הלוצינציה לאומית

התיישבתי ליד החלון, אוחז במשענת היד קצת יותר מדי חזק. הרגשתי שדהירת הרכבת לא מתקדמת בכיוון אחד אלא מסתובבת סביבי בזרות מפתיעה. לרגע איבדתי תחושת זמן ומרחב. לא הבנתי איפה אני. לאן אני הולך. נאחזתי בידיעה שלפני העלייה לרכבת אכלתי רק ביס אחד מהבראוניז. זה כל מה שהרשיתי לעצמי. ידעתי שאני רגיש לדברים האלה. הרי ידעתי שאצטרך לחזור למלון שלי בהאג עוד באותו לילה. ואני יושב בבר באמסטרדם ומולי עוגיית בראוני ותה צמחים. לקחתי ביס ושטפתי אותו עם התה. אבל עכשיו אני כבר על הרכבת. רק עכשיו משהו בתודעה שלי התחיל לזוז.

בהתחלה אלה היו השניות. נעשיתי מודע לכך שכל שנייה שעוברת מתבטאת בתנועת מחוגי השעון. כל תנועה של מחוג השניות מסונכרנת עם פעימת לב שפועמת באוזניי. מושג הזמן עצמו התעבה לרגע לדבר מה מוחשי, אפילו דביק. מעניין שמחוגי השעון בערבית נקראים עקרבים. כאילו כל תזוזה של אחד מהם היא תקתוק של צבת העקרב שנוגס בשארית החיים. הרמתי את מבטי וראיתי את הדקות מתגלגלות על הצג מעל הראש שלי. דקה אחת. ואז שנייה. ספרתי כל דקה שעוברת כמו אסיר נואש שחורץ סימנים על קירות התא. בהלה הזדחלה אל ליבי – מה אם לא אוכל להפסיק לספור? מה אם זהו זה, שארית חיי תצטמצם לתקתוק שעון אינסופי? תקתוק צבתות עקרבים.

יש משהו אירוני בלחוות אובדן שליטה דווקא בהולנד – מדינה שמתפקדת כמו שעון משומן. רחובות מסודרים, רכבות מדויקות, חוקים שמסבירים לך איך להשתחרר ולאבד שליטה. נדמה שכאן גם הסוטול מקבל אישור חוקי, כאילו חירות יכולה להימדד לפי כמות ה־THC המותרת לצריכה. אבל הגוף, הגוף שלי, לא יודע את זה. הוא לא אירופי. הוא זוכר מחסומים וגדרות. הוא זוכר משברי זהות ודבקות בשורשים. הוא זוכר שרנדומליות היא עניין שבשגרה. אז גם כשהממסד אומר "מותר", התודעה שלי עונה בהיסוס. נורת אזהרה. הגוף שלי מתרגם עונג לחירום. אני מתורגל לבחור תמיד את המושב שפונה בגבו לקיר, כדי להשאיר את הדלת בטווח ראייה. טווח ביטחון, תמיד קראתי לזה. הביטחון שדרך המילוט פנויה.

אני חושב על זה בזמן שאני עדיין מרגיש את מתיקות הביס בפי. נגסתי בעוגיית הבראוני לפני כשעה והטעם נותר על שפתיי. לא עשיתי את זה באקט של מרד, אלא באקט של בדיקה. בדיקה של גבולות. לא גבולות החוק, אלא גבולות ההגדרה העצמית, הזהות העצמית והתודעה. מה הופך חוויה לאישית? האם זה הסבל? התיעוד? או אולי רק הפרשנות שמישהו נותן לה בדיעבד? אם אלך לאיבוד ברחובות של עיר זרה, האם זו תהיה עוד אנקדוטה פסיכדלית של תייר מבולבל, או המשך ישיר של עקירה, של שוטטות במרחב שלא מתכוון להכיל אותך באמת? לפעמים נדמה לי שכל ניסיון להיות חופשי מחוץ לבית הוא רק עוד גרסה של גלות. רק הפעם עם תפריט טבעוני ובריסטה מחייך.

