו טכנולוגיה בצורה דומה לתרבות המערבית, כישלון שנתפס כסימן ברור לא רק לנחיתות שלהם, אלא גם לחוסר החזקה או הזכות שלהם על האדמה ואפילו לחוסר זיקה לאדמה.[35] במילים אחרות, אם אין חותם תרבות וטביעות רגל, הרי שהארץ במצב טבעי, כלומר ריקה מתרבות (מערבית), ולכן זמינה למתיישבים האירופים החדשים. כיוון ששיטת המשפט לא הכירה בזכויות של "ילידים" על מקרקעין, הם הפכו לרוחות רפאים, קיימים ולא-קיימים, ובכל אופן "מסיגי גבול" על אדמתם.
לא עם?
גם הפלסטינים נתפסו כמשוללי תביעות לגיטימיות לבעלות על הקרקע, כפי שמתבטא בסיסמה "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ", ששימשה את ישראל זנגויל, סופר ומחנך בריטי. הוא הודה שאמנם יש תושבים ערבים בפלסטין, אבל הם אינם בגדר עם, כיוון ש"אין שם ערבים שחיים באיחוד אינטימי עם הארץ, שמנצלים את המשאבים ומטביעים את חותמם האופייני. לכל היותר יש שם מאהל ערבי".[36] תפיסה זו משקפת התעלמות מהמציאות או עיוורון סלקטיבי – בפלסטין לא חיו רק בדואים, אלא גם פלאחים בכפרים ועירוניים בערים. כולם היו קשורים בעבותות לאדמה, שממנה התפרנסו, ושעליה התעצבו תרבותם וזהותם.[37]
יתרה מכך, הפלסטינים נתפסו כאחראים להפיכתה של ארץ זבת חלב ודבש – כפי שהתקיימה בדמיונם של היהודים שגלו ממנה והתגעגעו אליה – לארץ שוממה. משום כך, הפיכת הארץ לגן פורח לא הייתה נטועה רק במחיקת הקיום הגלותי, אלא גם במחיקת הנוף הפלסטיני ובהחלפתו בנוף המעיד על תרבות ועל בעלות, ומחזיר עטרה ליושנה. בתיאורו של רג'א שחאדה, סופר ועורך דין פלסטיני: "כך התחיל תהליך הנמשך עד עצם היום הזה: מבקרים ומתיישבים קולוניאלים רואים את הארץ מבעד למנסרת העבר המקראי ובתוך כך מתעלמים מהמציאות שבהווה. להוטים לשכון בארץ שבדמיונם, הם כופים עליה את חזונם ומעוותים אותה כך שתעלה בקנה אחד עם הדימוי המיתי העומד לנגד עיניהם, וכמעט שאינם מבחינים בתושביה הפלסטינים".[38]
אבי היערות
אין זאת אלא שהדמיון והחזון היו חזקים מאוד, כי לולא כן קשה להבין איך יוסף ויץ, שהאמין בכל לבו בערך העליון של התקשרות לאדמה ושל אהבתה, שדיבר על הצורך החיוני בהשתרשות בה לשם גאולת עובד האדמה כיהודי וכאדם, לא היה מסוגל לראות בפלסטינים – העירוניים, הפלאחים והבדואים – סובייקטים שגם בקרבם מפעמים רגשי אהבה, ושגם להם שורשים עמוקים וקשר נפשי לאדמה ולארץ. ויץ מונה בשנת 1932 לראש מחלקת פיתוח הקרקע והייעור בקק"ל ונשאר דמות מרכזית בארגון עד מותו, ארבעים שנה אחר כך. הוא כונה "אבי היערות", ועזריה אלון אמר עליו: "ראש הקק"ל היה יוסף וייץ. מעליו היה רק אלוהים".[39] אולם, יוסף ויץ לא היה רק "אבי היערות" – בני מוריס מצטט מדבריו בשנת 1940: "בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד … הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל, לפחות ארץ ישראל המערבית, ובלי ערבים".[40]
בזמן מלחמת תש"ח שימש ויץ ראש ועדת הטרנספר, שכונסה במטרה להחיש את עזיבת הפלסטינים. הוועדה פעלה תחילה באישור שבשתיקה מראש הממשלה דוד בן-גוריון, ואחר כך באישורו הרשמי. כדי למנוע את חזרת הפליטים הורה ויץ להרוס כפרים פלסטיניים, הוראה שמפקדי הצבא בשטח הפנימו והוציאו אל הפועל.[41] ההרס אף זכה לתיאור ב"שיר החבלנים" שחיים חפר כתב ב-1948:
אֶל כְּפָרֵי הָאוֹיֵב אֶת הַהֶרֶס נָבִיא,
בַּמּוֹקֵשׁ וּבַדֶּטוֹ, בַּפְּתִיל
עוֹד אוֹבְּיֶקְט לֹא אֶחָד יִנָּשֵׂא בָּאֲוִיר,
עֵת חַבְּלָן אֶת הַחֹמֶר יַפְעִיל.
נוכחים נפקדים
במהלך מלחמת 1948 (ואף כמה שנים לאחר סיומה) נהרסו מאות כפרים, וכן שכונות וערים, וכשבע מאות וחמישים אלף פלסטינים הפכו לפליטים ולעקורים פנימיים. לאחר המלחמה הנהיג ויץ את הקרן הקיימת לרכישה המונית של אדמות בבעלות ערבית. כך טען בשנת 1950: "הוגים מסוימים בציבור העברי סוברים שמאחר שהוקמה מדינה הרי כל הארץ שייכת לה … ואם כן – בעיית הקרקעות נפתרה מאליה והאדמה נגאלה … אך … פגם אחד מוצא אתה: … הזכויות עליה שייכות לכל אזרחי המדינה, לרבות הערבים … מתוך מצב זה, הכרח להביא שהאדמה תהא שייכת ברובה ליהודים … ואם כך יש להמשיך בגאולת הקרקע".[42] ויץ לא ראה אפוא בבעלות הערבית על הקרקעות זכות אזרחית, אלא בעיה שיש לפתור באמצעות העברת הבעלות לידיים יהודיות.
תהליך העברת הבעלות הזה החל בחקיקת חוק נכסי נפקדים.[43] הפליטים מחוץ לגבולות המדינה איבדו את אדמתם ואת רכושם. אמנם העקורים הפנימיים, שעזבו למקומות יישוב אחרים, קיבלו אזרחות ישראלית, והיו לכן נוכחים, אבל גם הם הוגדרו נפקדים ואיבדו את אדמתם ואת רכושם.[44] הבעלות היהודית על האדמות הובטחה כשהקרן הקיימת רכשה שני מיליון דונם של אדמות פלסטיניות שהחזיק האפוטרופוס על נכסי נפקדים. קרקע זו יועדה ליהודים בלבד, לפי הגדרת מטרותיה ותחומי פעילותה של הקרן הקיימת לישראל.
העצים המכסים
בנובלה של א"ב יהושע 'מול היערות', האורנים הצפופים מתוארים כטירונים ש"ערגתם פורצת", שורשיהם נוגסים בקרקע, והם מסתירים כפר פלסטיני שנהרס במלחמת 1948. שרידי הבתים נחשפים רק כששריפה פורצת ביער, החושפת לא רק את הכפר, אלא גם את ניסיון מחיקתו ומחיקת זכר קיומו: "עם השחר העולה … חמש גבעות חשופות ומפויחות מעלות עשן קליל … לרגע נדמה שהיער כלל לא נשרף אלא פשוט עקר ויצא בסך למסע רחוק … מתוך העשן, מתוך הערפל, עולה לפניו הכפר הקטן; נולד מחדש בשרטוטי-יסוד כבציור מופשט, כדרך כל עבר ששקע".[45]
קק"ל אכן נטעה יערות רבים בכפרים, בשטחי חקלאות ובבתי קברות פלסטיניים. יוסף ויץ הקצה מכספי הקרן להריסת בתים כדי למנוע את שיבת הפליטים. כך גילם ויץ בפועלו את המורכבות של מעשה הנטיעה – האקט החיובי של נטיעת יער ירוק היה גם מעשה לוחמני, נדבך נוסף במעשה העקירה וההרס ובניסיון להסתירו. עם זאת, אפשר עדיין לזהות היום את אתרי הכפרים הודות לעצים שהפלאחים הפלסטינים טיפחו בעבר – עצי זית, שקד ותאנה ומשוכות צברים – המבצבצים מבין שורות עצי האורן והברוש:
אֲנִי מְאַמֶּצֶת עֵינַי
בְּיַם הָאֳרָנִים הַנְּטוּעִים
בְּשׁוּרוֹת יְשָׁרוֹת
רוֹאָה טְבִיעַת אֶצְבַּע בִּמְאֻבָּן,
יָרֹק בְּיָרֹק,
רִשּׁוּמֵי מְשׂוּכוֹת צַבָּרִים
חֲמַקְמַקִּים כְּקַשְׂקַשֵּׂי דָּגִים,
תְּאֵנָה שָׁרָשֶׁיהָ בַּטִּין
עֲנָפֶיהָ נִמְשָׁכִים לָאוֹר.[46]
מאה ארבעים ותשעה מתוך ארבע מאות ושמונה-עשר הכפרים הפלסטיניים שרוקנו ונהרסו במלחמות של 1948 ושל 1967 נמצאים בשטחם של פארקים, יערות ושמורות טבע. קיומם אינו מוזכר בדרך כלל, לא בשילוט ולא בעלוני המידע. שמורות הטבע והגנים הלאומיים תורמים להבניית הזהות הלאומית באמצעות הסתרת קיומם הקודם של הכפרים הפלסטיניים[47] ובזכות השותפות שלהם בהפיכת טריטוריה שנויה במחלוקת לטריטוריה אתנית.[48]
רוב הנטיעות היו של אורן ירושלים, מין של מזרח הים התיכון. שירות הייעור של המנדט הבריטי החל בשנות העשרים של המאה העשרים בנטיעת עץ זה בפלסטין המנדטורית. הזרעים הובאו מחוץ לארץ. הקרן הקיימת לישראל המשיכה בשימוש נרחב במין זה בזכות עמידותו הגבוהה לתנאי יובש ובזכות צמיחתו המהירה. שמו המדעי Pinus halepensis ניתן לו על שם העיר חַלַבּ שבסוריה. יש הגורסים כי מין זה לא גדל בר בישראל, וכי כל העצים בארץ הובאו אליה מבחוץ או שהם צאצאיהם של עצים כאלה.[49]
מה חשים עצים כאשר עוקרים אותם מאדמתם, מקהילתם, ומעבירים אותם לאדמה אחרת? ליבשת אחרת?
