הערת המתרגם – שירה אוקראינית עכשווית
שירה אוקראינית, בניגוד לתפיסה הרווחת, אינה קול אחיד ואינה נכתבת רק בשפה אחת. היא מרובת לשונות, זהויות וטראומות; שירה של עמי אוקראינה שחיו זה לצד זה, לעתים באיבה ולעתים בקרבה אינטימית, במרחב רווי זיכרון וקונפליקט, אבל גם הומור ותקווה. אלה קולות פוסט־קולוניאליים ודה־קולוניאליים כאחד – שירה הנאבקת על עצם הזכות לספר את סיפורה במונחיה שלה.
שני המבחרים שלהלן – שיריו של דמיטרו לזוטקין ושיריה של אולהה ברהינה – מייצגים קצוות שונים של הנוף הזה. לזוטקין כותב את המלחמה מתוך עין עיתונאית-עדתית, כמעט תיעודית, שבה הבנאליות של החיים חודרת אל הטרגדיה, ואפרוריות היום-יום מתערבבת באבק הקרבות. שירתו מתבוננת באשמה הקולקטיבית של השורדים, באבסורד שבניצחון ובאימה המתמשכת גם אחרי הניצחון העתידי. הוא מתעד מציאות אפוקליפטית שבה אפילו היין, הגשם והאביב נושאים את צל המלחמה – אך באותה נשימה ניכרת בשירתו גם עדינות, אירוניה דקה וחמלה לאנשים ולמקומות החרבים. ברהינה, לעומתו, מדברת בקול פנימי, סוריאליסטי כמעט, שבו המלחמה הופכת למעבדה של קיום ורגש. היא כותבת באוקראינית וברוסית, על סף השיגעון והאהבה, מתוך עולם שבו הגבולות בין שפה לגוף, בין מציאות לחלום, מתמוססים. גם אצלה אין מוצא – לא מן הכאב, אך גם לא מן היופי. שירתה נעה בין אפוקליפסה לאירוניה, בין שבר לקיום פיוטי עיקש, ומציעה מבט על נשיות, אהבה והישרדות באקלים חסר קרקע.
תרגום השירה האוקראינית לעברית איננו רק פעולה לשונית אלא גם מעשה של גישור תרבותי ורגשי בין שני הלאומים החולקים גורל דומה – עמים שנלחמים על זכותם לדיבור, לזיכרון ולבית. בין השורות של לזוטקין וברהינה מהדהדת לא רק אוקראינה בזמן מלחמה, אלא גם חוויית הקיום האנושי כשהוא נחשף עד תומו – כשאין עוד הבדל בין חורבן לאהבה, בין שפה לדם ובין שתיקה לתפילה.