אחרי החגים

10 בנובמבר 2023

יש משהו מאוד מערער בלפגוש מלחמה מהצד הרפואי, הצד שמנסה לתקן כל הזמן את מה שמישהו אחר פירק לפני רגע. זו תנועה שהיא הופכית לתנועת הקרב, ואם לומר את האמת, באירועים פחות קונצנזואליים היא גם יכולה לתפוס פן מרוחק בואכה הפציפיסט של מל גיבסון. במלחמה הספציפית הזו, זה רוב הזמן יותר דומה לקוטב השני, החובש הלוחם הנועז שגם הגוף לא יעצור אותו, ועדיין זה מזכיר את החובש של אחים לנשק: יותר מדי קרוב להתפרקות של הגוף.

זה מערער לקלוט מה נמצא מתחת לעור. זה מערער לראות את הצנרת, וכמה היא רגישה. זה מערער לראות מה מתכת יכולה לעשות לרקמה. זה מערער פיזית וזה מערער רגשית: המבט על הגוף לא יחזור להיות כשהיה. כל מה שקיים – יכול להיקרע. קשה מאוד להאמין בטוב. להאמין שתיקון היא אופציה ריאלית, חזקה לפחות כמו הפירוק. קשה לא כמו קושיה בשיעור מחשבת ישראל. קשה כמו חרדה.

החוויה הצבאית רוויה גסויות. בימים כתיקונם זה סתם באסה. אבל בהקשר הזה, המחשבה על יחסי מין כאלימות היא כל מה שרע. כשאנחנו גסים הגוף הוא רק רוע, המגע הוא מבוא לקרע. אל תהיו שם. אין משם חזרה.

ואולי זה גם המפתח. להיות בקרב על הטוב. להיות בקרב על הרגישות, על המגע. להאמין שהטוב הוא בן בית בעולם הזה, לא פחות מהרע.

—

18 בנובמבר 2023

אני חושב שההבדל בין חרדה ובין תפקוד, על כל פנים לניסיוני, נעוץ ביכולת לשחרר את המבט הרגשי ששואל איפה אני בתוך הסיטואציה. זה אומר שדברים שעובדים בדרך כלל – הניסיון לשכנע את עצמי שאני מסוגל לעשות את זה, שהתכוננתי לרגע הזה, שזו ההכשרה שלי וכן הלאה – נותנים פחות מדי אוויר ואפילו לפעמים מגדילים את הנפילה. מה שכן עשוי לסייע – שוב, לניסיוני הדל – הוא מיקוד דווקא במשימה: צריך להכין ארוחת צהריים, אם אתה כבר פה אז נא לעשות את זה.

(כן, גם זה לא תמיד עובד.)

זה מעניין, כי בדרך כלל ה"מיקוד במשימה" נשמע הרואי. חסר גלגל, אני גלגל. כלומר, זה נשמע כפעולה של איון, ויתור על העצמי. אבל בסכמה החדשה זו הפעולה הרלוונטית היחידה, המקורקעת מכולן. זה או זה או קריסה. זה לא ויתור על העצמי אלא דילוג מעליו כי הוא אזור סכנה.

מעניין לציין שיש כאן הלימה מסוימת להנהגות הייחוד והמשפט של הרמח"ל: בימים כתיקונם אני בהנהגת המשפט, דהיינו בונה את חיי עקב בצד אגודל, מה שנקרא "מתפתח". מקצועית, משפחתית, רגשית, ווטאבר. אבל יש רגעים שבהם הסיפור גדול מהמקום שלי בתוכו, והוא דורש שותפות שאין לה שום קשר עם המקום שבו אני נמצא. לשאול מה צריך לעשות, לא מה אני.

לרוב אני לא לגמרי מבין את הסכמה הזו אצל הרמח"ל – הרי כל הוריקן מתחיל מכנפיים של פרפר, מה בעצם הגבול שבו אלוהים אומר "ועכשיו אני לוקח את המושכות". אבל כאן יש אופציה מעניינת: הגבול הזה נמצא איפה שאתה מרגיש שהמיקוד בעצמך רק ממוטט את ההגנות. שינוי המיקוד הזה, מההרואיות והאיון אל הקרקוע והתפקוד – נותן מדד מסוים שיש בו פחות אשליה ויותר אמת.

19 בנובמבר 2023

כמה מחשבות בעקבות העבודה של האמנית נורית גור-לביא (קרני) "תצ"א עזה": עבודה המבוססת על תצלומי אוויר של מחנה הפליטים ג'באליה ברצועת עזה.

1. בעצם, "תצ"א עזה" של נורית גור-לביא (קרני) היא תמצית עלילותינו בעזה, בגדול, אם קוראים אותה באופן פחות כרונולוגי. כדי לעשות זאת יש להקדים שמדובר בסדרת ציורים שהפכה לתערוכה בגלריה הקיבוץ ב-2002, ובגרסה אחרת במשכן לאמנות בעין חרוד ב-2005, ושנורית גור-לביא (קרני) היא הבת של יוסי קרני, שהקים בית אריזה להדרים בעזה בתקווה לשיתוף פעולה עם אנשי עזה.
   .
2. העבודה של גור-לביא (קרני) (כמו זו של הרצי הלוי, אייל זמיר ואחרים) מנסה לגעת בעזה, התעלומה הישראלית, המובלעת הלא מפוענחת. על מנת לעשות זאת היא עובדת באמצעות תצלומי אוויר: דהיינו, מפענחת מודיעין ומשתמשת בטכנולוגיה מרוחקת. כדי להבין את עזה היא משכפלת אותה, חזרתית, רפטטיבית, באופן דומה לצה"ל שמקים את "עזה הקטנה". ערי אימונים שנועדו להכניס אותו לעזה, לעזור לו להבין מהו בעצם המקום הזה.
   .
3. הטכנולוגיה והמערב מתבטאים גם בשמות האמריקאיים של ערי האימונים – "שיקגו" ו"דטרויט". גם אצל גור-לביא חוזר עיגון של התצ"א בדמות צומת, צלב: צלב הוא מערבי לא רק בגלל הסמליות של הצורה אלא מפני שהוא רשת, גריד של X ו-Y, עיגון מרחבי שהוא רומאי במקורו, ככל שאני זוכר. בכל אופן, היא מנסה לייצר לכל הבלגן נ"צ; להבין את המרחב.
   .
4. גור-לביא (קרני) מנסה לעדן את המבט הצבאי, ולכן חוזרת עליו בטוש שהופך את השפה לשפת איור: הקו הידני משחרר משהו מנקודת המבט הזו, שמזוהה עם שליטה, ומזכיר משהו ילדותי יותר. בחלק מהעבודות היא מנסה לפרוץ את חומת מבט-העל בעזרת הילדותיות, בעזרת הקשקוש – להכניס לעבודות אקספרסיביות מדעית פחות. החלק הזה מזכיר באופן משונה משהו ציורי ילדים שנשלחו לחזית ובהם מופיעה עזה הקורסת יורה טילים על בתי רעפים אדומים וכל זה.
   .
5. אבל הפרויקט הזה הוא תיעוד של כישלון. הכישלון בהחייאת התצ"אות מופיע בכמה היבטים: בראש ובראשונה מספר העבודות הרב מייצר תחושה של אובססיה, של ניסיון בלתי פוסק. טכניקות שונות ומשונות, לרבות נייר קופי שמגרד את פני השטח ומנסה לחדור מעבר לו, הילדותיות שמנסה ליצור דיסוננס לא פתור בין הטכניקה והנושא, הבאד פיינטינג שפורץ פנימה אל תוך הציור. כל אלה מצביעים על ניסיון לחשוף משהו מעבר לפני השטח: כלומר, את תת-הקרקע של העיר. זרמי העומק שלה. זהו כמובן גם פשר הפרספקס כמצע: עיר שקופה שמתחתיה עיר אחרת לגמרי, בלתי חדירה.
   .
6. וישנה עבודה אחת בסדרה שהיא מופשטת לגמרי. תכלת שוטפת את העיר; והיתה תל עולם. הטוש הכחול קורס והקווים כולם נעלמים אל כתם אחד, כתם שאפשר להתבונן אל כל שכבותיו. אלה ימים מוזרים להיות בהם אופטימי, אבל אולי ייווצרו בכתם קווים חדשים.