נטיעה ועקירה: כיסוי וגילוי
נטיעה ועקירה מופיעות שוב ושוב בשיח ובפעולות של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. "באנו לארץ אבותינו כדי לטעת עצמנו בקרקע הטבעית ממנה נעקרנו, להכות שורשינו עמוק … למתוח את ענפינו באוויר המחייה ובאור השמש של מולדתנו". השימוש של א"ד גורדון בסמל העץ נטוע עמוק בתפיסתו כי על האדם לחיות מתוך חיבור אינטימי לטבע: "ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך".[50] בספרו 'תשוקת החלוצים', בעז נוימן מצטט דברים המעידים על הזדהותם העמוקה של המתיישבים עם עצים: "עם שתילת כל שתיל, הרגשתי כי אני שותלת גם את עצמי" (חסיה דרורי); "אתה רואה את עצמך כאחד העצים בגן, גוף מגופם, מחובר לאדמה הזו לנצח" (שמואל דיין).[51] נטיעת העצים נתפסה כעבודת קודש. "עצים שנטעו פועלים ערבים נחשבו 'פיגולים'. העבודה הזרה הייתה 'חטא', אפילו 'אם כל חטאת'. לפיכך נהגו החלוצים לעקור נטיעות על אדמת הארץ שנטעו ידים זרות". אחד המקרים הבולטים אירע ביער בן שמן בשנת 1908, בזמן נטיעת יער על שם הרצל ביוזמת הקרן הקימת לישראל. פועלים ערבים עסקו שם בנטיעות. כששמעו על כך פועלי פתח תקוה, שהיו מחוסרי עבודה, הם מיהרו למקום ועקרו את הנטיעות.[52]
כך גויסו העצים כשותפים למאבק, לשמש כלי נשק בסכסוך בין היהודים לבין הפלסטינים. הטבע היה יכול להיות מקום מפגש ופיוס, כי כולנו, פלסטינים ויהודים, קשורים לאדמה וצומחים ממנה, וכי האדמה למעשה אינה שייכת לנו, אלא אנו שייכים אליה. בתיאורו של אליאס ח'ורי: "האדמה אינה משה ממקומה. האדמה הזו נשארת, והשאלה אינה מי השולט בה, השליטה באדמה היא אשליה. איש אינו שולט באדמה, כי הרי ככלות הכל כולם נקברים בה. האדמה שולטת בכולם ולוקחת את כולם אליה".[53]
הפלסטינים, שאיבדו את רוב אדמתם ב-1948, גם אם הפכו להיות אזרחי ישראל, רואים בנטיעת האורנים פעולה המכוונת נגדם ומיועדת למחיקת עברם ולהגבלת צמיחתם, כפי שמירון בנבנשתי כתב לאחר הצתת היערות במאורעות אוקטובר 2000: "איש כמעט אינו מסוגל לתפוש, שהיערות המוריקים … אינם סתם טבע דומם וריאות ירוקות, אלא ביטוי נוסף למאבק הטוטאלי על אדמת מריבה. רבים מן היערות שהוצתו ניטעו כדי שיכסו את שרידי הציוויליזציה הערבית – כפרים, שטחי מזרע, מטעים ובתי קברות – ועצם נטיעתם נועדה לקבור את הרובד הזה בדברי ימי הארץ, ללא זכר וללא מצבה". הצתת היערות נתפסת כדוגמה ל"יצר הפרימיטיווי של הערבים בני המדבר", אך על היהודים בישראל לזכור "שחיים בקרבם בני אדם ששם היה ביתם, ובעיניהם היער המוריק הוא מזכרת לאסונם".[54] גם הסופר והמשורר מוחמד עלי טאהא מתייחס לכך: "הצבר הוא עד אמת לפשען העצום של הרשויות הישראליות, שהרסו חמש מאות כפרים ערביים פלסטיניים וגירשו את תושביהם. הישראלים ניסו להסתיר את הפשעים באמצעות נטיעת עצי אורן על חורבות הכפרים. אך הצבר התעקש לספר למבקרים ולעוברים והשבים: כאן ניצבות ספוריה, מיעאר, אל-בירווה, אום א-זינת, עין גזאל, אל-כאברי, אל-חדת'ה, א-ספסאף ודיר אל-קאסי!"[55]
עכוב זעתר: עולם שתמיד היה
צמחי הזעתר והעכוב ידועים בחשיבותם לתרבות ולזהות הפלסטיניות. במשך מאות שנים קטפו אותם תושבי הארץ, בעיקר לצורכי מאכל. בשנת 1977 הוכרז הזעתר כערך טבע מוגן, וכתוצאה מכך נהפכו קטיפתו, החזקתו והסחר בו לעבירה פלילית. לאחר מכן, בשנת 2005, הוכרז גם העכוב כערך טבע מוגן, והוטלו בקשר אליו איסורים זהים. כך נהפכו קוטפי הזעתר והעכוב לפורעי חוק, ואכיפת האיסור הובילה במקרים רבים להגשת כתבי אישום נגדם ולהרשעתם. בחוק לא הייתה התחשבות במסורת הפלסטינית, בתרבות האוכל שלה ובקשר שלה לאדמה ולצמחייה. איסור גורף זה השתלב במארג רחב יותר של יחסים ועלה בקנה אחד עם האתוס הציוני כלפי האדמה וכלפי הטבע, העומד בסתירה לאתוס הפלסטיני. הוא העניק מעמד בכורה לתפיסה הישראלית וצייר את השימוש הפלסטיני באדמה ובצמחייה באופן מזיק, פרימיטיבי ונחות.[56] רק לאחרונה הותר סוף סוף הקטיף שלהם לצריכה ביתית.[57] כך כותב המשורר טאהא מוחמד עלי, פליט מספוריה שחי עד יום מותו בנצרת, בשירו "ענבר":
אוֹסְרִים עָלֵינוּ לְהַבִּיט יוֹתֵר מִדַּי בַּכַּלָּנִיּוֹת וּבָרַקָּפוֹת
מוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ לִנְגֹּעַ בַּיְּרָקוֹת
בָּעֹלֶשׁ וּבָעַכּוּבִית.[58]
גם אמיל חביבי מצביע בכתיבתו על הקשר העמוק לעצים: "מיום 'שהלכו הערבים' נבלו העצים. אח… אח… מנדרינת 'יוסף אפנדי' שריחה מחדש את הלב … אילו צמחו הגעגועים על העצים כפרי, ודאי היו 'יוסף אפנדי'. ואילו לצער על ימי המשובה שגזו היה טעם, ודאי היה דומה מכל לטעמה של המנדרינה 'יוסף אפנדי'. אלא שהצער, כמוהו כחרב השלופה, מבהיק וננעץ בחזה ואינו יוצא משם".[59]
נעמי שיהאב ניי מתארת את געגועיו של אביה, שחי בטקסס, לתאנים של פלסטין, שממנה נעקר, ואת העץ שמצא
בְּאֶמְצַע דָאלָס, טֶקְסָס,
עֵץ וְעָלָיו הַתְּאֵנִים הֲכִי גְּדוֹלוֹת, הֲכִי שְׁמֵנוֹת, הֲכִי מְתוּקוֹת בָּעוֹלָם.
"זֶה שִׁיר עֵץ הַתְּאֵנָה!" אָמַר,
קוֹטֵף אֶת פֵּרוֹתָיו כְּהוֹכָחוֹת בְּשֵׁלוֹת,
סְמָלִים, הַבְטָחָה
שֶׁל עוֹלָם שֶׁתָּמִיד הָיָה שֶׁלּוֹ.[60]
בסיפורו "ארץ התפוזים העצובים", ע'סאן כנפאני מתאר זיכרון ילדות מ-1948, עת יצאו הפליטים מיפו לעכו ומעכו לראש הנקרה וללבנון, "הרחק מארץ התפוזים": "אז פרצתי בבכי גם אני. אימך התבוננה בתפוז שבידה. בעיני אביך נצנץ זיוום של כל עצי התפוזים שהשאיר ליהודים, כל אותם עצים טובים ובריאים שקנה אחד אחד. הדמעות זלגו על פניו גם בנוכחות קצין המשמר. בהגיענו לצידון, לעת ערב, נהיינו פליטים".[61] בספרו 'הזיכרון שוחח איתי והסתלק', סלמאן נאטור כותב: "כמו הטבעות החרוטות על גזע עץ הזית, החריצים המעטרים את פניו של אבו-מחמד מספרים את תולדות פלסטין".[62]
המפה העברית
יצירת זיקה יהודית רציפה לטריטוריה שלא ניתקה מאז תקופת המקרא שימשה גם היא אמצעי להשתלטות על הטריטוריה ולהצדקתה. ביולי 1949 התכנסו במשרד ראש הממשלה בתל אביב תשעה חוקרים ידועי שם מתחומי הארכיאולוגיה, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והמיפוי – חברי החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה – במטרה "לספק תעודה ממשית להתמשכות החוט ההיסטורי, שלא ניתק מעולם, למן זמנו של יהושע בן נון ועד ימות כובשי הנגב בדורנו".[63] תפקיד הוועדה היה להחליף את כל השמות בערבית ולקבוע שמות בעברית לנגב כולו – הרים, גבעות, גאיות וּואדיות, בארות ויישובים – בפעולה של קביעת עובדות בשטח, כפי שראש הממשלה דוד בן גוריון כתב ליושב-ראש הוועדה: "עלינו להרחיק את השמות הערביים מטעמים מדיניים; כשם שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כן אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם". חשיבותה של פעולת הוועדה לא הוטלה בספק – כגיאוגרפים וקרטוגרפים, היה ברור לחבריה שעיסוקם אינו טכני או מחקרי בלבד, אלא הוא מעשה של נטילת קניין. "שרטוט מפות … היה אחד מכלי הנשק האינטלקטואליים המיוחדים שבאמצעותם אפשר היה להשיג כוח, לנהלו, לזכות בלגיטימיות ובביסוס משפטי".[64] מירון בנבנשתי מצטט הנמקות של חברי ועדת השמות למחיקת השמות הערביים – לטענתם, השמות הערביים שליליים וירודים ומשקפים תרבות נחותה של אנשים הנכנעים לטבע: "השמות שמצאנו, לא זו בלבד שהם זרים לנו בצליליהם, אלא גם משובשים הם כשלעצמם. משמעותם מטושטשת … כינויים שלעתים נושאים אופי של גנאי וגידוף; לא מעטים השמות הדוחים במשמעותם העגומה והקודרת, ששיקפה את אוזלת ידם של הנודדים ואת התבטלותם בפני קשיי הטבע".[65] התפיסה העצמית של המתיישבים היהודים הייתה שונה באופן מהותי, כפי שמשתקף למשל בספרו של יהודה קרמון על עמק החולה: "עם היישוב היהודי מופיע בעמק [החולה] גורם, שאינו עשוי להיכנע לתנאי השטח והטבע, אלא מנסה לשנות אותם ולהתאים אותם לצרכיהם של המתיישבים".[66]
יש לציין שהיו שהתנגדו למחיקת השמות, כמו יוסף ברסלבסקי ושמואל יבין, שגרסו שהמחיקה תזיק הן למדע והן למפה, "במחי־יד מוחקים מסורת תרבותית שלמה הטומנת בחובה גם מסורות ישראליות־יהודיות",[67] והבינו עד כמה עשירה ההיסטוריה של קביעת השמות, כפי שרג'א שחאדה מתאר: "בפלסטין, לכל ואדי, מעיין, גבעה, תל וצוק יש שם, על פי רוב בעל משמעות וכוונה. אחדים מהשמות הם ערביים, אחדים כנעניים, עבריים או ארמיים, עדות לעתיקותה של הארץ ולהתיישבות הרצופה שמתקיימת בה עידן ועידנים".[68] ברסלבסקי אף טען שאין לזלזל באוכלוסייה הערבית ובצרכיה, אך טיעוניו לא התקבלו. השמות נמחקו, "עולם שלם שתואר 'בשמות הפרימיטיביים של הבדואים' נעלם עם בני האדם 'שלא היכו בו שורש', בכך שחיו חיי נדודים, ולבסוף גורשו ממנו בכוח".[69] הכוח נמצא בידי מי שמשרטט את המפות, זאת ידעו כל התנועות הקולוניאליסטיות: הבריטים החליפו שמות בכל הטריטוריות הקולוניאליות שלהם – באירלנד, בקנדה, באוסטרליה ובאפריקה – כטקטיקה וכסמל להשתלטותם עליהן.