אולי זו הסיבה שדווקא כאן, במרחב הזר והמנומס, התחושה של אובדן שליטה נעשית חדה כל כך. כי היא לא מקבלת הד, לא נתקלת בהתנגדות, רק שקט מהדהד שמעמיק את התחושה שאתה בלתי נראה. האנשים ברכבת נראו נורמליים. הייתי בטוח שהם מסתכלים עליי, צופים בי, עוקבים אחרי אותו אדם שנראה אבוד לגמרי. אבל כשהסתכלתי, הפנים שלהם היו ריקים, ההבעות שלהם אדישות. לא, לאף אחד לא היה אכפת. הייתי רק עוד נוסע עבורם. ניסיתי להתמקד בתנועת הרכבת, בהמהום הרך של התנועה מתחתיי, אבל הבטן שלי קרקרה בקול, ולפני שהספקתי לעצור אותה, הגוף שלי התכופף ושפריץ חם פגע בנעליי. כולם המשיכו לעסוק בענייניהם. זה היה החלק הגרוע ביותר – אף אחד לא אמר כלום.

בדקתי את הטלפון. הוא היה עשוי להיות חבל ההצלה שלי. אבל ברגע שפתחתי אותו הוא מת. המסך הבהב והשחיר, ולבי צנח איתו. ניסיתי להיזכר בתחנה שלי. בתוכנית שלי. הייתי אמור לרדת בהאג, לעלות על חשמלית וללכת שבע דקות למלון. קל. אבל כשהסתכלתי שוב על המסך הבנתי. פספסתי את התחנה. עכשיו אני ברוטרדם. מעדתי מהרכבת באובך, אורות התחנה בהירים מדי, הכול מסתובב סביבי כאילו נתקעתי בתוך קלידוסקופ. האם הזמן עבר מהר מדי ולכן לא שמתי לב שפספסתי את התחנה בהאג? איך אני ברוטרדם עכשיו?

אני באמת לא זוכר איך זה קרה, אבל הצלחתי למצוא רכבת חזרה להאג. הכול התמוסס לרסיסים, פיסות מציאות חמקו ממני. אחזתי במושב מולי, מנסה להחזיק בתחושת נורמליות כלשהי. חזרתי לחשוב על צבתות עקרבי השעון. עברו דקות, או אולי שעות. אני לא יודע. עכשיו אני בחשמלית. החשמלית אמורה לקחת אותי לאזור המלון, ומשם זו הליכה של שבע דקות. יכולתי לעשות את זה. אני חייב לעשות את זה.

כשירדתי מהחשמלית, הרחובות היו בלתי מוכרים, מתפתלים ומתעוותים בחושך. המוח שלי היתל בי. ניסיתי להיזכר, לדלות כל שביב זיכרון מהמסלול, אבל הוא חמק לי בין האצבעות כמו גרגירי חול. הלכתי במעגלים, רגליי כבדות, ראשי מזמזם מבלבול.

ואז ראיתי אותו. זר עומד בפינת רחוב.

נואש, ניגשתי אליו, דבריי מתערפלים כשביקשתי הנחיות.

"אני… אני צריך להגיע למלון… אני לא זוכר את השם שלו… יש לידו מסעדה… מקום פלסטיני בשם בוסתן", הצלחתי לומר. עיניו הצטמצמו, ולרגע הייתי בטוח שהוא עומד לפגוע בי. הפרנויה שלי התלקחה, חדה ובהירה. למה שהוא יעזור לי? מה אם הוא חושד בי? אני נראה חשוד. מגיל אפס לימדו אותי שאני לא בהיר ולכן חשוד. כמו חפץ חשוד.

פעם היה לנו חפץ חשוד בבית הספר. הזעיקו משטרה וחבלנים. איזו מילה מוזרה זו – חבלנים. כמו מחבלים, אבל מקבלים משכורת מהמשטרה. הם הגיעו עם רובוט שהתקרב אל החפץ החשוד ומשהו קטן התפוצץ שם. היה מוזר לקרוא לתיק בית ספר, בחצר בית ספר, חפץ חשוד. "לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי, המילים התגלגלו מפי בעברית לפני שהספקתי לעצור אותן. כל המחשבות האלה על משטרה וחפצים חשודים הובילו אותי לעברית.

האיש קפא. תגובתו הגיעה בעברית רצוצה, עצורה, שבורה ולא בטוחה. "אתה מדבר עברית? אבל אמרת שאתה פלסטיני". לא זכרתי מתי אמרתי לו שאני פלסטיני. אולי הוא הבין את זה מהמסעדה הפלסטינית שהזכרתי?

"כן", אמרתי במהירות, "אני מיאפא. אני מדבר גם וגם". הלב שלי דפק, מחכה לתגובתו. מה הוא מבין מהתשובה המשובשת הזו? האם גם הוא יראה בי אויב, מישהו שאי-אפשר לסמוך עליו? חשוד? רגע. גם הוא חשוד. גבר גדול ממדים. לא לבן במיוחד. אם הייתי חייב לנחש, הייתי אומר עיראקי, אבל כזה שהשתכנז. לא השתכנז כמו מזרחי בישראל. השתכנז כמו ערבי באירופה.