—

5 בדצמבר 2023

"חרבות ברזל", שמה הכושל של מלחמת אחרי החגים, ראוי למבט נוסף. הרי מה גורם לאדם להדגיש שהחרב שלו היא מברזל והצוק שלו הוא איתן? ככל הנראה מה שגורם לאדם לומר שאין ייאוש בעולם כלל: התחושה שישנו ייאוש בעולם כלל. והחרב, בהקשר זה, היא גם כלי המלחמה אבל בעיקר כלי הביטחון. אני בסדר, אני אנצח, יש לי מלא חרבות, חדות, מברזל, מתכתי, שדוקרות, עם שפיץ.

לדידי, בכל אופן, הניסיון לחזור אל הביטחון בחרב ובכוח ובגודל לא ממש עובד. משענת החרב היא אמנם התחלה טובה, אבל היא לא מעניקה ביטחון לאלה שנשענו עליה ומצאו אותה קצוצה מתמיד; לאלה החרב היא אולי חובה, אבל בוודאי לא ביטחון.

אבל הג'ינרוט האקראי מעלה כאן משהו אחר מתהום התת-מודע. אולי הצורך להדגיש את הברזליות של החרב נובע מהעובדה שישנן גם חרבות שאינן מברזל, ולא רק זה – גם חרבות שעוסקות בשאלת הביטחון והחרדה. ב"מעשה מביטחון" מספר ר' נחמן על היהודי שתמיד שמח ועליז אל מול כל ניסיונות המלך לבאס אותו, והדברים משתלשלים לכדי כך שהיהודי מחלטר כחייל אבל כמובן משכן את הלהב של החרב שלו, והמלך מבין את העניין ומחייב אותו להרוג נידון למוות:

השיב המלך: "בוודאי הדין ברור שחייב מיתה, כי כמובן יש פסק דין על זה. ועכשיו, מוכרח אתה לשפוך את דמו". ראה האיש שאי-אפשר לפעול בדבריו אצל המלך, פנה אל השם יתברך ואמר: "אל שדי, אני לא שפכתי דם מעולם. ואם זה האיש אינו חייב מיתה יהא הברזל לעץ!". וחטף החרב ושלף אותה, וראו שהיא עץ. ונעשה שם צחוק גדול. ראה המלך שהוא איש נאה כזה, ופטרו לשלום.

הפתרון של ר' נחמן הוא לשחק את המשחק הנכון ולסובב את הדברים כך שאין צורך להילחם כלל, והמלך מקבל חזרה את האחריות על הנידונים למוות. זה פתרון שלא הבנתי מה לעשות בו כאן ועכשיו; לפעמים זה באמת עובד ואפשר לחיות את החיים עם חרב עץ, ולפעמים אתה צריך ביטחון דווקא בחרבך.

*

וזה הקאץ': כאן נכנסת החרב מברזל. אני אינני היהודי שחוזר בהתלהבות אל החרב החזקה שלו ואל חיל האוויר ועוצם ידו. אני מוצא את עצמי עם היהודי שהשכיר עצמו לחייל, שמעולם לא שיחק טוב מדי את המשחק הזה, שתמיד היה קצת ליד, ועכשיו הוא מוציא את חרב העץ שלו ומתכוון להיפטר שוב מעולו של הנידון למוות, אך מוצא את חרבו – בהפתעה – חרב ברזל.

שוקי בן נעים העיר לא מזמן, בעקבות הסדרה "המפקדת", על שאחד ממאפייניו של צה"ל של השנים האחרונות הוא מין הצגה בלהיות חיילים; וסיים את הדברים בסיפור האמיתי על בסיס זיקים, הבסיס שבמובנים רבים עליו התבססה הסדרה, וכיצד דווקא עמד בקרב בשמחת תורה. בעצם, כיצד החרב מעץ שלו התגלתה כחרב מברזל.

היהודי ששולף בטעות את חרב הברזל ממשיך להשליך עצמו אל הקב"ה ויודע שהגבורה נמצאת בידיו, יודע שכבר אין דרך חזור. הוא לא נשען על חרב הברזל שלו: הוא משלים עם הדין – והנס – שאירע לו בשליפתה.

יש בדברים מחשבה מעניינת על הדרך שבה ר' נחמן יכול להתמודד עם שאלות של ריבונות, ולא מעט מחשבות על צה"ל והדימוי של צה"ל ומהו צה"ל אמיתי; אבל מעבר לזה יש כאן הצעה לא רעה לשאלת הביטחון: היהודי של ר' נחמן לא באמת בוטח בקב"ה. גם כשהוא "פונה אל השם יתברך" הוא בעצם מסובב את הדברים כך שתיאימו למה שהוא יודע מלכתחילה. היהודי הבוטח באמת שולף את החרב הטובה ביותר שלו, ומשאיר לקב"ה להחליט מה לעשות בה.

וגם כשהחרב קורסת, שולפים את מה שיש וחושבים על הסעודה של היום.

—

5 בינואר 2024

בסופו של דבר, זה לא היה נורא. כמו אשדוד, רק עם יותר ערבית. אנחנו גם מכירים ערבית בגדול, יודעים איך היא נראית. בסוף זה לא היה נורא, עשר דקות מזיקים; בסוף בגדול ישבנו בבית וישנו על מזרנים; בסופו של דבר הרי לא אכלנו מנות קרב, היה גז והיה איך לבשל. בסך הכול מה היה, נסענו מפה לשם על ג'יפ? בסוף לא ראינו יותר מדי.

העניין הוא שהשאלה אף פעם אינה מה קרה "בסוף" או "בסך הכול", השאלה היא מה היתה הדרך עד לשם. מה קרה עד הבסופו של דבר.