הזיכרון העברי
כשעבדתי בשמורת החולה ב-1980, היה בה מוזיאון קטן ובו תצלומים של עמק החולה לפני הייבוש ולאחריו – חזון העבר והעתיד. קיר שלם הוקדש לתוכניות שלא התממשו – גידול פטריות, צלופחים ועצי בונסאי. על הקיר ממול הופיע כל מין ומין שנעלם בעקבות הייבוש בשמו העברי, הלועזי והלטיני – כל צמח, צדפה, רכיכה, דג ועוף. הייתה שם גם תצוגה אילמת, ללא כל שלט הסבר, של שלוש בובות בגודל טבעי על רקע תצלומים של בקתות גומא של בדואים משבט ערב אל-ע'וארנה – גבר אוחז ברשת דיג, אישה כורעת מכינה פיתות, וילדה נושאת שתי חבילות של גומא קצור. במרכז המבקרים החדש של השמורה ובמרכז של אגמון החולה אין זכר לתצוגה הזאת ואין כל אזכור לקיומם של היישובים הפלסטיניים שם ולנסיבות היעלמותם.
כך גם בבית אוסישקין, המוזיאון לטבע, ארכיאולוגיה, היסטוריה וגיאוגרפיה בקיבוץ דן. תומר גרדי, שנולד בקיבוץ, מכנה אותו "מוזיאון לאוטופיה", כי הוא מקיים שלושה תנאים הכרחיים ליצירתה: "יש בו טבע יפה אך כזה שגם אין בו איום. כזה שיכולנו לו, כזה שיכולנו לתרבת ולייבש (על כך מספרות הציפורים המפוחלצות, העקרבים והנחשים בפורמלין, החרקים הדקורים); יש בו שורשי התיישבות יהודית עתיקת יומין (זה התפקיד שממלאים הממצאים הארכיאולוגיים מתל דן הסמוך); והתנאי השלישי, אין בו ערבים. אוטופיה ציונית". אמנם במוזיאון עצמו אין כל עדות להרס של כפרים פלסטיניים, אבל הבניין עצמו משמש מצבה לקיומם, שכן הוא בנוי מאבניו של הכפר ההרוס הונין. כך כותב גרדי על כישלון ניסיון ההסתרה:
המוזיאון הזה לא רק שאין הוא מסתיר, במין פשטות ילדותית של מאחורי הגב, את הכפר הונין ואבני בתיו המנותצים, בקירות האבן שלו, לא רק שלא מחק המוזיאון את הונין מתצוגותיו, אלא לפתע, באותה משיכת מחיקה, לפתע נגלה לי איך אותה משיכת מחיקתו של הכפר היא גם משיכת רישומו בגוף המוזיאון, בכתליו, והכפר לפתע נוכח במוזיאון והוא בלתי מחיק יותר מכל תצוגה. כמו קעקוע מאורכב הונין בבית אוסישקין … כמו קעקוע צרוב … ולא במקום שאפשר להסתיר.[70]
את הבתים הרסו כדי שלפליטים לא יהיה לאן לחזור (וכשניסו לחזור, היהודים קראו להם "מסתננים"), ובאבנים השתמשו כדי שלא יהיה להם חומר בנייה אם ינסו בכל זאת לחזור. בארכיון של הקרן הקיימת מתועדים ויכוח על הסכום שיש לשלם על האבנים לאפוטרופוס של נכסי הנפקדים והצעה של סכום סמלי בעבורן. האפוטרופוס ענה שמשקים ומוסדות ציבוריים ישלמו יותר עליהן. ואכן, קיבוץ דן קיבל ממנו אישור לקחת אבנים בכמות מסוימת מהבתים ההרוסים בהונין. מאבני הגדרות והבתים ההרוסים בנו גם את התשתית לכביש למטולה. כל מי שנוסע לפסטיבל המשוררים בעפולה נוסע על אבני הבתים האלה שנגרסו לחצץ – גם טאהא מוחמד עלי, אותו פליט מספוריה, העומד וקורא את שירו "נקמה".[71]
עשרות שכונות ומאות כפרים פלסטיניים נהרסו במלחמת 1948, ותושביהם נעקרו – מהם גורשו, ומהם ברחו. לאלה ולאלה לא הותר לחזור, גם לא למי שנשארו בגבולות מדינת ישראל. הונין הוא אחד מאותם כפרים. המשורר דורי מנור פרסם ב-2016 שיר המנון לאקליפטוס שאמנם לא שתה את מי הביצות, אבל כנציג הציונות, גמע למרבה האירוניה את הכפרים הפלסטיניים והעלים אותם מן העין:
מֵחֲנִיתָהּ עַד מְטוּלָה,
מִתֵּל־חַי וְעַד בַּרְעָם,
מִקִּרְיַת שְׁמוֹנָה לִשְׁתוּלָה,
קוֹל אֶחָד יִרְעַם:
"אֵיקָלִיפְּטוּס, אֵיקָלִיפְּטוּס,
עֵץ גָּבוֹהַּ וְאָנִין –
גְּמַע אֶת סַעְסַע וְחַלִיסָה,
אֶת מִירוּן וְאֶת הוּנִין!"[72]
חנן חבר נדרש לשתיקתה המוחלטת כמעט של השירה העברית על הנכבה הפלסטינית. הוא מתאר את הקונפליקט בזמן מלחמת 1948 בין החרדה לגורל העם היהודי לבין הרגישות המוסרית לגורל העם הפלסטיני, "שהביאה לכך שלעתים קרובות היו הכוח והאלימות מכוסים ומוסווים. הפואטיקה של השירה העברית שנכתבה בישראל הפעילה מנגנונים מורכבים ומגוונים כדי להסוות את האלימות שכרוכה במעשה הניכוס של המרחב".[73]
יוצא דופן מובהק בהקשר זה היה המשורר אבות ישורון, שלא רק התנגד להפרדה בין "אני" ל"אחר" וערבב יידיש וערבית בעברית של שיריו, אלא אף עמד על הדמיון בין ייבוש החולה לנכבה הפלסטינית.[74] אחת הדוגמאות היא בשיר "אֲנִי בִּרְחוֹבִי",[75] שנכתב בשנת 1961. בבית השני, ישורון מתאר את מחיקת הכפר יַרְדָה:
אֲנִי אָז בְּיַרְדָּה עַל-דְּגַת הַיַּרְדֵּן.
הָפַכְנוּ בָּתֶּיהָ (הָעֻבְדָּה הִיא חַיֵּינוּ).
שָׁבוּ עָפָר, לֹא עָלֵינוּ.
המשורר כולל את עצמו בקבוצה שהרסה את בתי הכפר – "הָפַכְנוּ בָּתֶּיהָ" – כדי ליצור עובדה בשטח, בתוספת רמיזה אירונית לסיסמה הידועה "העבודה היא חיינו". הביטוי "שָׁבוּ עָפָר" מדגיש את הרס הבתים ואת הפיכתם לעפר, אך גם נקשר למוות ולהיות תושביהם בני תמותה – "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט). העדים להרס הכפר הם הדגים האילמים באגם החולה, שבעצמם ייכחדו עם ייבושו:
בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר נֶחְרְשָׁה אוֹתָהּ יַרְדָּה,
אֵלֶם עֵדִים הַדָּגָה מִמּוּלָהּ.
בשיר זה, ישורון קושר בין אירועים, מרחבים וזמנים שונים ויוצר זמן-מרחב משולב, שאין בו הפרדה בין מה שקרה לכפרים הפלסטינים לבין מה שקרה לימת החולה – הם נמחקו וזיכרונם כוסה בשכבות חדשות שהן כעין תמונת מראה שלהם – בתיו של הכפר ירדה, מעשה יצירה תרבותית של ה"אחר", חזרו למצבם ה"טבעי" והפכו לאדמה תחוחה, ואילו הנופים הטבעיים של החולה התחלפו בנופים תרבותיים מעשה ידי אדם – שדות מעובדים, בריכות דגים ויישובים חדשים. יצירה זו של נוף חדש נכרכה בכינון זהות ישראלית חדשה. ישורון מנכיח בשיריו את האלימות הבלתי נמנעת הכרוכה בהשגת השליטה הריבונית בטריטוריה כחלק מכינונה של אותה זהות.[76]
מעשה המחיקה הגמורה אינו צולח. במערכון בדיוני, תומר גרדי מתאר באירוניה את האבסורד שבניסיונות למחוק את ניסיונות המחיקה. ראש ענף תיעוד והנצחה וראש מנהלת גניזה והדרכה מתנצחים עם ראשת מדור תיעוד, ביעור וחשיפה. זו דורשת להכריז על אזור בית אוסישקין בקיבוץ דן שטח צבאי סגור ולהרוס את מבנה המוזיאון, שאבניו נלקחו מבתי הכפר הונין. הנימוק להריסת המבנה הוא שהמוזיאון מנכיח, בעצם קיומו הפיזי, את קיומו של הכפר הפלסטיני ואת כישלון מעשה המחיקה שלו. משום כך, בית אוסישקין אינו משמש רק יד למנחם אוסישקין, אלא גם יד וזיכרון לכפר הפלסטיני. לאחר מכן נשקלת גם הריסת כביש מטולה-להבות, שאבנים מגדרות ומבתים "שנהרסו ע"י הצבא מטעמי ביטחון" טמונות תחת כיסוי האספלט שלו.[77]
הנכבה: גילוי וכיסוי בלשון
המילה נכבה, "אסון" או "קטסטרופה", לא הייתה מוכרת לרוב אזרחי ישראל היהודים עד שנחקק חוק הנכבה ב-2011.[78] ביולי של אותה שנה הגיש חבר הכנסת אחמד טיבי הצעת חוק לתיקון חוק הנכבה, ולפיה במקום להפחית תקציב בשל ציון הנכבה, יופחת התקציב בשל "הכחשת הנכבה". כך כותב חיים נחמן ביאליק על מילים:
על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלווים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.[79]
גם מחמוד דרויש כותב:
[אֶל קוֹרֵא:] אַל תִּבְטַח בַּשִּׁיר
תְּאוֹם הַחִדָּלוֹן.