הוא רק הנהן, סימן לי להמשיך קדימה, במורד הרחוב. הלכתי אחריו, כל צעד כבד מקודמו ומעמיס ספקות. מוחי הסתחרר, מחשבות פרנואידיות הסתבכו בתוך עצמן. מה אם הוא מוביל אותי למלכודת? אבל לא היתה לי ברירה אחרת. תהיתי מאיפה הוא במקור. הוא ממש לא הולנדי. ואני, בטיפשותי, חשפתי את ישראליותי המפוקפקת בכך שדיברתי עברית. הוא רצה לעזור לי מלכתחילה כי חשב שאני פלסטיני. אבל רגע, אני באמת פלסטיני! אנא מִן יאפא! לא שיקרתי כשאמרתי שאנא מן יאפא. אבל מה באנא מן יאפא הופך אותי לפלסטיני? לא יודע. הכול?

לרגע קל, מחשבה פראית התחילה להזדחל אל תוך תודעתי, כמו עשן דק שמסתנן מבעד לחרך. הרי אנחנו בהאג, המקום שבו "צדק" הופך למוסד ועוולות זוכות לשמות ותיקים. אני מדמיין שלטים ענקיים ברחובות העיר, עם פרס כספי ומילים כמו "WANTED" בכתב מחושל. אילו היינו במאה השבע-עשרה, הייתי רואה את פניו של האיש מן החדשות, ראש הממשלה של המדינה המוחרמת, מצוירים בגיר על קלף, זקנו מחודד ועיניו ערמומיות כמו של שודד ים, רק שבמקום "פיראט" היה כתוב "פושע מלחמה". מחשבות פרועות מהדהדות בתוכי, כמו גלים המתנפצים על דופנות ספינה שטה בים סוער של תודעה מטושטשת.

אבל מה אם האיש הזה שונא ישראלים? מה אם הוא מתכנן לחטוף אותי? הוא הבין שאני לא ישראלי בכלל, נכון? רגע, הוא יודע שיאפא זו עיר פלסטינית? יש לו מושג מה ההבדל בין 48' ל-67'? האם הוא יודע שאלה שמות של אזורים גיאוגרפיים ולא מספרים? טוב, בסדר, נכון, הם מספרים, אבל כאלה שמבוססים על שנים שקרו בהן אירועים היסטוריים שהניעו גלגלים מדיניים שדחפו אוכלוסיות ממקום מושבן והפכו אותן לפליטים או נפקדים או עקורים או מגורשים או… למה גלגלים? היינו במטפורה של ים וספינות. טוב, בכל מקרה, אלה לא מספרים. רגע. גם נכּבת עזה הולכת להפוך לעוד מספר? בעוד 50 שנה ידברו על 48' ו-67' ו-23'? תכלס, בשיח הישראלי כבר מדברים על זה כמספר, אבל לא 23'. אומרים "השביעי" או "השביעי לאוקטובר". יותר נכון להגיד "השבעה", לא? הדבר היחיד שזה מזכיר לי הוא "שישה באוקטובר" – שזה שם של עיר במצרים. האם בישראל תקום עיר שתיקרא "השבעה באוקטובר"? הזוי איך מספרים הופכים ממסמני זמן למסמני מרחב. יש בזה משהו מיליטריסטי, גששי, אבל גם טרגי. הזוי. פתאום אני מבין שאני משתמש המון במילה הזו – הזוי. אולי זה חלק מהמודעות להזיה עצמה? רגע, בעצם גם בשיח הפלסטיני אומרים השביעי – אלסאבּע. אבל בערבית לא מתכוונים לאותו דבר. הדגש הוא על היום עצמו ולא על כל מה שבא איתו ואחריו. כשרוצים לדבר על מה שקרה מאז אומרים אלאִבּאדה. יעני ההשמדה, רצח העם. כשפלסטינים מדברים על זה באנגלית הם אומרים הג'נוסייד, והשביעי נשמר ליום עצמו.