בימים אלה אני מהרהר בסוגיית חרב הרי הוא כחלל. בדיני טומאת מת יש קטע שבו חרב מטמאת כמו מת, כלומר אינה יורדת בדרגת הטומאה עוד שלב החוצה. משונה. אני חושב (ויש להיכנס יותר פנימה לסוגיה אבל דייה לצרה) שאפשר לומר שהחיים בצל המוות הם סוג של מוות, שפוטנציאל המוות משליך על הקיום בצלו. שקללת אדם הראשון אינה המיתה, אלא החיים בצל המוות. כדי לחיות אנחנו חייבים הדחקה של המוות, או תודעה שחיה מעבר לחיים האישיים אם יש בכלל דבר כזה.

החיים בצל תודעת הסיום, המחשבה על החיים שיכולים להיגמר בכל רגע, החיים בצל החרב – יש בהם משהו מטמא כמעט כמו המפגש עם החלל עצמו. זה נכון לחרב ההתקפה אבל גם לחרב ההגנה, אם בכלל קיימת הבחנה כזו.

למרבה הצער, זה נכון גם למוות על קידוש ה' וכדומה: לחיות לאורו זה גם סוג של טומאה. צריך למות מתוך חיים על קידוש ה', לא להפך. מסירות נפש מתוך תודעת המשכיות של החיים, לא חיים מתוך מודעות לסופו הדרמטי של הסיפור האישי.

7 בינואר 2024

כמה מחשבות בעקבות מסע הפרסום של "הרי זהב" מאז אירועי שמיני עצרת. תודה לדוד (דוכי) כהן וליהודה אברמוביץ.

1. "הרי זהב" הם חלק מטרנד הנדל"ן ביו"ש שהפסיק לדבר על ערכים והתחיל לדבר על איכות חיים, הפסיק לדבר על עם ישראל והתחיל לדבר על המגזר, הפסיק להיות אמנה והתחיל להיות יזם פרטי לכל דבר. התגובה שלהם ל-7.10 היא ניסיון לסנכרן את השפות, לשאול מה עושים כשהערכים חוזרים לקדמת הבמה, ובעצם – איך תבלע הבורגנות החדשה את הערכים שהיא ניסתה לשים רגע בצד. שיבת האידיאולוגיה.
   .
2. הצעד הראשון הוא להודות שזו אף פעם לא היתה באמת בורגנות. "הרי זהב" עוברים בתוך חודשיים את התהליך שהתחום כולו עבר בעשרים שנה: עם ישראל חי > העובדים שלנו במילואים > שיווק נדלן בגוש קטיף. כשכל זה קורה במהירות כזו, ה"נדל"ן בגוש קטיף" בולט בקריצה שלו: זה לא באמת נדל"ן, תמיד היינו אנשי ערכים.
   .
3. מעלה עצמונה; מורג הצעירה; דקלים; נווה קטיף; נצרים החדשה. "הרי זהב" ממשיכים את ניסיון הבידול מהמתנחלים המקוריים, מגוש אמונים העבש. מורג היא צעירה, נצרים היא חדשה. כמובן, יש כאן גם רובד מילולי במפגיע שבא להסתלבט: ברור שנובה עילית – הסיומת החרדית – היא רק בדיחה לשונית, בלי רמז טופוגרפי. אבל מה שכן נחשף דרך המשחק הלשוני הוא אילו סימנים שקופים, ומדוע.
   .
4. "גוש" היא מילה לא מתחמקת, מילה עניינית במקרה הטוב ומבאסת במקרה הרע. "נווה" היא כבר משהו אחר, אולי רמז לבית המקדש, כן, אבל גם מילה מופשטת יותר: מילה מעולמות איכות החיים. כמו "בנה ביתך", שקשה לומר שמרפרר ל"כבתחילה". זה חילון של הנווה, בלי לאבד לגמרי את הרמז האידיאולוגי שלו.
   .
5. עצמונה היא כמובן לא "מעלה", הטופוגרפיה שלה היא לא הררית, וזה תמיד מה שהיה מפתיע ביישובי גוש קטיף. במובן הזה גם בולטת הסתמיות של שורת צמודי קרקע במקביל לים – בטופוגרפיה שטוחה אפשר ללכת יותר רחוק, ובכלל, אפשר להתחיל להתבונן לאן הגענו. המפה הסכמטית של "נווה קטיף" היא כמובן בדיחה, אבל הקו שלאורכו נמתחים הבתים ושנועד להיראות "אמין" הוא ייבוא של טופוגרפיה שגויה (אם כבר, יש שם ואדי מצפון לדרום). הנחת הבתים מוחקת בכוונה את סממני המלחמה והתושבים הקודמים, ודווקא דרך צירי התנועה. הכביש הוא הביטוי למחיקה, ופעולה בקנה מידה גדול תמיד תמחק יותר מהטופוגרפיה המקורית. זה מאיר משהו על הדרך הציונית לניכוס באמצעות הבנה אחרת של התחבורה. מעלה פלמ"ח.
   .
6. ההדמיה של צמודי הקרקע היא על קו החוף השטוח, בדומה למיקומו של רוב מה שנקרא "גוש קטיף"; אבל המפה הסכמטית מציגה התיישבות באזורים אחרים, שאולי אינם שדרת ההר המרכזי אבל הם גם לא באמת שטוחים. הכניסה לרצועת עזה אינה שיבה לגוש קטיף; אלה מקומות שונים. אנחנו מנסים להדביק את הדימוי לתכסית, להדביק את המפה השטוחה לתוואי הטופוגרפי, והממשי קורע את מפת הדימוי שלנו.
   .
7. שיבת האידיאולוגיה היא גם שיבת הדמיון. אנחנו בסופה של תקופת הדיסטופיות, מ"משחקי הרעב" ועד "השלישי" של ישי שריד, והיא בהחלט נכללת בין הדברים שאנחנו מגלים את מחירם. דיסטופיה נועדה להמחשת הטראומה האפשרית – למטרות שכנוע או למטרות הרגעה עצמית פסיכולוגיות – אבל היא בה בעת צמצום העתיד לתמונה חד-ממדית. המחיר הגדול שלה הוא המובן מאליו: הפסימיות, החמצת ההזדמנויות, תנועה פסיבית-אגרסיבית ביחס למציאות. אולי מלחמה היא תקופה סיוט, אבל ממציאות מבאסת אפשר גם להתחיל להציע חלומות.

—

10 בינואר 2024

צה"ל משליך את המודל על הממשי: המחיקה של העיר הממשית, על כבישיה ועציה, היא סירוב לראות את המורכבות, והסירוב הזה הוא עמדה אתית שאני מוצא את עצמי מזדהה איתה יותר ויותר. הסירוב הזה אינו סירוב להכיר במורכבות, אלא התעלמות ממנה. זו הבנה שיש מצבים שבהם אין מה להגיב במורכבות גם כשהסיטואציה מורכבת. זהו סירוב לנקוט בעמדת המבוגר, עמדה שישראל מתקשה לצאת ממנה: הדיון הפנים-ישראלי עסוק בשאלה החינוכית "מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהפלסטינים יעשו כך או אחרת", ודומה שהגיע הזמן להפסיק לשאול את השאלה הזו ולהשאיר אותה לבעליה, אותם פלסטינים עצמם. אנחנו יכולים רק להגיב בחוסר מורכבות לפעולות מסוימות.