הַשִּׁיר אֵינֶנּוּ דַּעַת
וְלֹא אִינְטוּאִיצְיָה –
הוּא חוּשׁ הַתְּהוֹם.[80]
שלדים בארון וחור שחור
בישראל אולי אין יערות עבותים וסבוכים ששוכנים בהם שדונים, מכשפות וגמדים הטווים מזימות אפלות,[81] אבל שלדים בארונות יש למכביר, כפי שיהודה שנהב שהרבני כותב:
אף שהנכבה הינה החור השחור בכינונה של מדינת ישראל, ואף שההכרה בנכבה היא תנאי לחיים משותפים, ישראל הריבונית עדיין מכחישה אותה באופן גורף. באמצעות טכנולוגיות הזיכרון של המדינה וסוכני התרבות שלה השיח על הנכבה נותר סגור על מנעול; כל ניסיון לחזור אליו נחסם בגדר טאבו, ו'פתחי הכניסה' לעיסוק ביקורתי בנכבה נאטמו. ספרי הלימוד במערכת החינוך אינם כוללים הכרה בנכבה ומציגים תפיסה היסטורית שטחית המחנכת דורות של תלמידים ישראלים לבערות מאורגנת. … הסיבה להכחשה הגורפת היא השלדים שמחזיקה ישראל בארון, שלדים המאיימים להתגלות ולערער את תדמיתה המוסרית והצודקת. הכחשת הנכבה היא עמוד תווך של המשטר בישראל, והשלדים שהוא מחזיק בארון הם הטיהור האתני של 1948, מעשי הטבח, הרס הכפרים והערים וגזל האדמות והרכוש הפלסטיניים.[82]
הנכבה שכאן: במקום ששורפים (ועוקרים ושותלים) עצים
במאי 2007 יצא לאור הגיליון הראשון של 'סדק: הנכבה שכאן', והגיליון האחרון בדפוס – ביולי 2010. כתב העת כבר אינו יוצא לאור, אבל הנכבה לא הלכה לשום מקום, ולאחרונה אף נשמעות קריאות ל"נכבה שנייה". כשמכחישים את העבר, הפטור מאחריות מתארך ונמתח עד אין קץ. כשמכחישים את העבר, הוא הופך בדרך מסתורית להווה, מסתנן מבין הערפילים בין העצים ביער, מתפוצץ כמוקש שהוטמן באדמה.
הנכבה נמשכת, בישראל עצמה ובשטחים הכבושים, בצורות שונות ובאופנים שונים, שסקירתם חורגת מכפי יכולתי להקיף במסגרת המסה הזאת. עצים ממשיכים לשמש אמצעי שליטה וגם קורבנות בסכסוך המתמשך.[83] עצי זית רבים נעקרו בזמן בניית חומת ההפרדה, ועצים רבים נעקרו ונעקרים בצדי דרכים וסביב התנחלויות בשטחים הכבושים, ללא כל פיצוי לחקלאים הפלסטינים. חלק מהעצים האלה מוצאים את דרכם לשוק הפרטי – יש ביקוש לעצים עתיקים. המשוררת אגי משעול מבחינה באחד מעצי הזית שנעקר מאדמתו ונשתל בכיכר.
הנהגים ממהרים,
אֵין לָהֶם זְמָן לַסִּפּוּר הַמְּפֻתָּל
הַעוֹלֶה מִגִּזְעוֹ
אוֹ צָּמַרְתוֹ הַגְּזוּמָה בְּהוּמוֹר שֶל קַבְּלָנִים
וְאֵין הֶם יְכוֹלִים לְנַחֵשׁ אֶת שׁרָשָיו
הַמְּגַשְׁשִים נְבוֹכִים
בָּאֲדָמָה הַזָרָה,
לוֹפְתִים עוֹד כְּמוֹ צֵידָה לַדֶּרֶך –
אַדְמַת-אֵם שֶׁדָבְקָה בָּם
בַּהֲמֻּלַת הַחִשׂוּף
אֲבָל זֵיתָיו המּוּשָטִים לְאֵין דוֹרֵש מַשְׁחִירִים
אֶת פָּנַי
וְשוּם וְרָדִים נַנָּסִיִים לֹא יָסִיחוּ אֶת לִבִּי
מִן הַבּוּשָׁה.[84]
השריפה והגדיעה של עצי זית והתקיפה של חקלאים פלסטינים ממשיכות ביתר שאת, בייחוד עכשיו, בעת כתיבת המסה הזאת, בזמן המסיק והמלחמה – ולאחריה. ההתנכלויות אינן רק יוזמה של בודדים, אלא הן גם מנצלות את מנגנוני המדינה בדמות איסורים שונים ומשונים על עיבוד שטחים חקלאיים ועל מסיק באזורים מסוימים, ואפילו באמצעות הכרזה על קרקעות כעל שמורות טבע והתנכלות לחקלאים הפלסטינים שעיבדו אותן לפני כן. העצים ממשיכים למלא תפקיד בייהוד המרחב מחוץ לגבולות ישראל ובתוכם.[85]
רועה ערבי רועה עברי: רד עלה עלה ורד
כשהייתי ילדה חלמתי להיות רועת צאן. אולי רציתי לשבת על גבעה ולחלל. אולי כישפו אותי מילות "עלי גבעה" של אברהם ברוידס:
הוּא מְחַלֵּל
שִׁירַת רוֹעֶה
לַשֶּׂה, לַגְּדִי,
לִסְיָח תּוֹעֶה.
כבר אז הייתה לי חולשה לגוריהן של חיות תועות, חסרות ישע. אולי חשבתי בתמימותי שאשב כל היום, הוגה, הוזה, חולמת ובוהה – העיסוק החביב עליי ביותר, מלבד קריאת ספרים – אניץ עשב בין שפתיי, ואיש לא יורה לי מה לעשות והיכן להיות. גיליתי שהחלום הזה אינו חלומי הפרטי – עוד בתחילתה של ההגירה היהודית אל ארץ ישראל נעשו ניסיונות "לכבוש" לא רק את השממה ואת העבודה, אלא גם את הרעייה. כך כתב יונה ראסין, ממקימי אגודת השומרים, ביומן הנוקדים: "די לנו אם נתראה פנים את הטבע, אם נתוודע אליו בתום לב, … אזי יעלו באוהלינו הרינה, הריקוד, החליל והתוף".[86] במיזוג של עמדה רומנטית וגישה אנתרופולוגית מדעית, נתפסו הבדואים כמי שמשמרים את התרבות העברית העתיקה.[87] בכנס היסוד של התנועה לארץ ישראל השלמה, זעק בהתפעמות המשורר יצחק שלו: "בכל מקום בו השתינו רועי אברהם אבינו זו ארצנו!"[88] הרועה אפרים אל-יש, שהגיע לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, חיפש את הקשר אל האבות רועי הצאן: "כאבות קדומים משכוני לובשי העביות השחורות, המתרוצצים בין העדרים, שמסורת רועי הצאן נמשכת מאז האבות: אברהם יצחק ויעקב; אז הצטרפתי אליהם".[89] רועי צאן, ערבי ועברי, כה קרובים – רק שיכול אותיות, הבלחה בחשיכה של כיוון אחר (שהיה אולי) אפשרי, סיפור אחר עליהם ועלינו. בכל אופן, הרעייה העברית לא צלחה אז ממגוון סיבות.[90]
עם הזמן החלו לראות את הרעייה הערבית בעין פחות אוהדת, בלשון המעטה. בשנת 1951 נחקק חוק העז השחורה (החוק להגנת הצומח), הכופה על הבדואים להקטין באופן דרסטי את מספר העזים בעדריהם. בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת על הנוסח של חוק העז השחורה, אמר מנכ"ל משרד החקלאות חיים הלפרין: "הארץ שוממה בגלל הערבים ובגלל העזים", ומנחם בדר הצהיר: "המטרה העיקרית של משרד החקלאות – חיסול עדרי העזים והחלפתם בעזי בית או עדרי כבשים".[91] מספרן של העזים השחורות צנח במהלך עשרים שנה משבע מאות וחמישים אלף לפני 1948 לפחות משלושים אלף. במאמר בעיתון 'הארץ' שהתפרסם ב-21 בפברואר 1978, קרא האלוף במילואים אברהם יפה, איש ארץ ישראל השלמה ומנהל רשות שמורות הטבע, להכריז "מלחמה טוטלית" על העז השחורה, מקור הפרנסה המסורתי של כרבע מהבדואים החיים בנגב. אקולוגים מומחים (הפרופסורים אבן ארי, נוי-מאיר ונווה) כתבו מכתב תגובה למערכת העיתון 'ג'רוזלם פוסט' ומחו בו על הסבל שנגרם לבדואים, ואף גרסו כי מבחינה אקולוגית, העז השחורה היא חלק מהנוף ומהתרבות של ארץ ישראל מאז ימי המקרא, וכי חיסול הרעייה מזיק, ובמקום זאת יש צורך להסדיר אותה ולמנוע רעיית יתר.[92]
בשעה שבנגב הוקמו יישובים חקלאיים רבים, ואף חמישים ותשע חוות בודדים – כולם ליהודים בלבד – מדיניות ממשלת ישראל כלפי הבדואים היא, הלכה למעשה, לכפות עליהם לאמץ חיים עירוניים באמצעות ריכוזם בעיירות ובאמצעות הריסת "הכפרים הלא-מוכרים" – כפרים שמדינת ישראל אינה מכירה בהם ותובעת את פינויָם, אף שהממשל הצבאי של המדינה הוא שגירש אליהם את הבדואים.[93] את העמדה הזאת ביטא משה דיין באופן מפורש (וגזעני) ביולי 1963, בעת שהיה שר החקלאות:
צריך לעשות את הבדואים לפועלים עירוניים – בתעשייה, בשירותים, בבנייה ובחקלאות. … אומנם זה מעבר חריף. פירושו שהבדואי לא יחיה על אדמתו ועם עדריו אלא יהיה לעירוני הבא הביתה אחר הצהרים ונועל נעלי בית. ילדיו יורגלו לאב הלובש מכנסיים, בלי שברייה, ואינו פולה כינים בציבור. הם ילכו לבית הספר מסורקים עם שביל. זו תהיה מהפכה, אך אפשר לסדר את זה במשך שני דורות. לא בכפייה אבל בהכוונה מצד הממשלה. מציאות זו ששמה בדואית – תיעלם.[94]
רועה עברי רועה ערבי: מי למעלה מי למטה
למציאות יש הרגל מגונה – היא מסרבת להיעלם, ואז נוקטים כפייה. הרעייה העברית יודעת פריחה בשנים האחרונות, והיא כעת המגמה הרווחת בהתנחלות היהודית בגדה המערבית, שכן הרעייה מאפשרת להשתלט על קרקע נרחבת בלי כוח אדם רב. בשבע השנים האחרונות הוקמו כשישים וחמש חוות רועים חדשות, נוסף על עשרים ושלוש הקיימות, והן השתלטו על מאות אלפי דונמים בדרכי התנכלות, התעמרות ואלימות כלפי הפלסטינים ובתמיכת המדינה:
עשרות מיליוני שקלים מכספי ציבור מוזרמים לחוות הללו ישירות ממשרדי הממשלה, הרשויות המקומיות בשטחים והחטיבה להתיישבות. במקביל, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הצהיר כי הוא פועל להכשרת החוות גם מבחינה חוקית. … המדינה פועלת עם אנשי החוות שכם אל שכם: במתן הלוואות להקמתן, בהקצאת חוזים לשטחי מרעה, בחיבורן לתשתיות, בתקצוב אבטחתן, ברכש ציוד וגם דרך מענקים כגון 'מענקי מרעה' ואפילו "מענקי יזמות עסקית"… לפחות שישה משרדי ממשלה מעורבים במימון ובתחזוק הפרויקט הנוסק הזה, שתכליתו האמיתית היא השתלטות כוחנית על קרקעות ונישול שיטתי.
