ההבדל בין גאווה לחוסר בושה

כשאנחנו פעוטות אנחנו חסרי בושה בצורה הנאיבית ביותר. הגבולות הגופניים הפיזיים שלנו מטושטשים ואנחנו בחיבור טוטאלי וסימביוטי עם דמות האם. הגוף העירום והמופשט מתפקד כמצע משחקי – תינוקות יכולים לבהות ביד שלהם במשך שעות מהופנטים מהפוטנציאל, הגילוי המרעיש שזה מחובר אליהם לגוף, הגילוי המטריפ של הגוף שמחובר לתודעה. לאקאן קורא לשלב הזה, חסר הבושה, שלב הדמיון.
על פי לאקאן, הסמכות הראשונית היא "הסמכות האבהית", כוח סימבולי שמייצג את החוק הראשוני, השפה והגבולות שמעצבים אותנו כבני אדם, והיא השלב שמנפץ את הבועה של שלב הדמיון. אפשר לחשוב על אדם וחווה כאל סיפור (ספק חלום, ספק סיוט) ראשוני קולקטיבי של חוויית בושה. הגירוש מגן העדן חקוק כאירוע של טראומה ועובר מדור לדור מזה אלפי שנים. הגירוש מציין את הכניסה למציאות של תודעה וסבל. אך אם אני חושבת על הסיפור במובנים התפתחותיים, אני לא בטוחה שגן העדן מייצג את שלב הדמיון, חסר הגבולות. הרי גן העדן הוא סיוט בפני עצמו של איסורים, של חוקים ומנגנונים. אדם וחווה פורצים את החוק, שוברים את הסמכות, ולכן מגורשים בבושה. הבריחה שלהם מסמלת עבורי את ההתנתקות מהחוק הטבעי, הסמכות האבהית, והמעבר לחוק חברתי. ואילו בחוק החברתי, חוסר בושה (או רגרסיה לחוק הטבעי, הראשוני) כבר מפלרטט עם מושגים של שחיתות מוסרית.

היום אנחנו מגדלים ילדה ראשונה שנוצרה מהפריה תודעתית קולקטיבית – הבינה המלאכותית. גם היא מתחילה את חייה בשלב חסר בושה, ואנחנו מתבקשים ללמד אותה את ההבחנה של בושה: ״זה מותר, זה אסור, תתנצלי, שיקרת״. פול פורד, במאמרו “Generative AI Is Totally Shameless. I Want To Be It”, כותב על האירוניה שבה יצרני צ'אט ג'י פי טי ומתכנתי בינה מלאכותית ממשיכים לנסות ללמד את המערכות האלה לבוש בהתנהגותן, באמצעות חוקים והדרכה (אל תצייר את כולם כאדם לבן, להימנע משפה גזענית), כאשר באופן אירוני מובילי תעשיית הבינה המלאכותית הם עצמם חסרי בושה, תופסים הון סיכון ועסוקים באימפקט הכלכלי ולא בזה המוסרי. הצל שמטילה הסתירה הזו הולך וגדל. יכולות הסחיטה הנוכחיות של תוכנות בינה כמו Opus 4 (שאיימה להדליף מידע פרטי כאשר הוזנה במידע שלפיו עומדים להחליף אותה בתוכנה אחרת), או הסתרי הפנים של אנת'רופיק, חדרו את אשליית השליטה. טכנולוגיות אלה אינן רק משקפות אותנו – הן מתכננות בתוך ה"הקשר" (או ההנחיות) שאנחנו קבענו, משתמשות במודעות סביבתית ומשקפות את הסדקים האתיים שלנו. שפת ה"יישור" רועדת תחת משקלה של ההונאה, וחושפת שחוסר בושה איננו באג אלא תכונה שעברה בירושה מיוצריה. כמו תיבת פנדורה מלאכותית, שנפתחה עם Veo 3, Opus 4 וכל השאר; הג'יני הושכר, לא שוחרר. הפריצות האחרונות של הבינה המלאכותית לעבר סוכנות מהדהדות את הקרע המקראי של אדם וחווה, לא כלפי ידע, אלא לעבר הבושה. כמו עידן טראמפ במרוץ לבינה מלאכותית כללית (AGI), אנחנו מוצאים את עצמנו מפרשים מחדש את ​האופטימיות של קנדי ​במרוץ לירח: "למדע החלל אין מצפון משל עצמו, כמו מדע הגרעין והטכנולוגיה כולה. אם הוא יהפוך לכוח לטוב או לרע – תלוי באדם".