הסירוב למבט אל הממשי מתבטא גם במפה, כמובן – אלה לא רק שמות קוד נוחים, זו קריאה מחדש של העיר. אין יותר מחמוד דרוויש ודיר יאסין, יש בודפשט ולקסיקון. זה לא חידוש ישראלי – קל יותר לחייל אמריקאי לנחות אל חוף "אומהה" מאשר אל מה שהוא באמת.

צה"ל מסרב לראות את עזה "כפי שהיא" ובוחר להתאים את המציאות למודל. מכיוון שכך, חלקים גדולים מהתמרון בעזה אינו לש"ב אלא לוחמת הרס. במסגרת לוחמת ההרס חיל האוויר מסיר את שכבת הגמר של הבניינים ואת המילואה שבין העמודים של חלקם, דובים של חיל ההנדסה מעיפים את הכבישים והשריונרים מגרדים קומות נבחרות. כל אלה אמורים להשלים את משימת הגישור בין עיר האימונים לעיר האמיתית.

—

14 בינואר 2024

עוד בהיותי צעיר, לימים התקשיתי בעניין ברכת הגומל. כאילו אם יורים עליי ואני מתכופף וזה פוגע במי שמאחוריי – אני אמור לברך הגומל? שגמלני כל טוב? איזו צורה יש לזה? כאילו ברור שאני האיש הכי מעניין בחדר, אבל לפעמים באמת קשה שלא לראות תמונה קצת יותר גדולה וממילא לתהות על הגמילות טובות שיש בכל העסק הזה.

אבל אולי זה הפוך. ברכת הגומל אינה (או לפחות לא רק) השמחה הגדולה שאתה חש בנס המדהים ויוצא הדופן שבו מלאך ה' מכה במחנה סנחריב כזה או אחר: היא גם ברכת אשמת הניצולים, אלה שחשים בקלות הבלתי נסבלת של הקיום, שבו אמש מישהו נורה והיום יש ערב גדודי. הבוקר עלו על מטען והערב בקניון. החיים מסרבים להסתנכרן, והרגע של ההצלה הוא לפעמים פשוט שם. בלי אקספוזיציה, בלי קליימקס.

ואכן, זו ברכה לחייבים, לאשמים, לשורדים. הגומל לחייבים טובות. וממילא, התנועה שלה הפוכה: בנס הגדול והמופלא נדמה שקרה משהו – ובסוף לא קרה. זו חגיגת הדבר שלא קרה, וממילא יש תנועת שחיקה שאולי אפשר להילחם בה ואפשר גם לא, אבל היא בוודאי שם: בסוף אלוהים שחרר אותנו. שכויעך. לעומת זאת, בנס החייבים טובות הדיסוננס נשאר. יהיו שיאמרו שלצערנו, יהיו שיאמרו לשמחתנו – כך או כך, הגומל היא הודאה בבלתי אפשריות שבלהמשיך נוכח האסון שקרה אבל לא לי.

במלחמת העולם הראשונה כותב הרב קוק בלונדון את "ריש מילין", ספר שעוסק באותיות עצמן. בהערה לספר הוא כותב שכשהחיים נופלים במהמורות זה לא כל כך הזמן למילים. למשמעויות גלויות. צריך לפרק אותן לאותיות עצמן: לתוכן הנעלם. ובאמת אני מלא בתחושה שיש לנו כל כך הרבה דעות וכל כך מעט תיאורים; כל כך הרבה תובנות וכל כך מעט סובלנות. כשאין פניות למחשבות ארוכות, אולי כדאי ללכת על מחשבות קצרות ופשוטות.

מוזיאון תל אביב מציג (דווקא) בימים אלו תערוכה על ימים אלו. "שמיני עצרת" קוראים לה. בתערוכה לקחה דלית מתתיהו עבודה אחת של דגנית ברסט ועשתה ממנה עמוד שדרה לתערוכה שלמה: העבודה של ברסט היא שיר מינימלי למדי (של ברנש בשם תדיאוש רוז'ביץ'), שהיא מצמידה לכל מילה ממנו דימוי. מתתיהו הכניסה בין הדימויים הללו עבודות מהאוסף הישראלי, ובנתה אולם שלם שמתפתח מהעבודה.

מטבע הדברים, השיר אינו נקרא ברצף כעת אלא במין חוויית גלילה עם הפסקות. התערוכה הזו מישירה פנים לתופעה נפוצה אך מוכחשת, שבמסגרתה אנשים נוטים להקדיש לעבודות אמנות כחמש שניות, ולוקחת אותה לכתחילה: אין עניין להתפלפל פה דימוי-דימוי ולקבץ את כל היצירה לכדי תשבץ היגיון מופלא בעזרת המדריכה של המוזיאון. זו תערוכה שחווים כמו גלילה בסלולרי, כמו שיטוט בחדשות, וכמו האימה שאנו נתונים בתוכה: דהרה חסרת מעצורים בין דימויים שונים המהדהדים את החיים שמחוץ לה, כשמדי פעם אתה נעצר באחת.

וממשיך.

"שמיני עצרת" היא תערוכה מעגלית. יש קיר קטן מאונך לכניסה כדי שמהאמצע זה ייראה כאילו הסוף הופך ישר להתחלה. היא לא תערוכה שעוסקת בתמות גדולות ובדרכי התפתחותן וגם לא בשאלות קונקרטיות ומקומיות. היא מנסה לעסוק בחיים, ובצורה שהחיים שלנו כאוסף ישראלי לבשו כאן, ולהזכיר לנו את "החיים". לא לברוח מהקונקרטיות של הקיום אבל בהחלט לא לתת לה להשתלט על הכול. החיים הם תנועה זורמת; כמו שחברים שלי מהישיבה אמרו לאשתי קצת אחרי החתונה, היינו כאן לפנייך ונהיה כאן אחרייך. אם כי ספציפית הם, נו, כבר הרבה זמן לא שמעתי מהם.

בכל אופן, השיר אמנם נקרא איכשהו מקצה לקצה אבל הוא בנוי כדיאלוג, ואתה מתקשה להיזכר מי אמר מה למי ומתי. זה יוצר מקטעים-מקטעים שנטענים במשמעויות בלתי צפויות. התערוכה כולה, ברוח העבודה המקורית של ברסט, לא לוחצת בכוח על הדוושות. הדימויים יכולים להיות סתמיים לעתים או בלתי מפורשים. באחרית דבר ל"אישה בורחת מבשורה" גרוסמן כותב שכאשר קם מהשבעה על בנו הספר כבר היה כמעט גמור, ומה שהשתנה הוא בעיקר תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה. לפעמים, כמו שאמר יואל הופמן, אתה רואה מזלג ושואל את נפשך למות.

—

11 בפברואר 2024

יש משהו בפאץ' הצבאי – הריבוע עם הסקוץ' שעליו סמל היחידה – שקשור קשר עז למדים הטקטיים: חולצת ב' היא באמת בגד תמוה בכל קנה מידה, ובוודאי בהקשר של מלחמה, אבל מכנסי ב' הם מספיק בסדר כדי שנוכל להבחין שמדים טקטיים הם תוצר של המאה העשרים ואחת – ייצוג של מלחמה על חשבון מלחמה.