בשנתיים האחרונות גורשו כשלושים וחמש קהילות פלסטיניות. קצב הגירוש וההתנכלויות גבר משמעותית מאז אירועי שבעה באוקטובר 2023.[95] בשנתיים האחרונות מקדמת הממשלה מדיניות השואפת להאיץ את תהליך הסיפוח של הגדה המערבית, תוך כדי ביסוס עליונות יהודית ודחיקת האוכלוסייה הפלסטינית. הסיפוח מתרחש באמצעים שונים ומגוונים, ובהם: שינויים מבניים בשלטון הצבאי, שינויי חקיקה, הקצאות תקציבים למפעל ההתנחלויות והרחבה מסיבית שלו ושימוש באלימות ככלי לסיפוח וגירוש.[96]
עלי גבעה שם בגליל
ולמה רק מעבר לקו הירוק? בימים אלו מקדמת ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת חוק להסדרת מגורים בשטחי מרעה, שיאפשר לבעלי עדרי צאן ובקר להקים בית מגורים בלב השטחים הפתוחים. על פי הצעת החוק יוקמו בגליל ובנגב מוקדי מרעה (חוות בודדים), שיוכלו להגיע לאלפי דונמים בהיקפם, וכן יוכשרו חוות בודדים שכבר קיימות בגליל ובנגב, אך לא קיבלו עד היום אישור חוקי. הקמת חוות בודדים, בייחוד במדינה קטנה וצפופה כמו ישראל, פוגעת בשטחים הפתוחים וכרוכה בפריסה בזבזנית של תשתיות. יתרה מכך, "לשם הקמת החוות יצר החוק החדש מסלול העוקף ודורס כל הליכי תכנון והגנה על שמורות טבע וגנים לאומיים. החוק יגבר על כל תוכנית מתאר ויאפשר הקמת מבני חוות גם בשמורות טבע וגנים לאומיים". מטרתו האמיתית היא "להקים חוות בודדים המיועדות ליהודים בלבד ולהדיר מהשטחים הללו כל אזרח שאיננו יהודי".[97]
הקרן הקיימת לישראל מייערת את הנגב, ומרוב עצים כבר קשה לראות את היער. אמנם ייעור הנגב שנוי במחלוקת מבחינה אקולוגית,[98] אבל השלכותיו על הבדואים חד-משמעיות – המדינה אינה מכירה בזכויותיהם על אדמותיהם, והייעור הוא אחד הכלים לעקירתם מהכפרים שבהם הם ממשיכים לנסות לנהל אורח חיים מסורתי, ולכפות עליהם לעבור ליישובים עירוניים. בימים אלה מתוכננות בנגב עקירה כפויה של כתשעת אלפים תושבים מארבעה-עשר כפרים בדואיים וקהילות בדואיות והחלפה שלהם ביישובים ליהודים בלבד במספר דומה.[99]
שותף נמרץ לקק"ל בנטיעת עצים הוא ערוץ גוֹד טי-וי, ארגון נוצרי אוונגליסטי שהוקם באנגליה ב-1995 והפך מאז למעצמת תקשורת המשדרת כמעט לכל מדינה בעולם. בשנת 2002 העביר הערוץ את מוקד פעילותו לירושלים. מטרתן של הנטיעות היא להכין את הארץ לשובו של "אדון האדונים, מלך המלכים", והאתר מאפשר גם לתרום עץ לנטיעה בישראל. פרופסור אורן יפתחאל, המסייע לתושבים הבדואים בנגב במאבקם מול רשויות המדינה למנוע את הריסת בתיהם, מתאר את שיתוף הפעולה הזה: "קק"ל, הגוף הכי יהודי שיש, שההורים שלי והסבים שלי היו שותפים גאים בו, הפך את עורו ומשתף פעולה עם הארגון הכי פונדמנטליסטי שיש, שבעבורו אנחנו חמורו של משיח".[100]
והבדואים? "העצים האלה הם חיילים שבאו לכבוש את הקרקע שלנו. אלו עצים פוליטיים", אומר עוואד אבו פריח, דובר תושבי אל-עראקיב, כפר שעומד בפני הריסה.[101] אישוש לדבריו של אבו פריח אפשר למצוא בדבריו של שלום שמחון, שר החקלאות לשעבר, בתגובה לשאילתה מספר 142 מ-3 במרץ 2010 שהגיש חבר הכנסת דאז דב חנין לגבי פעילות הקרן-הקיימת-לישראל בנגב:
בכל מקום שבו ניטע יער, במקום הזה נשמרה קרקע הלאום בצורה הכי טובה … ככל שייטעו יותר יערות שישמרו על קרקע המדינה, גם אם בעתיד יצטרכו לעקור כדי לייעד אותם לדברים אחרים זאת הפעולה הכי נכונה. היא נכונה בגליל, היא נכונה בנגב, היא נכונה במרכז הארץ, היא נכונה בכל המקומות האפשריים. בסופו של דבר לא משנה מה יוחלט לגבי הקרקע, זאת הדרך הנכונה ביותר לשמור על הקרקעות מפני השתלטות לשימושים לא נכונים.[102]
קק"ל ממתגת את עצמה כגוף "ירוק" ומשווקת את עצמה לציבור בישראל ובעולם כארגון סביבתי. ב-2011 הצטרפה קק"ל ל"שנת היערות", אירוע בינלאומי של האו"ם. נציגי הקרן נוסעים בעולם ומשתתפים בפורומים סביבתיים חשובים, כגון ועידת כדור הארץ ביוהנסבורג או ועידת קנקון. למרבה האירוניה, נציגיה משתתפים שם בפורומים התומכים באוכלוסיות ילידיות-מקומיות הנאבקות בממשלות ובתאגידים המנשלים אותן מאדמות שהיו של אבותיהן במשך שנים, ושסיפקו את מקור מחייתן. נציגי קק"ל מגיעים לשולחן הדיונים ולוקחים חלק בהחלטות התומכות בקיום זכויותיהן של אוכלוסיות מקומיות, "אבל בשובם לישראל, הם מפשילים שרוולים, שולפים את אתי החפירה ומתניעים את הדחפורים שרומסים את אותן אוכלוסיות מנושלות בדיוק".[103]
החשיבות של הנטיעות והתפיסה שלהן כפעולה חיובית מסתירות את העובדה שמדינת ישראל משתמשת בקק"ל כדי לעקוף את עיקרון השוויון וכדי לשמור על קרקעות נרחבות בידיים יהודיות,[104] בלי להסתכן באישום שהיא מפלה לרעה את האזרחים הפלסטינים.[105]
מאהוב לאויב: משל האקליפטוס
כאשר אנשים אינם מוגנים, גם הטבע אינו מוגן. ולהפך. עצים הופכים למכשירים, כלים להכרזת בעלות על אדמה, כלים לכיסוי ולהסתרה, קורבנות של עקירה, גדיעה ושריפה. כאשר עצים הופכים לסמלים לאומיים,[106] שני הנרטיבים, הפלסטיני והישראלי, הופכים לתמונת מראה זה של זה, ולפיכך: "עץ תחת עץ, חי או מת".[107] כאשר עצים אינם נתפסים כזולת, כישויות בעלות ערך בפני עצמם, אלא כחיילים או כלים לקידום מטרות לאומיות, הרי שהם אינם מוגנים באמת, והמדיניות של נטיעתם או עקירתם מוכתבת מצרכים לאומיים-אתניים, ולא (רק) משיקולים של טובת הטבע וטובת התושבים.[108] במקום שלא רואים עצים, לא רואים גם בני אדם.
כאשר עצים הם כלי, היחס אליהם הוא תועלתני, וברגע שהכלי אינו נחוץ עוד, אפשר להיפטר ממנו. לו הייתי כותבת רומן בדיוני על עץ אהוב שהפך לאויב, היו טוענים שהגזמתי. והנה לאחרונה, בסחרור מטורף של עבר ועתיד, הוכרז האקליפטוס כמין פולש. מאחר שעליו הנושרים לאדמה אינם מתפרקים, הם מונעים נביטה של צמחים מקומיים. לפיכך אישרה רשות הטבע והגנים כריתה של אקליפטוסים במקומות רגישים בשמורות טבע, בעיקר לאורך נחלים ובאזורי חולות. כריתת האקליפטוסים מעוררת זעם רב, הן בשל שיקולי מורשת והן בשל חשיבות הפריחה שלהם לדבורים בכוורות. מי ינצח בקרב על האקליפטוס?[109] מדוע אנחנו ששים אלי קרב? מדוע איננו מקשיבים?