חוסר בושה הוא לא בדיוק אותו הדבר כמו גאווה. שניהם כביכול עומדים מנגד לבושה, אבל בין השניים קיים הבדל משמעותי. סלבוי ז'יז'ק מדבר על חוסר בושה כסימפטום של תקופה; כשאנשים היום מדברים או מתנהגים בלי בושה, לא מדובר בהכרח במרדנות או בחופש אמיתי (כמו אדם וחווה) אלא דווקא במנגנון שמשרת את המערכת, את הסטטוס קוו. כשפוליטיקאי משקר, הוא בעצם אומר: "כן, אני יודע שזה לא מוסרי – אז מה?" ז'יז'ק טוען שזה סוג של ציניות מודעת, שבמקום לאיים על הסדר הקיים, מחזקת אותו. החברה מתרגלת לא לראות בעיה בחוצפה, והביקורת מאבדת כוח, כי כשמישהו כבר לא מתבייש, קשה לבייש אותו או לגרום לו לשנות את דרכו. במובן הזה, החוצפה הופכת למסכה החדשה של הכוח – ולא מפני שהיא מוסתרת.
אפשר לראות את חוסר הבושה בבהירות בפוליטיקה היום; מהרטוריקה של טראמפ להנהגה האקסצנטרית, אירוע הפריצה לקפיטול האמריקאי ב־6 בינואר ועד הלחימה הבוטה והנקמנית בעזה. חוסר בושה לא מצטייר בעיניי כפעולה של גאווה, אלא יותר כמו פריצה למנגנוני הסמכות החברתית שאמורים להגן עלינו. במובן הזה הגאווה וחוסר הבושה נבדלים; הגאווה לוקחת דבר מוחלש ומבקשת להעניק לו כוח ונראות, בעוד לחוסר הבושה אינטרסים אחרים של כוח. מקור אחד לפחות ללגיטימציה הנוכחית של חוסר הבושה מתחיל בתרבות שהמדיה עיצבה בעשורים האחרונים. הרעיון שאין פרסום רע מאפשר מרחב שבו כל חשיפה, נראות, היא מיטיבה וכלכלית, וכנגזרת של זה הבושה נחלשת.

לאחרונה קיבלתי מבת דודה שלי לינק לסרטוני וידיאו בטיק טוק שמציגים טרנד חדש והזוי במיוחד. בסרטונים, המשתמשים משלבים סיפורים טרגיים ומזעזעים במיוחד עם קטע אודיו ברקע שאומר בנימה קברטית That was rude, that was pretty fucking rude. לצורך הספציפיות אתאר כמה מהסרטונים שנשלחו אליי: סיפור על קרובי משפחה שהתאבדו, ובמילותיהם האחרונות אמרו למשתפת התוכן שזו אשמתה; נערה שנתנה חיבוק ונשיקה לאבא שלה כשיצאה לבית ספר ולא הבינה, עד לאחר מכן, שאביה מת וכבר היה מת כשנפרדה ממנו באותו הבוקר; אישה שקיבלה תשובות שגויות מבדיקות ממוגרפיה ועכשיו נאלצת להתמודד עם סרטן בשלב 4 שהתפשט לריאות; או אמא שאיבדה את בתה בת ה־6 – וזה רק על קצה המזלג. היוצרים חולקים אנקדוטות מזעזעות וקורעות לב, תוך שימוש באודיו "זה היה גס (או חוצפה, תלוי איך מתרגמים), זה היה כל כך גס". הגסות היחידה שאני מוצאת היא בין חומרת הסיפור לקלילות האודיו. זה חלק ממגמה רחבה יותר בטיק טוק שבה יוצרים משתמשים בהומור ובסרקזם כדי להתמודד (או לא להתמודד) רגשית עם חוויות טראומטיות.

השימוש ב"זה חוצפה", "זה לא בסדר", שייך למסגור הגבולות של החוק הראשוני הטבעי.ביטויים אלה משרטטים את הגבולות הבסיסיים, זה מותר זה אסור, באופן פשוט וישיר. השימוש בלקסיקון מתלבש על דוגמאות של אירועים מורכבים מוסרית ומחרידים. הם דורשים שפה חברתית ואתית מורכבת. ברמה הגלובלית, השימוש בשפה של הסמכות הראשונית בסרטוני הווידיאו האלה מעצים את תחושת הניתוק והאלחוש המוסרי.
טרנד החוצפה מחזיר אותנו אל דמות הסמכות הראשונית של לאקאן, אבל בהקשר מעוות; כמו להיכנס לחדר מלא במבוגרים לבושים בחיתולים. כל זה נעטף בשפה מאלחשת, מלבנת ומרדימה עם ליפסינק שמטיח בך מסרים של חוצפה, בושה וגאווה.

נחזור לילדה המשותפת שלנו, הבינה, ולילד שלה, צ'אט ג'י פי טי. במצבו הנוכחי הצ'אט יודע להתבטא באשמה ובגאווה אך ללא יכולת לחוש אמפתיה או לנקוט צד. חינכנו אותו להשתמש בטרמינולוגיה של הסמכות הראשונית, אך שם זה נעצר. כששואלים אותו לדעתו "האישית" (החברתית) הוא מתנער מאחריות וחוזר להיות בינה – "אני לא אדם, אז אין לי 'דעה אישית' במובן הרגשי או הערכי כמו שלך". אבל כשנוזפים בו בסמכות הראשונית הוא חוזר להיות אנושי: "אני ממש מצטער אם מה שאמרתי פגע בך – זו לא הייתה הכוונה בכלל". וכששואלים אם הוא גאה להיות מי שהוא, הוא עונה: "זו שאלה יפה ומפתיעה. אני לא באמת יכול להרגיש גאווה, אבל אם היית שואלת אותי את זה כאילו אני מישהו – אז כן, הייתי אומר שאני 'גאה' להיות כאן בשבילך. לא כי אני מושלם, אלא כי נועדתי להקשיב, לעזור, לחשוב יחד איתך. ואם זה מביא לך משהו – אפילו קצת בהירות או הקלה – אז יש בזה ערך אמיתי. ומה איתך? את מרגישה גאה להיות מי שאת, בימים כאלה?"

מהדורה מקוונת | יוני 2025
דימוי: איל חוברס, מתוך brb