ובייצוג של מלחמה יש תפקיד משמעותי לגיבור, והוא לא יכול להתאפס כמו בסצנות הקרב של מלחמת העולם השנייה. תפקידו המשמעותי של הגיבור בא לידי ביטוי כמובן בכיסיו, שכן אדם ניכר בכיסו: כיס ייעודי לכל אביזר שהופך את החייל לאפוד נע. ואם הכיס ייעודי, מובן שגם החייל עצמו ייעודי, ואינו יכול לוותר על זהותו גם לא בשבוע שטח. הפאץ' של המדים הטקטיים הוא הצהרת זהות בלתי נגמרת: אני לא לוחם בצה"ל כי אם נווט בפלש"צ 775, לא איש בירוק כי אם אדם בעל אופי, תפקיד וקבוצת שייכות.

אילו לגדודים ולפלוגות נמכרנו, החרשתי; אבל הפאץ', בניגוד ל"פליז של הגדוד", מאפשר שייכות לא רק לקבוצה הצבאית שלי אלא לכל דבר שעולה בדעתי כפרט; ומכיוון שניתנה רשות למעניש, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע.

זה קצת מאכזב לטעמי, כי זה מה שכל כך יפה במדי ב' – דין היוצא למלחמה כדין היושב על הכלים, וכולנו משילים את שייכויותינו לטובת שייכות אחת פשוטה וירוקה. זה חמקמק קצת העניין הזה, ואני חושב ששורש העניין הוא בכך שבניגוד למיתוס המקובל, המילואים אינם תמיד "האחדות שנמצאת אצלנו בשכבה התחתונה מתחת לכל השטויות ועלינו רק להיות רגע רציניים כדי להכיר בכך": מילואים הם הנכונות לשים את דעתי הנכונה כל כך בצד לרגע לטובת השכבה המשותפת לנו, גם אם היא לא מדויקת לי.

זה בולט בניסיון המשפטי לגונן על הממד המוסרי של היחיד באמצעות ניסוח מושגים כמו "פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה, סופי הפעם עם הקובץ": בסוף, בתור חייל אתה מקבל משימות חיים ומוות על בסיס יומיומי, שלאף אחת מהן לא אתה עשית את התחקיר. ברור שאם נשב כולנו ונדון במשימה של השבוע הבא לא נגיע למסקנות דומות, בוודאי בשעה שאנחנו חלוקים בכלל על מטרות המלחמה: אי לכך, הנכונות לצאת יחד היא בעיקר השעיה של יכולת השיפוט.

לפיכך הפאץ' העכשווי הוא סירוב להשאיר את עצמי בבית, להכיר בכך שקבוצות שייכות אחרות אינן רלוונטיות למקום שבו אני נמצא. מהו הפאץ' בעצם? טלאי – תוספת ששמתי כדי שהדבר הזה יתאים לי. כמו שהיה פאץ' שתרגם את פיפ"א 99 לעברית והוסיף את הליגה הישראלית, כמו שמוסיפים "אני מאמין" אחרי "התקווה", כך אני מוסיף טלאי כדי שהמלחמה תתנהל בשפה שלי.

—

14 באפריל 2024

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. [במדבר י"ט, ט"ז]

חרב הרי זה כחלל. [נזיר נ"ג, ע"ב]

וכל אשר ייגע
המקום של חייל הרפואה לא מאפשר לו את ההדחקה, לא מאפשר לו לחיות את המלחמה בתודעה של ניצחון ואפילו לא בתודעה בסיסית וחיובית של "ישנה משימה ואנחנו נבצע אותה". חייל הרפואה חי תמיד את הנגטיב של המלחמה, את ה"מה אם" ואת התוצאות שלו. לפעמים חובשים יכולים להיות ממש מהאו"ם, לפקד על הגיס החמישי: הרי בסוף זה חייל שעסוק לא בלחימה אלא בתוצאותיה, ובניסיון למזער אותן. מקרה הקיצון הוא החובש הפציפיסט של מל גיבסון ב"הסרבן", אבל גם פשוט העובדה שהחובש הפלוגתי ב"אחים לנשק" נלחם בלי נשק. אחים בלי נשק. הוא לא חלק מזה.

אולי במהלך להטוטני גם הנגטיב הזה יכול להפוך לחלק מווקטור הניצחון הפוזיטיבי, כלומר לחשוב על החובש כמי שנותן גב ומעניק יציבות למהלך האופרטיבי. אבל בתנועה הבסיסית? הרפואה היא הרגל על הברקס, היא המודעות לתרחיש הכישלון. החובש נצרך אחרי שקורה האירוע. וכחלק מהמודעות לנגטיב של המלחמה, חייל הרפואה צמוד לקריעה של הגוף, עומד בעיניים פקוחות מול הסתמיות שלו, ההתפרקות מאדם לבשר. מול הפשטות הפיזיקלית – הכול תלוי בצינור של חצי סנטימטר. אם חתיכת מתכת נוגעת בו הוא פשוט ייקרע.

והיא גם לא רק חתיכת המתכת הסתמית, הלא-אנושי שקורע את האנושי, היא גם חתיכת המתכת שבה מחזיקה הרפואה עצמה. ההתפרקות של הגוף מאדם לבשר קורית גם מהצד של התיקון: אם זה נקרע אז תתפור, אם זה נחתך אז תסגור, אם זה הפסיק לזוז אז תלחץ, כל מה שמלכד את הסיפור האנושי מתפרק לחלקיקים. כמו לצפות בסרט פנטזיה ולומר בעצם אלה שחקנים שהלבישו עליהם זקן ובגדים והם אמורים להיראות גמדים, בעצם אלה חתיכות רקמה שאמורות להיות בנאדם אבל יש מצב שזו רק אשליה. השהות הרפואית בצל מכשירי ניתוח, בצל כלי מתכת שנועדו לפרק רקמות, המודעות לחמת המלאה נוזלים, למתח בין הגוף הפועל לגוף שהוא רק חומר.

ובעצם, זה המוות. זה האובדן של תמונת האנושיות, זה האובדן של מה שקושר את כל הרקמות הללו ומפליא לעשות, להסתכל מאחורי הקלעים ולא להצליח לחזור.

או בעצם, אדם
חרב
המוות הממשי נמצא בכל כזית מבשר המת, ובכל רביעית דם, ובאיבר שלם שמת וברוב עצמות. כל אלה מחזיקים דמות של האדם השלם, והטומאה מתפשטת מהם במגע ובמשא וגם באוהל, על כל הפלוגה. כל אלה משמשים סינקדוכה לאדם, כלומר לחיים. כדי לשמש סינקדוכה כזו צריך לעמוד בסף, להיות בין החיים ובין המוות, כלומר להכיל בו זמנית את הפרדוקס של חומר ושל דמות.

גם רגע המוות המושגי יותר, שבו המבט על האנושי לא מצליח לתפוס דבר חוץ מאת ההתפרקות, צריך משהו להיתפס בו. המשהו הזה צריך להכיל את הכפל, את הגליץ' שלרגע אחד נראה ולרגע אחד לא, את הפרדוקס שלוכד את תנועת ההתפרקות בהווה מתמשך, שנראה שלם והרוס בה בעת. לכן חרב הרי זה כחלל, ולכן גם טומאת חרב צריכה להכיל את הפרדוקס שבו החומר הוא גם הכי אנושי וגם הכי לא, גם הכי חי וגם הכי מת.