האקליפטוסים, האורנים והצברים נעקרים, נשתלים ונעקרים והופכים לסמלים. מי רואה אותם כפי שהם? מי מתייחס אליהם כאל סובייקטים? לאה גולדברג מתארת בשירה "אורן" את כאב שתי המולדות:
אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.
אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.[110]
את הכאב הזה – את השתילה ואת השתילה החוזרת לאחר העקירה – אפשר לייחס לא רק למשוררת, אלא גם לעץ.
על העיוורון ועל החירשות
אני תועה ביער עבות. בין העצים מרחפים מסכי עשן וערפילים, רוחות הרפאים של מהגרים ופולשים, עקורים ועוקרים, שורפים ונשרפים, חושפים ומכחישים, שדה מוקשים של כיסוי וגילוי, של תעתועי קשרים ושקרים. העצים מקיימים יחסי גומלין ביניהם, הם עוזרים זה לזה וקשורים מתחת לפני הקרקע ברשת אינסופית אחת – עצים זה לזה. לבני האדם ולבנות האדם אין קיום ללא צמחים ירוקים. הם ורק הם יודעים לייצר בעזרת אנרגיית השמש מזון מהפחמן הדו-חמצני שנפלט בתהליך הנשימה שלנו, הם ורק הם פולטים את החמצן החיוני לנשימה שלנו. הם הבסיס לעולם החי, שניזון מהם. כולנו ארוגים במסכת אחת בחוטים שונים, כפי שהמשורר אמיר גלבוע מיטיב לתאר:
הֵיכָן אֶהְיֶה אֲנִי כַּאֲשֶׁר נְשִׁימַת יָדַיִם יְרֻקָּה
וּקְצָרָה שֶׁלִי וְשֶׁל הַבָּא אַחֲרַי יִשְׁתַּלְּבוּ בַּמֶּשֶׁךְ
הַנּוֹשֵׁם שֶׁל יְרוֹק הָעַד.[111]
האם נוכל לראות בעצים שותפים, מורים? תזכורת לכך שכולנו מחוברים, ושהגיע הזמן לשחרר אותם ואותנו מתפקידי הכיבוש, השליטה, ההסתרה, הגילוי והכיסוי – להניח להם ולנו לחיות בטוב, בשותפות, בשוויון, במנוחה, כפי שהסופר אליאס ח'ורי מבקש: "רוחות המתים גרות בעצים. חייבים לשוב ולנער את העצים כדי שהרוחות ייפלו וינוחו בקברים שלהן".[112]
אויב ואוהב, מילים דומות כל כך, קרובות כל כך. אם רק נשמיט את האות יו"ד מהמילה האחת ואת האות ה"א מהאחרת, נקבל אוב ואוב, אובותיים. נעלה באוב את הרוחות של מי שהיינו רוצים להיות, של מי שהיינו יכולים להיות, שעודנו יכולים להיות, אם רק נפסיק להכחיש ונתחיל להחלים ולחלום – כולנו, מכל הצדדים. אם נתחיל להקשיב. אם נתבונן.
אריאל הירשפלד כותב על העיוורון ועל החירשות: "במושבה שנולדתי בה הפריחו את השממה. … בשנות החמישים כבר הייתה פורחת לגמרי … מכאן אילפו את השממה". חצרות המושבה דמו זו לזו, פרט לאחת, אשר "עמדה בשיממונה המתריס". בני המשפחה שגרו שם לא רצו לפגוע בשממה, אשר "בימי החורף מתכסה … בצמחי השדה … מפל פלורה הבא גלים גלים … בסוף החורף, בשבועיים המקיפים את פורים בערך, עולים בה פרחי צבעונים … כשאתה עומד על הגבעה הזאת ברגעי פריחת הצבעונים, בא אליך אור מן האדמה. זהו אור האדמה". האור הזה כבה ואיננו: "מן השממה הפורחת לא נותר כמעט דבר. עיניה כוסו וסומאו … מה שאינו חרוש או בנוי משמש אחוריים, ביב, מקום אשפה ופסולת למקום הבנוי והחרוש". החריש מתקשר לחירשות. "היישוב חירש לאדמה שהוא יושב עליה. היא אינה נוכחת לגביו. היא אינה זולת".[113]
איך המצפון שלכם?
הפלסטינים בשטחים הכבושים והבדואים בנגב גם הם אינם זולת. הכפר אום אל-חיראן יושב לראשונה ב-1956, לאחר שהמושל הצבאי העביר אליו את אנשי שבט אבו אל-קיעאן, שחיו לפני כן מצפון לרהט, היכן שיושב היום קיבוץ שובל. אמנם הכפר לא זכה להכרה רשמית, אבל התושבים חיו בו במשך עשרות שנים. בשנת 2003 פתחה המדינה בניסיון לפנותו. במהלך מבצע הריסת בתים בכפר בינואר 2017 ירו שוטרים עשרות פעמים ביעקוב אבו אל-קיעאן בעת שנהג במכוניתו. כתוצאה מהפגיעות, הוא איבד שליטה ברכבו, שפגע בשוטר ארז עמדי לוי והרג אותו. יעקוב אבו אל-קיעאן הופקר למותו.[114] בשנת 2021 חתמו רוב תושבי אום אל-חיראן על הסכם עם הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב המבטיח להם מגרשים במועצה המקומית חוּרַה. ההסכם הוקפא בדיעבד, כי המדינה טענה שנחתם ללא סמכות. בימים אלה הורסים התושבים את בתיהם במו ידיהם, כי אם המדינה תהרוס אותם בעצמה, יידרשו לשלם כסף רב בעבור הבולדוזרים ושאר "שירותי הריסה". ומדוע הורסים את הכפר? כדי להקים יישוב יהודי בשם דרור על חורבותיו. דרור למי? סלים אבו אל-קיעאן, תושב הכפר בן 66, מקשה ושואל את התושבים היהודים: "איך המצפון שלכם יאפשר לכם להתיישב כאן, כשאתם רואים שעוקרים אנשים ולוקחים את הזכויות שלהם? איך תוכלו לחיות עם זה בלב שלם?"[115]
גילוי נאות: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
14 בנובמבר 2024, מסיק ליד רבבה.[116] יום נובמבר נאה. חמש נשים ושלושה גברים נאספים. את התרמילים ובהם מים וכריכים מניחים תחת עץ חרוב גדול בפאת הכרם. "נתחיל כאן", אומר החקלאי הפלסטיני. אנחנו פורשים יריעות תחת שני עצי זית צעירים ונמוכים, מניחים אבנים כבדות בשוליהן. הצמחייה גבוהה ומקשה על הפרישה, הקוצים דוקרים, שורטים. הוא מתנצל, "לא נותנים לי להגיע לטפל באדמה ובעצים". מתחילים למסוק. דקותיים חולפות, ושלושה רכבים מגיעים מדרך העפר – אחד אזרחי ושניים צבאיים. מהרכב האזרחי יורד הרבש"צ, חמוש בכיפה גדולה ובנשק ארוך. מהרכבים הצבאיים מגיחים חיילי מילואים חובשי קסדות, אוחזים את הנשק בהיכון. החקלאי קורא לבנו ולבתו הצעירים, מפגיע בהם בקול כבוש שיישארו לצדו.
רכז הביטחון קורא בקול, "אתם צריכים ללכת מפה. אתם לא יכולים להיות פה". אנחנו פה. אנחנו ממשיכים למסוק בשתיקה. עוצמת הקול עולה: "תסתלקו מפה! יאללה! הופה! אחת שתיים שלוש!" אני מוסקת בשתיקה, עיניי מושפלות מטה לאדמה ועולות לכיוון הזיתים. הלב מאיץ דפיקותיו. גם רועי ופלד ממשיכים למסוק. שירה או שיר, לא הספקתי לדבר איתה, בוהה בעיניים פעורות בחיילים החמושים.
"חייל לכל מוסק ומוסקת", אני לוחשת לעברה. על מי הם שומרים ומפני מי?
הרכז ואחד החיילים מדברים זה עם זה בקולות נמוכים, ושוב, "פה אסור לכם להיות!" אני גוזרת על עצמי שתיקה. מקפידה להביט רק בעץ ובזיתים שמצטברים על היריעה.
רחלי, אקטיביסטית ותיקה, עוזבת את העץ ופונה לדבר עם האזרח בקול שקט ורגוע. "תיאמנו. אנחנו רק מוסקים זיתים".
"לא כאן!" הוא כמעט צועק, "תלכו לשם!" ומצביע לצדה האחר של דרך העפר. אנחנו מצטופפים סביב הגזע ממשיכים למסוק. כנגד רצוני, העיניים שלי מקפצות מהזיתים לחיילים, אני מתעקשת למתוח זרועות פנימה ולמעלה, לא להשאיר אפילו זית אחד על העץ.
"כאן שטח צבאי סגור".
"איפה הצו?"
"מוזמנים לחכות. יגיע עוד עשר דקות, רבע שעה, שעתיים, מי יודע?"
התלחשויות בין העצים. החקלאי הפלסטיני מבקש שנוותר, שנלך. הוא מפחד שיתנקמו בו, ואני מודה לו בלבי. גם אני מפחדת. אנחנו אוספים את היריעות ואת מעט הזיתים והולכים משם. כשאני עוברת סמוך לאחד החיילים, אני נזכרת בעהד תמימי, שסטרה לחייל, ומעזה רק למלמל, "צבא ההגנה לישראל", עם דגש על "ההגנה".
"את אמיצה" אומרת לי שיר או שירה. אני מושכת בכתפיי, מרגישה מוגת לב.
החקלאי מסביר לנו שוב, "יותר משנה הם לא נותנים לי להגיע לאדמה. רוצים שאמכור להם. אני לא מוכר. אם במשך שלוש שנים אני לא באדמה הם לוקחים אותה". הוא מודה לנו על העזרה.
אני לוחצת את ידו ואומרת, "לא עשינו כלום".
הוא מוחה בקול: "בחיים אני לא אשכח שבאתם לעזור לי! זה כאילו זכיתי במיליון דולר. היום זכיתי במיליון דולר!"
תְּלוּיִים עַל הָעֵצִים
זֵיתִים שֶׁלֹּא מָסַקְנוּ כַּמָּה שֶׁמֶן
אָצוּר בָּהֶם?