בעצם, אולי כל השאלות האלה – על מספרים שהפכו לגבולות, על שמות שנבלעו בזיכרון – לא באמת קשורות לאיש הטוב הזה שמוביל אותי בשעה כל כך מאוחרת בלילה. הן קשורות יותר אליי, אל הצורך לעשות סדר בכאוס רגע לפני שהאמון מתערער לחלוטין. כחשוד מידי, מפתיעה אותי מאוד מידת האמון שאני מעניק לאיש הזר הזה. אחרי הכול, למה שיחטוף אותי. אני לא לבן מספיק כדי לעניין אף אחד. למה שיחטוף אותי או יפגע בי. מה זו הפרנויה הזו. מה אני מתחיל ליפול למלכודת של "כולם אנטישמיים". ההסברה הישראלית בכבודה ובעצמה לא יכולה לשכנע אדם טוב להפוך לאנטישמי כדי שיהיה נער הפוסטר שלהם. רגע, מה? שוב פרנויה? זה חלק מההזיה?

איך איבדתי את האמון באנשים והתחלתי לחשוד בכולם. אמון. זו מילה מוזרה. בלשונו של אמריקאי היא הופכת לטראסט, כמו קרן פיננסית כלכלית, שאין מה לסמוך עליה. אין בה אמון. אבל בלשונו של ערבי, היא קשורה בטבורה לביטחון. אַמְן בערבית זה ביטחון, אבל אמון מתורגם לתֵ'קַה, במשמעות של לסמוך על מישהו. מעניינת כל המעגליות הזו בין המילים בשתי השפות. אם אתה נותן אמון במישהו אז אתה סומך עליו והוא משרה עליך ביטחון. אַמְן ותֵ'קַה הן לא מילים חשודות בערבית. הן מילים שמשרות ביטחון. לעומת זאת, ביטחון בעברית היא מילה שמעולם לא עוררה בי ביטחון. ביטחון בעברית היא מילה שמעוררת בי חשד וחרדה, ומערערת את הביטחון.

פתאום האיש שנתתי בו אַמְן ותֵ'קַה נעצר והצביע קדימה.

"תמשיך ישר, אתה תמצא את המסעדה הפלסטינית בסוף הרחוב", הוא אמר. קולו היה רך יותר כעת, פחות מאיים.

***

בבוקר התעוררתי במיטה. אור חיוור פילח את הווילון הדק, מטפס באיטיות על הקיר שמולי. תחושת בהירות משונה עטפה את גופי, כאילו ההזיה עוד לא עזבה לגמרי, אבל גם לא שלטה בי עוד. שכבתי כמה רגעים, מנסה להרכיב את הלילה כמו פאזל שקצותיו נרטבו – חלקים חסרים, אחרים מעוותים ודמויות שהופיעו ונעלמו בלי היגיון. מישהו ליווה אותי אל המסעדה. לא זכרתי מי זה היה.

ואז ראיתי את הדף. הוא היה מונח על השידה לצדי, מקומט מעט, ועליו כתב ידי. לא זכרתי שכתבתי את המילים האלה אבל הן היו שלי. משפטים מקוטעים, תיאורים חפוזים, שמות של מקומות, חצים ודמויות. שאריות של הכאוס, כאילו ניסיתי בזמן אמת להציל את עצמי מצבתות עקרבי הזיכרון והנשייה.

קראתי את הדף כולו, ואז הנחתי אותו בחזרה על השידה. לגמתי מים מהבקבוק שהיה לצד המיטה. המים היו חמימים, חסרי טעם, אבל מנחמים. לרגע רציתי לצחוק. עליי, על הפחד, על כל הרעיון הזה של ביס אחד של עוגייה שמשבש תודעה. אבל לא צחקתי. אולי יש משהו בהלוצינציה הזו. היא לא "הזיה". כי תכלס, כשהמציאות שלך נראית כמו סרט של טרנטינו, "הזיה" זה פשוט מדי, זה ישראלי מדי. זו לא הזיה, זו "הלוצינציה", כי רק מילה בעלת שורש לועזי מיותר לגמרי מצליחה לשדר גם טירוף, גם יוקרה וגם פתק שכתוב עליו "אל תנסו את זה בבית".

עצמתי עיניים שוב, ונתתי לשקט של המלון לעטוף אותי. כן, אולי באמת יש משהו בהלוצינציה הזאת. אולי היא לא טעות. אולי היא תזכורת. לכך שהגוף שברירי, שהתודעה נזילה, ושהזהות שלי – כמו הרכבת מאמש – לא נוסעת בקו ישר, אלא מסתובבת במעגלים סביב עצמה, עד שמישהו מצביע קדימה ואומר: "תמשיך ישר, אתה תמצא את הדרך".

מהדורה מקוונת | פברואר 2026
דימוי: עמוס קרמר, I am against myself, oil pastel on paper 29×21 cm, 2024, מתוך בעיניים עצמות אני רואה טוב יותר