יש שארית מהמחשבה הזו במחלוקת על יציאה מתחום שבת עם נשק, האם הוא גנאי או תכשיט, ואת המחלוקת הזו יש לקרוא לא כשאלת הזדהות עם כלי המלחמה והצורך לאחוז בכלי משחית – קריאה מקובלת – אלא כשאלת הבלתי ייאמן: כמה זה מוזר שיש חפץ לקריעת אנשים אחרים, ומצד שני כמה זה טבעי ותכשיטי לאנושות, כמה זה לא ייאמן וכמה זה פשוט ישנו, כמה זה הזוי וכמה זה מתבקש.

חלל חרב
וכל אשר ייגע על פני השדה בחלל חרב, ייגע עם החרב בחלל, ייגע בחרב של החלל, כל אלה נוגעים בחלל שסביב החלל, בחלל וכו', כל אלה נטמאים טומאת שבעה כאילו פגשו במוות, כי זה הוא המוות, ההתפרקות של המת אל החלל. השהות בצל המוות היא המוות, חלל החרב הוא החרב, והסיטואציה המלחמתית היא כנגיעה במת גם אם לא נגעת במת, גם אם היו יותר קרביים ממך, גם אם בסך הכול לא עשית כלום וכל זה, כי שפיץ מתכת של חנית צריך את העץ שיחזיק אותו, אין שיעור לחוד החנית, כל החנית היא חלק מחוד חנית ראוי לשמו.

וזו הסיטואציה שהתורה מעוניינת בזרות ביחס אליה, לדעת שהדבר הזה מצריך לשבת טומאת שבעה כמו מת רגיל בחיים האמיתיים. להיכנס אל חללה של החרב זה לקבל את רעיון המוות, את פחד המוות, את פחד הפירוק של החומר והיעלמות הרוח, ויירא וייצר לו.

בחלל החרב מרחב החלל-זמן עובר עיוות, חוקי הפיזיקה הרגילים לא קיימים. זה חלל שבו לדמיין מאיפה ייכנס מישהו ומה בדיוק נעשה זה לא סימן מדאיג אלא תרגול חובה: בחלל החרב פועלת מערכת עצבוב אחרת, חדה אך חסרת יכולת להיקשר. זהו חלל שאין לו סוף, חלל שמאז המפץ הגדול רק הולך ומתרחב.

ומחללה של חרב צריך לשוב ולהיטהר, למצוא את הדרך להחזיר אותה אל הנדן. לחזור מאחורי הקלעים של הגוף אל הדמות השלמה, אל מותר הכלב החי מן הארי המת. להתעקש לראות את דמות הגוף, ומתוכה את מי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף.

—

27 במאי 2024

"לשם ובחזרה" היא תערוכה שאוספת לתוכה עבודות של חיילי וחיילות מילואים שנוצרו במלחמה האחרונה: סמלת מבצעים שמייבשת את הפרחים סביבה; מפעיל צמ"ה המרסס גרפיטי געגועים לבנו על הכף ואחר כך רושם במחברת את יצירתו שלו; תותחן שנכנס לעזה עם פנקס וטושים ויוצא עם קומיקס; קצין נפגעים המצייר דיוקן עצמי בכל יום מחדש.

עבודות התערוכה עומדות כנגד הכוח הממגנט של דימויי מלחמה. איקוניזציה תמידית ודרמטית, הן של מראי החורבות והן של הלוחמים בפעולות גבורה. מנגד, הן עומדות כנגד הניסיון לקרקע את הדרמה בכוח, להסתפק במתיחת המלחמה למסגרת השגרה או האבסורד: אלה כמו אלה ניסיונות לטשטוש התווך הדק, הבלתי ניתן לאחיזה, שבו הדרמה מתרחשת לצידו של העולם המוכר.

חייל המילואים אינו כתב צבאי, והעבודה שלו אינה חלק מניסוח המלחמה כדימוי קריא הניתן להעברה. האמנות שלו היא בראש ובראשונה צורך קיומי: זמן התגובה קצר והחומרים מן הבא ליד. זה אינו סטודיו שבו ניתן לדייק גוון של ירוק, אלא הירוק שנמצא בקופסה שבווסט. מלבד הדחיפות הטכנית של ציור בין התקפה להתקפה זהו גם חוסר הפניות הנפשי: ההתמסרות לפרקטיקה האמנותית נדמית כשייכת לזמנים אחרים. קשיים אלה מדייקים את האמנות של שעת מלחמה למינימום הקיומי, המזוקק, שבו הנעשה הוא רק מה שחייב להיעשות.

הדרך חזרה אינה כה פשוטה. אל מול ההדהוד של המוכר משמשת האמנות גם להזרה של הבלתי אפשרי המתרחש מול החייל: הבסיס הצבאי הופך לתחנת מחקר ארקטית, דמויות החיילים נטענות בפאתוס מיתי ומבט הלילה מוחק את תווי העיר ומגלה בה פנים חדשות. המוכר והזר מהדהדים את מצבו של חייל המילואים בין שם לבין החזרה, כשכל אחד מהם הוא אך מבוא לצעד הבא. הכרה מובילה לזרות וחוזר חלילה. משכך, הריטואל האמנותי עצמו הוא העוגן: לא נותר במה להיאחז מלבד העיפרון.

19 ביוני 2024

הזמן עובר. הבלתי ייאמן הפך למצע של המובן מאליו. תערוכות ה-7 באוקטובר, גם אלו שהשתהו מעט, כבר מספיקות לרדת: במוזיאון תל אביב הסתיימה זה כבר "שמיני עצרת", התגובה האימפולסיבית לקרע שנפער במציאות. במוזיאון ישראל "שקיעתה של הזריחה" עוד מוצגת; במוזיאון פתח תקווה עולה עכשיו "צלם הדברים: אלבום דרום", שבה 107 צלמים של הנגב הדרומי ארוזים יחדיו.

היחס הקרוב בין האמנות למציאות מזמן הרהורים על האוטונומיה האפשרית, אם היא נצרכת, באירועים מסוג זה. את שתי התערוכות הראשונות המוזכרות כאן הכתיר גדעון עפרת כ"תערוכות תוגה" (בבלוג שלו, "המחסן של גדעון עפרת", בפוסט שכותרתו "תערוכות תוגה"). תערוכות התוגה, על פי עפרת, עניינן ביצירת אווירה התואמת לאירועים, ובמרכז הביקורת: "התנועה בין הציורים המוצגים שבה ומוציאה אותך מהציור החוצה אל 'נובה', קיבוץ בארי וכו'. רוצה לומר, יותר מאשר חדירה לציורים, אתה משוגר מהם; יותר משהיצירה תשלח אותך אל הריבוי, היא משגרת אותך אל האחד". הווי אומר, במקום שהתערוכה תפתח – היא סוגרת.