לפי ויקיפדיה: היישוב [רבבה] עלה על הקרקע ב-16 באפריל 1991, לאחר שבמשך הלילה הועברו לאתר ללא אישור, במבצע מהיר, 14 מגורונים על ידי פעילי גוש אמונים באמצעות תנועת "אמנה". קדמה לכך הכשרת קרקע מהירה, שנעשתה ערב קודם, באמצעות ארבעה טרקטורים שפעלו לאור זרקורים. בבוקר הפגינו פעילי שמאל מול האתר, וכל הנוכחים במקום נאלצו לעזוב, לאחר שהאתר הוכרז שטח צבאי סגור. היום חיים ברבבה כ-3000 תושבים.
באותו בוקר שניסינו למסוק זיתים, הרס בולדוזר את המסגד של הכפר אום אל-חיראן בנגב, לאחר שהתושבים הרסו בעצמם את בתיהם. הם ביקשו להרוס בעצמם גם את המסגד, אבל לא אפשרו להם.
צער הבדידות
בספרו 'על סף תהום הצער', פרנסיס וולר שואל מה מקור הרגשות שאנחנו חווים כאשר אנחנו עוברים במקומות מזוהמים, הרוסים, כרותים, מיובשים, שרופים? האם ייתכן שהצער והכאב נובעים לא רק מִתּוֹכֵנוּ, אלא גם מהאדמה עצמה, מנשמת העולם? מה אם הגוף שלנו מרגיש את הצער העמוק של היער שעציו נכרתו, והיצורים שחיו בו נשמדו? מה אם איננו נפרדים מהעולם, אלא מחוברים אליו? הרוח הילידית ידעה זאת תמיד: האדמה אינה שלנו, אנחנו של האדמה.
מה קורה לנו כאשר איננו מרגישים עוד את האחדות עם העולם היותר מאנושי, כאשר המפגש היומיומי שלנו עם "אֲחֵרוּת יפה ומוזרה" נקטע ונחסם? כאשר המוזיקה העשירה הופכת לצליל מונוטוני? כאשר קרענו את עצמנו מאותו חיבוק ומאותו חיבור? הרי הטראומה של שותפינו הפלסטינים היא גם הטראומה שלנו, אבל חווינו ואנחנו ממשיכים לחוות טראומה שאינה מעובדת, כיוון שאינה מוכרת כטראומה, ולכן מתפרצת במעגלי אלימות וסבל. שכחנו את הקשר האינטימי בינינו לבין העצים, הצמחים והאצות באוקיאנוסים, שמספקים חמצן לנשימה שלנו. איננו יכולים לשרוד ללא הסביבה. וולר נשען על דייוויד אברם, שמכנה את המין האנושי "מין אחד שמדבר רק עם עצמו", הממלא את ימיו במה שהבלשן דייוויד הינטון מכנה "תעשיית העצמי הבלתי פוסקת." אין אנו רואים את הזולת – אנושי ויותר מאנושי. עד שלא נבין כי "ישנו רק קיום אחד מתמשך, עור משותף אחד. הסבל שלנו שלוב האחד בתוך הסבל של השני, כמו גם הריפוי שלנו", מרחף מעלינו איום של מוות מצער הבדידות.[117]
מהדורה מקוונת | דצמבר 2025
דימוי ראשי: וליד אבו שקרה, מטע השקדים, 1982, תחריט יבש והדפס על נייר, 15\17 ס"מ
העבודות המלוות את המסה הן באדיבות משפחת אבו שקרה ומוזיאון אום אל-פחם לאמנות
[2] Arundhati Roy, Power Politics, South End Press, 2001, p.7
[3] מנדלי מוכר ספרים, ספר תולדות הטבע.
[4] אחד העם (אשר צבי גינצברג), "אמת מארץ ישראל", המליץ כ"ב, 1891.
[5] אסתי ינקלביץ, "אורח בא להזהירנו"; פרופ' גדעון ג' מר, המאבק במלריה וההתיישבות בגליל העליון המזרחי, בתוך: בין הפרטי לכללי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל, מוסד הרצל לחקר הציונות אוניברסיטת חיפה, 2020.
[6] אסתר ראב, גן שחרב, תל אביב: ספריית תרמיל, עמ' 95, 1983.
[7] רחל, שירים מכתבים רשימות קורות חייה, זמורה ביתן, 1985.
[8] יורם פריד וגדעון ביגר, הייעור הביטחוני בישראל בשנות ה־50 – מעימות צבאי-אזרחי לשיתוף פעולה, יער 14, 2015.
[9] ניר חסון, כך קבעה המלריה את גבולות מפת החלוקה, הארץ, 16.3.2018.
[10] אסף רונאל, מחקר: יתושים וקרציות העבירו את מחלת המלריה כבר בתקופת הדינוזאורים, הארץ, 29.11.2018.
[11] Andrew Curry, Oldest malaria cases reveal how humans spread the disease across the globe, Science, 12.6.2024.
[12] על מהגרים והגירה, אתר האקדמיה ללשון העברית
[13] פלישתה של מילה, אתר האקדמיה ללשון העברית
[14] יורם פריד וגדעון ביגר, הייעור הביטחוני בישראל בשנות ה־50 – מעימות צבאי-אזרחי לשיתוף פעולה, יער 14, 2015.
[15] גידי נאמן, שיח הצבר המצוי בישראל, כלנית 8, 2022.
[16] דן לביא, להציל את הצבר, ישראל היום, 12.11.2013.
[17] Shahd Haj Khalil, Olive tree, za’atar, cactus: Palestine’s symbolic plants and the meanings behind them, Middle Ease Eye, 8.9.2022
[18] מוחמד עלי טאהא, עאסם אבו שקרה דובר את שפת הצבר, בתוך: על הצבר, הניכוס והאירוניה, קטלוג, הגלריה לאמנות אום אל-פחם, 2018. עורך: פריד אבו שקרה.
[19] פריד אבו שקרה, הצבר של עאסם אבו שקרה, בתוך: על הצבר, הניכוס והאירוניה, קטלוג, הגלריה לאמנות אום אל-פחם, 2018. עורך: פריד אבו שקרה.
[20] ניר חסון, מבצע צבר: כך גייס חוקר ישראלי חיפושית ממקסיקו להצלת הסברס בארץ מהכחדה, הארץ, 16.8.2024.
[21] פטום אלתרתיר, עדות מאללִד, בתוך: סדק 1, כתב עת לנכבה שכאן, מאי 2007, מתוך פרויקט העדויות של עמותת זוכרות.
[22] עדנה גורני, גרר ועילוי, תל אביב: עולם חדש, 2014.
[23] Edna Gorney, Roots of Identity, Canopies of Collision: Re-Visioning Trees as an Evolving National Symbol within the Israeli-Palestinian Conflict, in: Environmental History in the Making, Volume II, Springer, 2017.
[24] Simon Schama, Landscape and Memory. Alfred A. Knopf, New York, 1995.
[25] ספר החיים, 25, מצוטט אצל אביבה אופז, טבע ונוף בשיח חלוצים, 2003, 19.
[26] Yael Zrubavel, 'Desert and Settlement – Space Metaphors and Symbolic Landscapes in the Yishuv and Early Israeli Culture', in Jewish Topographies: Visions of Space, Traditions of Place, eds. J Brauch, A Lipphardt & A Nocke, Ashgate, Aldershot, pp. 201-222, 2008.
[27] יוסף וייץ, רשמים (משוט בארץ). הפועל הצעיר 14: 13, 1920.
[28] יוסף וייץ, המאבק על הארץ תל אביב: הוצאת ספרים נ. טברסקי, 1950.
[29] "יער הנגב", 1988.
[30] בני גבירצמן, (עורך), הממד הציוני של שמירת הטבע. תל אביב: החברה להגנת הטבע ומשרד החינוך והתרבות, 1981.
[31] אדוארד סעיד, אוריינטליזם, עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר, 2000.
[32] Yael Zrubavel, 2008.
[33] Avner de-Shalit and Talias, 'Green or Blue and White? Environmental Controversies in Israel', Environmental Politics, vol. 3, no. 2, pp. 273-294, 1994.
[34] אורן יפתחאל ואלכסנדר קדר, על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי. תיאוריה וביקורת 16, 67 –100, 2000.
[35] Fabienne Bayet, Overturning the doctrine. Indigenous people and wilderness – being Aboriginal in the environmental movement. In J. B. Callicott and Michael P. Nelson (Eds.), The Great New Wilderness Debate pp. 314-324. Athens and London: The University of Georgia Press, 1998.
[36] Israel Zangwill, The Voice of Jerusalem. London: William Heinemann, 1920.
[37] להרחבה ולהעמקה: עדנה גורני, בין ניצול להצלה: תיאוריה אקו פמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל. פרדס הוצאה לאור, 2011.
[38] רג'א שחאדה, טיולים בפלסטין. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד, 2009.
[39] עופר רגב, ארבעים שנות פריחה. תל אביב: החברה להגנת הטבע, 1993.
[40] בני מוריס , לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949. תל אביב: עם עובד, 2002.
[41] בני מוריס, שם.
[42] יוסף וייץ, המאבק על האדמה, תל אביב: נ. טברסקי, 1950 (ההדגשות שלי).
[43] להרחבה והעמקה: אורן יפתחאל ואלכסנדר קדר, על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי. תיאוריה וביקורת 16, עמ' 67–100, 2000.
[44] על ביזה: אדם רז, ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות. הוצאת כרמל, 2021; גיש עמית, אקס ליבריס: היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2014.
[45] א.ב. יהושע, תשעה סיפורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
[46] עדנה גורני, גרר ועילוי, תל אביב: עולם חדש, 2014.
[47] נוגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ירושלים: ספרי נובמבר, 2008; Shelley Egoz and Rachel Merhav, 'Nature, Nation, Native, Nakbah: Landscape narratives in Israel's national parks', Landscape Values in Architecture and Planning. 2008.
[48] Oren Yiftachel, Ethnocracy: Land and Identity Politics in Israel/Palestine, University of Pennsylvania Press, Philadelphia, 2006.
[49] מייק לבנה, אורן ירושלים, אתר צמח השדה.
[50] א.ד. גורדון, האדם והטבע, הוצאת הפועל הצעיר, 1927.
[51] בעז נוימן, תשוקת החלוצים, עם עובד, 2009.
[52] בעז נוימן, שם.
[53] אליאס ח'ורי באב אלשמס, מערבית: משה חכם, הוצאת אנדלוס, 2002.
[54] מירון בנבנשתי, נהמת האדמה, הארץ, 19.10.2000.
[55] מוחמד עלי טאהא, עאסם אבו שקרה דובר את שפת הצבר, בתוך: על הצבר, הניכוס והאירוניה, קטלוג, הגלריה לאמנות אום אל-פחם, 2018. עורך: פריד אבו שקרה.
[56] רביע אגברייה, "מאבק עכוב מזעתר": על צמחי המאכל מהמטבח הפלסטיני וחוקי הגנת הצומח בדין הישראלי, בתוך: לחם חוק, עיונים במשפט ואוכל, עורכים: יופי תירוש, אייל גרוס. הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב, 2016.
[57] צמחי תבלין, אתר רשות הטבע והגנים.
[58] טאהא מוחמד עלי, מתוך: שירים, מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס, 2006.
[59] אמיל חביבי, אח'טיה, מערבית: אנטון שמאס, עם עובד, 1988.
[60] נעמי שיהאב ניי, אמנות ההיעלמות, מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע, 2010.
[61] ע'סאן כנפאני, 'ארץ התפוזים העצובים', בתוך: סיפורים פלשתיניים, ערך ותרגם שמעון בלס, הוצאת עקד, 1970.
[62] סלמאן נאטור, הזיכרון שוחח איתי והסתלק. מערבית: יהודה שנהב שהרבני, רסלינג, 2014.
[63] מירון בנבנשתי, המפה העברית, תיאוריה וביקורת 11, 7–29, 1997.
[64] שם.
[65] שם (ההדגשות שלי).
[66] יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1956 (ההדגשות שלי).
[67] מירון בנבנשתי, המפה העברית. תיאוריה וביקורת 11, 7–29, 1997 (ההדגשות שלי).
[68] רג'א שחאדה, טיולים בפלסטין, מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד, 2009.
[69] מירון בנבנשתי, המפה העברית, תיאוריה וביקורת 11, 7–29, 1997.
[70] תומר גרדי, אבן, נייר, הקיבוץ המאוחד, 2011.
[71] שם.
[72] דורי מנור, המנון לאיקליפטוס, הארץ, 22.4.2016.
[73] חנן חבר, לא תחת גם מפני 'אל תגידו בגת' מתוך אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית 1958-1948. חיפה: הוצאת פרדס, 2010, עמ' 9–53.
[74] חגי רוגני, מול הכפר שחרב, פרדס, 2006; חגי רוגני ועדנה גורני, "אחותה של כנרת למוות נגרת"; אבות ישורון קושר בין ייבוש החולה לגורל האדם, עמ' 126–133. בתוך: ספר כנס הגליל כמרחב מרובה תרבויות, אורנים – המכללה האקדמית לחינוך, 2010.
[75] אבות ישורון, כל שיריו I, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.
[76] עדנה גורני וחגי רוגני, "בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר נֶחְרְשָׁה אוֹתָהּ יַרְדָּה, אֵלֶם עֵדִים הַדָּגָה מִמּוּלָהּ", כיבוש הארץ וייבוש החולה בשירי אבות ישורון, אתר זוכרות, 2012.
[77] תומר גרדי, אבן, נייר, הקיבוץ המאוחד, 2011.
[78] מתוך אתר המכון ישראלי לדמוקרטיה: "תיקון 40 לחוק יסודות התקציב, הידוע בכינוי 'חוק הנכבה' התקבל בשנת 2011. לפי החוק, גוף אשר מקבל תקציבים מהמדינה עשוי להיות נתון לסנקציות כלכליות במקרה שהוא מוציא הוצאה כספית שבמהותה יש שלילה של קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, אלימות או טרור, תמיכה במאבק מזוין ובטרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, או מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה. חוק זה כוון במיוחד למניעה של מימון אירועי יום הנכבה על ידי גופים במגזר הערבי הממומנים מתקציב המדינה".
[79] חיים נחמן ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון, 1915, באתר פרויקט בן-יהודה.
[80] מחמוד דרויש, מתוך: מצב מצור, מערבית: מחמד חמזה ע'נאים, הוצאת אנדלוס, 2003.
[81] בכל זאת ראו: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב, צמחים שדים ונפלאות, עולם חדש, 2017.
[82] יהודה שנהב-שהרבני, הימין מכיר בנכבה רק כדי שיוכל לחזור עליה, הארץ, 12.12.21.
[83] להרחבה ופירוט: Edna Gorney, Roots of Identity, Canopies of Collision: Re-Visioning Trees as an Evolving National Symbol within the Israeli-Palestinian Conflict, in: Environmental History in the Making, Volume II, 2017 Springer.
[84] אגי משעול, עץ הזית, מתוך: קורים דברים, הקיבוץ המאוחד, 2007.
[85] Edna Gorney, Roots of Identity, Canopies of Collision, 2017.
[86] יעקב שורר ואורי שפר (עורכים), גבעות אלונים-טבעון, נוף ואדם, החברה להגנת הטבע, ציטוט מיומן הנוקדים, 1990, עמ' 107–108.
[87] עוז אלמוג, פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית. אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2004.
[88] מרדכי בר-און, מבחן ערכים, בתוך: אומברטו אקו, הפשיזם הנצחי, הוצאת תשע נשמות, 2019.
[89] אפרים אל-יש, "מסיפוריו של רועה צאן", עם עובד, 1977.
[90] אלכסנדר זייד, "לפנות בוקר", עם עובד, 1975; אפרים אל-יש, "מסיפוריו של רועה צאן", עם עובד, 1977; יעקב שורר ואורי שפר (עורכים), גבעות אלונים-טבעון, נוף ואדם, החברה להגנת הטבע, 1990; ספר השומר: דברי חברים, הוצאת דביר, 1957.
[91] Tamar Novick, Milk & Honey: Technologies of Plenty in the Making of a Holy
Land, 1880–1960 (unpublished Ph.D. dissertation, University of Pennsylvania), 2014.
[92] הוויכוח סביב העז השחורה: 4 תעודות, 1978.
[93] שריף חמאדה, הנא חמדאן וסוהאד בישארה, ארבעה מקרים של מרחבים מופרדים, מכאן, כתב עת לענייני קרקע, תכנון וצדק 1, 2006, 82-46; חיה נח, הכפרים שישנם ואינם, פרדס הוצאה לאור, 2009; איל ויצמן, סף המדבר, קו העימות, הוצאת בבל, 2016.
[94] אבנר בן-עמוס, מדיין ועד אלמוג: הבדואים – אותם הבדואים, העוקץ, 7.12.2013.
[95] הגר שיזף, קק"ל מממנת הכשרות לבני נוער במאחזי חוות בלתי חוקיים בגדה, הארץ, 1 באוקטובר 2023; הילו גלזר והגר שיזף, ממשלת נתניהו לא סתם מאפשרת את הטרור היהודי בגדה. היא מממנת אותו. תחקיר, הארץ 10 באוקטובר 2024:
[96] האגודה לזכויות האזרח, ההפיכה השקטה: שינוי אופי השליטה הישראלית בגדה המערבית.
[97] צפריר רינת, חוות בודדים (ליהודים בלבד) יוכלו להשתלט על אלפי דונמים של שטחים פתוחים, הארץ, 6.11.2024.
[98] גיא רותם, עמוס בוסקילה ואלון רוטשילד, השפעות אקולוגיות של הייעור בנגב הצפוני ובדרום הר חברון, החברה להגנת הטבע, 2013.
[99] המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב.
[100] ניר חסון, ערוץ טלוויזיה אוונגליסטי מייער את הנגב ודוחק את הבדווים מאל-עראקיב, הארץ, 11.11.2011.
[101] גדי אלגזי, ממשלת ישראל נגד אזרחי מדינת ישראל: פרק במלחמת ההתשה נגד הבדואים, העוקץ, 27 ביולי 2010; גדי אלגזי, מיער גיר לאום חיראן: הערות על הטבע הקולוניאלי ושומריו, תיאוריה וביקורת 37, 2010.
[102] חיה נח, פרויקט הנישול של הקרן הקיימת לישראל, העוקץ, 21.3.2010; להרחבה בנושא הכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב: חיה נח, הכפרים שישנם ואינם, פרדס הוצאה לאור, 2009.
[103] עדנה גורני ותמרה טראובמן, שנת נטיעות ירוקה בקק"ל, העוקץ, 24.2.2011.
[104] Irus Braverman, Planted Flags: Trees, Land, and Law in Israel/Palestine, Cambridge University Press, 2009.
[105] Geremy Forman and Alexandre (Sandy) Kedar, "From Arab Land to 'Israeli Lands': the Legal Dispossession of the Palestinians Displaces by Israel in the Wake of 1948", Environment and Planning D: Society and Space, vol. 22, 2004, pp. 809–830.
[106] Yael Zrubavel, “The forest As a National Icon: Literature, Politics, and the Archeology of Memory”, Israel Studies, vol. 1, no. 1, 1996, pp. 60–98.
[107] Irus Braverman, Planted Flags: Trees, Land, and Law in Israel/Palestine. Cambridge University Press, 2009; Bardenstein, CB 1998 “Threads of Memory and Discourses of Rootedness: Of Trees, Oranges, and the Prickly-Pear Cactus in Israel/Palestine”, Edebiyat, vol. 8, no. 1, 1998, pp.1–36.
[108] עוד על הסכנות של שמירת טבע לאומנית: משה גלעד, 120 שנה להקמת קק"ל: מרוב אינטרסים לא רואים את היער, הארץ, 16.1.2022;
צפריר רינת, ברחבי הגדה מקודמות תוכניות שיפגעו קשות בטבע. דווקא הגורם שאמור למנוע זאת שותק, הארץ, 30.9.2024:
[109] רועי צ'יקי ארד, מי ניצח בקרב על האקליפטוס, הארץ, 27.4.2017.
משה גלעד, הענק מן הנגב והמריבה עם כורתי האקליפטוסים, הארץ, 9.2.2020.
[110] לאה גולדברג, אורן, מתוך: ברק בבוקר, ספרית פועלים, 1955.
[111] אמיר גלבוע, בשביל הזה בתוך: כל השירים א, הקיבוץ המאוחד, 1987.
[112] אליאס ח'ורי, באב אלשמס, מערבית: משה חכם, הוצאת אנדלוס, 2002.
[113] אריאל הירשפלד. רשימות על מקום, עם עובד, 2002.
[114] עידו דוד כהן, הבמאי דורון ג'רסי: "בפרשת אום אל-חיראן קיימים כל היסודות של ה'הפקרה' שאנחנו חווים היום", הארץ, 7.8.2024.
[115] עדן סולומון, תושבי אום אל חיראן נערכים לפינוי, והורסים את סתיהם בעצמם: "איך ליהודים יהיה מצפון לגור פה?", הארץ, 13.11.2024.
[116] עוד על אלימות כלפי מוסקים: אבי דבוש, טראומת 7 באוקטובר הפכה להצדקה לטרור יהודי, וצה"ל מעלים עין, הארץ, 18.11.2024.
[117] פרנסיס וולר, על סף תהום הצער, מאנגלית: רוני גרוס, הוצאת חדקרן, 2025.