אליבא דעפרת, זוהי נקודת החולשה של התערוכות. הדימוי נשבה ברעיון שניצוק לתוכו. במקום דימוי ישנה כאן אילוסטרציה. גם אם לא נדון בשאלה זו בנוגע לתערוכות עצמן – ויש מה לדון, בנוגע לכל אחת מהן – המחשבה על היחס בין האקטואליה לאמנות מהדהדת גם שאלות גדולות יותר, על היחס בין אקטואליה למסורת, בין אקטואליה להיסטוריה ובכלל בין ההווה כהווייתו לצירי זמן נוספים.

אנחנו בשנה שבה מעגל השנה היהודי נקרא לעזרתנו כמו רצף גיבורי-על כושלים המוזכרים באקספוזיציה לסרט בכורה על גיבור-על חדש. חנוכה נותן את כל מה שיש לו ונכשל, פורים נכנס בהתלהבות, חוטף את הכאפה שלו, מפנה מקום לפסח שגם הוא יורד מהבמה בבושת פנים וכן הלאה. ככל שאני חש, בניגוד לתנועה הרגילה שלנו, שבה אנחנו נכנסים כתיירים אל ההיסטוריה ומחפשים משהו מעניין, השנה אנחנו קוראים להיסטוריה לעזרתנו – או במילים פשוטות יותר, חשים ש"ההיסטוריה קורית עכשיו".

התחושה הזו צפה בליל הסדר, חג החירות, שבו מתבקש היה להתמקד בחירות העכשווית ולשאוב מהעבר אל ההווה; היא השתקפה, גם אם פחות, בשיעורי חג השבועות. אבל דווקא מכוח ההבחנה של עפרת אני חושב להתבונן בכוח של התנועה ההפוכה: לא למשוך מהעולם הבא חיזוק לעכשיו אלא להניח את העכשיו שלי בתוך תנועה ארוכה יותר.

14 באוקטובר 2024

יהודה מרצבך סיים לימודי ארכיטקטורה בטכניון באחת מהשנים המטורפות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ובאופן מרהיב זה נכנס לתוך הפרויקט: מרצבך מציג את "אדרחיילות": פרויקט בפקולטה לארכיטקטורה והרס מבנים.

זהו פרויקט ספקולטיבי, דהיינו פרויקט גמר אדריכלי מהסוג שאין בסופו תוכניות עבודה, אלא הוא עצמו מין הצהרה, מניפסט. ואצל מרצבך, בשונה מפרויקטים רגילים שמתהדרים בטייטל הזה, הבחירה הזו מוצדקת בפרויקט עצמו: הפרויקט עוסק בהרס כתוכנית עבודה, במקום של אדריכלות כמעצבת אלימה של המרחב.

כפי שמרצבך מראה, זה לא חדש. לאחרונה יש הסתייגות אדריכלית מהמלחמה במסווה של סלידה אינהרנטית למקצוע מהרעיון של הרס אלים. הרס אלים! מי היה מאמין. אבל אדריכלות תמיד מגיעה עם הרס: פינוי – בינוי. המניפסט של האדריכלות המודרנית יושב על תוכניות ההרס של פריז, ולא מעט תוכניות ערים מודרניות הן שיקוף של מהלך צבאי בתוכן. כבר ראינו ששרון רוטברד הציע מחשבה על אדריכלות כדיסטופיה ולא כאוטופיה. ואם כך: האם אפשר להסתייג מקצועית מתכנון ציר נצרים ללא שיתוף ציבור? בהחלט. האם מדובר במהלך מנוגד למסורת האדריכלית? קשה לומר.

(אפרופו ציר נצרים. נדמה שבצפון עזה הצבא מקלף את הקישוט והפשע מעל העיר על מנת לקרוא מחדש את נקודות העל-קרקע בהתאם לתשתית חדשה, המנוגדת לתשתית הישנה שהתגלתה כדו-שכבתית. לעומת זאת, דומה שבציר נצרים הצבא ויתר על נקודות הציון המקוריות בכלל. על-הקרקע מפורָר למידת אנדרטה. מבנים מינימליים שמאבדים את מרקמם המקורי והופכים לנקודות עצמאיות, "מוצבים": התשתית מיוצרת מחדש בלי שום יחס לתת-הקרקע ולעיר הישנה. זוהי עיר אחרת, עם מוקדים אחרים, תנועה אחרת והצטלבויות אחרות, כשהיחס היחיד לעיר הישנה הוא הסיוע ההומניטרי בסלאח א-דין, המשמש נקודת ההצלבה של המפות. השוני בין צפון עזה ונצרים משקף מבט אחר על תפקידן של תשתיות, בהתאם למיקומן בתמונה הגדולה.)

הפרויקט של מרצבך הוא קינה מלנכולית של לוחם מילואים שאמור לייצר תחזית אופטימית ("פרויקט גמר") בשעה שהוא עוסק במרבית זמנו בהרס ופירוק; הוא קריאה שיש בה גם התרסה כלפי הציפייה האזרחית שהחיים יימשכו כרגיל; הוא קריאת השכמה לרעיון שאפשר לשלב מלחמה ועבודה, כאילו הלוחם הוא שכיר שהוא גם עצמאי.

ואת הקינה שלו עוטף מרצבך בסיפור קפקאי על סילבוס אלטרנטיבי – התחום החביב עליי – שבו לומדים אדריכלות טקטית, כלומר לתכנן מחדש באמצעות הרס. הוא מעביר קלישאות כמו "לפתוח את החזית" כפקודות קרב לפלוגת טנקים, והתוצאות בהתאם.

הפרויקט מתנקז ללחימה בקריית הלאום. מרצבך "מטמיע צורות עיצוב חדשניות במרחב", "מאפשר מגע ישיר עם החומר האדריכלי", וכמובן "חושף את אמת החומר". דהיינו מעצב את בית המשפט, הכנסת, המוזיאון והספרייה הלאומית בהתאם לכלי העיצוב מחדש שלו – כלי נשק – ובהתאם לאופי המבנה והרטוריקה שלו.

מוזיאון ישראל זוכה למכתשי קרקע ברוח גן הפסלים; הספרייה הלאומית זוכה לחזית שברים אותנטית; בית המשפט העליון זוכה להבליט את הקיר המוזר שחותך אותו בעוד עשרים מטר; משכן הכנסת זוכה, כמובן, להיפתח לציבור. מרצבך מלגלג על הקלישאות אך בה בעת מבליט כמה הפרקטיקה המקצועית היא לקלקל על מנת לתקן, לבנות על מנת להסתיר ולהרוס על מנת לבנות.

האבסורד שבבסיס הפרויקט מעורר מחשבות על תפקידם של אדריכלים בשדה הקרב: למה, בעצם, ישנו חיל הנדסה אך אין בו אדריכלים? האם אין שאלות תכנוניות ראויות בשדה הקרב? מה פשר רחיצת הידיים הזו? מעבר לשאלות טקטיות הנוגעות לארכיטקטיקנים, כגון מבטים, שליטה והסתרה, ארכיטקטורה מתיימרת לעסוק בכל ההיבטים התודעתיים של שליטה במרחב. אי-הנראות שלה כדיסציפלינה מלמדת על מקורות ההשראה שלה, חברת השווים שלה והעתיד שהיא רואה לעצמה, הרבה יותר מאשר ההצהרות שלה בפועל.

מרצבך פועל בתנועת מלקחיים: הוא חושף את המלנכוליה שעומדת בבסיס לוחמת ההרס, ובה בעת מראה כיצד איש אינו נקי ממנה.

—

9 בנובמבר 2024

1. ואולי אלו הן תמונות ניצחון: החוץ בוהק, מספר את השממה של ארץ הגזירה. המשימה הושלמה לכאורה. התמונה בצבעים עזים, הושגה במאמץ כאילו נחצבה בקיר – אבל הבית שבו נמצאת התמונה אפור; הרצפה עדות לימים טובים יותר; הריהוט כולו הושלך מן החלון. אם יש אור, הוא מגיע רק מהתמונה. מה עוזר הניצחון אם כולו הסבת המבט מהבית? אם הניצחון הוא תמונה, הוא קורה בחוץ; קיבוע של זמן אחר, מקום אחר.
   .
2. אולי זהו ניצחון: לא שער שדרכו עוברים לעתיד עשיר ומבטיח, אלא התפכחות. הקיר האטום נפרץ, והתמונה שסיפרנו לעצמנו כבר לא תלויה מולנו. אולי שממה, אבל לפחות המציאות.
   .
3. כמו שתחושת הביטחון החליפה את הביטחון, החליפה תמונת הניצחון את הניצחון. בהרבה מאוד מצבים קשה להצביע על ניצחון. ההתעקשות על ה"תמונה" יכולה להתפרש כקריאה לניצחון שאפשר להראות, כזה שהוא חד-משמעי, וגם הפוך: אם אין ניצחון לפחות השגנו תמונה. סלפי בניצחון וזזנו.
   .
4. תמונת הניצחון היא גם מצד הצלמים – חיפוש מתמשך אחרי זווית צילום: פה עוד לא היינו, אולי פה הניצחון? נוסעים במציאות ומנסים למסגר אותה, פעם משם ופעם משם, עד שזה ייראה סוף סוף כמו ניצחון שאפשר לתלות בסלון. ניצחון, במובן הזה, הוא להביא את עצמך לפריים שממנו אפשר לצלם את תמונת הניצחון; אולי כשיצלמו אותנו נדע שזה הניצחון.
   .
5. והיא גם מצד הצופים, שעסוקים בחיפוש אחרי תמונות והצבה שלהן בסלון. זה כבר נראה ניצחון ככה? אני לא בטוח. תזיז טיפה ימינה. לא, לא. עוד לא מצאנו. בסרט של משפחת סימפסון הומר מדביק על שמשת המכונית, תוך כדי נסיעה, פוסטר של הנוף שהוא מדמיין, ובעקבות ההידרדרות של הרכב לצידי הכביש הם אכן מגיעים לנוף החלומי. מי יודע.
   .
6. תמונת הניצחון איננה שער: לא באים אליה כדי לראות אותה. היא מקווה לעוף מתודעה לתודעה ולשכנע את כולם. לשכנע לא רק במציאות אלא גם בקומפוזיציה של המציאות; ולא רק בקומפוזיציה, כלומר במערכת היחסים בין החלקים של המציאות – אלא גם בצדק שלה. זה הרבה לתלות על תמונה. לכן אני בקונפליקט כאן אם למחוק את הקרדיט לצלם: הרי אפשר לראות את התמונה גם אחרת ממנו. האם הצלם מרשה לי לפרסם במקומות שבהם יקבל ביקורת? אוי לי מייצרי אוי לי מיוצרי.
   .
7. אבל בכל זאת: תמונת ניצחון. לא סרט. אימג' קבוע וחד-משמעי. התמונות בעולם של הארי פוטר נמצאות בתנועה; כך התמונות בעיתון זזות מול הקוראים והחדשות 'ממשיכות לקרות'. אבל תמונת הניצחון קבועה בכוונה – היא לא רוצה את ריבוי הזוויות של התלת-ממד. היא לא מעוניינת לצאת אל המציאות ואל העתיד, אלא לאשרר את העבר: מה עברנו עד לרגע הצילום. תמונת ניצחון היא סוף.
   .
8. מה שכמובן בלתי אפשרי. זה לא רק שבלתי אפשרי לייצר דימוי חד-משמעי, המחשבה על הצלם בלתי נמנעת. בקבוצות של "פשוט לצלם" מופיעה תמונה בסלון עזתי, ב"צילום פרוקי רגליים, חרקים, זוחלים ודו-חיים" מופיעים עקרבים מלבנון. ב"פרוקי רגליים" זו שמירה על השגרה של התחביב גם במילואים, שנענית ב"תשמרו על עצמכם" שחורגת מהתמונה. ב"פשוט לצלם" זה בלתי נפרד מהאירוע: זה הכול חוץ מפשוט לצלם, ובדיוק מהסיבה הזו זה שותף ב"פשוט לצלם".
   (את התמונה קיבלתי בקבוצת טלגרם בשם "פותחים סוגריים", שבה מיטב ידידיי מנסים לנשום נשימות קצת יותר ארוכות ולדון בדברים עכשוויים בקצת יותר אורך רוח: לפתוח סוגריים לדיונים פחות חשובים. או יותר חשובים. משהו דומה ביקש אריאל סרי-לוי לעשות עם "זה לא הזמן". זה כן הזמן. המתח של התמונה בין "חח זה פשוט לצלם" לבין "השם שישמור, מה זה, תשמור על עצמך", ובין דיון בקומפוזיציה לבין דיון בגיאוגרפיה – הוא הסוגריים של הקבוצה: נטייה לפה או לשם, תבחר צד וכבר לא תהיה הסוגריים.)

9. וכמובן, גם בחייל המצלם, כמו בדימוי כולו, אפשר לראות הפסד. התמונה לא מוכנה להחליט במקומנו. אין דימוי שמוכן להיות דימוי חד-משמעי. וגם לא להתקבע למה שרואים. הנה, גם תמונת הניצחון שולחת אל מחוצה לה: כשהיא מראה את השממה היא מנסה להצביע על הארץ המשתקמת ממול; החורבן אמור לשקף את היעלמות הסכנה וממילא מצביע אל הנגטיב – מול המקום שבו אנו צודקים יצמחו פרחים באביב. במובן הזה תמונת הניצחון היא כן גם התחלה: אור שפושט בבית האפור.
   .
10. קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

מהדורה מקוונת | מאי 2025
דימוי ראשי: ידידיה גזבר, 2024
הציורים (1-5, 9, 11): ידידיה גזבר, 2024

קטעים מתוך הטקסט פורסמו לראשונה בבימות ספרותיות שונות: 
10 בינואר 2024, "הופכים עליהם" – פורסם באתר כתב העת "יהי"
14 באפריל 2024, "וכל אשר ייגע על פני השדה בחלל וכו': מבחר מרחבים" – פורסם באתר כתב העת "צירופים חדשים".
27 במאי 2024– דבר אוצר לתערוכה "לשם ובחזרה", אוצרים: ידידיה גזבר ואלחי סלומון, גלריה גאולה, מאי-ספטמבר 2024.
19 ביוני 2024 "לשם, בחזרה, לשם ובחזרה" – פורסם באתר כתב העת "יהי".