שמיכת הפּוּך

מאוּרְדוּ: ניב סבריאגו

כשאני מתכסה בחורף בשמיכת הפוך שלי, הצל שלה על הקיר מתחיל להתנועע כמו פיל, ומיד נודדת מחשבתי ומשוטטת בעולמות העבר המצועפים. אינספור זיכרונות שבים ומתעוררים לחיים.

מתנצלת מראש, אין בכוונתי לספר לכם על זיכרון רומנטי מהפוך שלי. לא שאפשר בכלל לקשור משהו רומנטי לשמיכת פוך. לפי דעתי, שמיכה רגילה פחות נעימה, אבל לפחות הצל שלה אינו מפחיד כצלה של שמיכת הפוך המתנועע על הקיר.

הסיפור הזה קרה כשהייתי קטנה והעברתי את ימיי במריבות עם אחיי ועם חבריהם. לעתים תהיתי, מדוע אני כזו לוחמנית? בגיל שאחיותיי התמסרו בו לאיסוף "אוהבים", אני הייתי שקועה בהתקוטטויות עם כל ילד וילדה במשפחתי ומחוצה לה.

לכן, בכל פעם שאמא היתה צריכה לנסוע לעיר אַגְרָה, היא השאירה אותי לשבוע שלם אצל "אחות" אחת שלה. אמא ידעה היטב שבבית חברתה לא מסתובבים אפילו ילדים של עכברים, ולכן לא אצליח למצוא עם מי להתקוטט שם. אכן עונש הולם בשבילי! לכן השאירה אותי אמא אצל בֶּגָאם גָ'אן. אותה בגאם ג'אן שזיכרון שמיכת הפוך שלה צרוב בזיכרוני כבברזל מלובן. אותה בגאם ג'אן שהוריה העניים הסכימו לקבל את האדון הנָוָואבּ כחתנם, כי חרף גילו המתקדם היו מידותיו טובות ביותר. מעולם לא נראו בביתו נשים פרוצות או מופקרות. הוא עצמו היה חאג'י, עלה למֶכָּה, וגם סייע לרבים אחרים לעשות זאת. אבל היה לו תחביב משונה מעט. יש אנשים שהתחביב שלהם הוא לגדל יונים או לארגן קרבות של שלווים או תרנגולים – לעיסוקים ולשעשועים כאלה רחש הנוואב תיעוב עמוק. לביתו הכניס רק תלמידים, נערים צעירים, בהירי עור ודקי מותניים, וסיפק את כל צורכיהם.

לאחר שנשא את בגאם ג'אן לאישה, הניח אותה בין רהיטי ביתו ושכח מדבר קיומה. והבגאם הצנומה והשברירית החלה לכמוש ביגון בדידותה. אין לדעת מתי החלו באמת חייה. אולי כששגתה ויצאה לאוויר העולם מבטן אמה, או אולי כשנישאה לנוואב והחלה להעביר את כל חייה במיטתה, בזמן שהנערים הלכו והתרבו בביתו. הוא היה מזמין למענם דברי מתיקה ומאכלים ערבים, ובגאם ג'אן צפתה בכול מבעד לחרכים שבקירות חדר האורחים. היא ראתה את השוקיים החטובות ואת החולצות המבושמות, הדקיקות והמעודנות של אותם נערים דקי מותן, וקנאה בוערת ניצתה בנפשה.

או אולי כששכבה מותשת משבועות ומתפילות, לאחר שקשרה חוטי נדרים לפרקי ידיה והעבירה לילות שימורים בתפילה. איך תוכל עלוקה למצוץ דם מסלע? הנוואב לא חשב לחרוג ולו לרגע מעולמו. או אז נשבר לבה של בגאם ג'אן, והיא החלה לבקש את מפלטה בספרוּת, אך גם בה לא מצאה דבר. סיפורי האהבה ושירי התשוקה רק העצימו את דיכאונותיה. גם שנת הלילה נדדה ממנה, עד שנואשה לחלוטין מחייה ונעשתה פקעת ייסורים ותסכולים.

שיישרפו כל הבגדים והמלבושים! הרי עוטים אותם רק כדי להרשים אחרים. הרי הנוואב אינו מוצא זמן להתפנות מחולצותיהם הדקיקות של נעריו ולבוא לבקר אותה, וגם אוסר עליה לצאת החוצה. מאז נישואיה של בגאם ג'אן החלו קרובי משפחתה לעלות לביתה. הם היו נשארים ללון חודשים אחדים ועוזבים, ורק היא, האומללה, נותרה כלואה בביתה.

ברגע שהבחינה באחד מקרוביה התחיל מיד דמה לרתוח, כי הם כולם באו להתהולל בעושר, לזלול מטעמים בחמאה משובחת ולאגור ציוד לחורף, בזמן שהיא שכבה במיטתה וקפאה מקור, למרות שמיכת הפוך החדשה שלה. עם כל תנועה החליפה שמיכתה צורה והטילה צל חדש על הקיר, אך לא היה די בצללים האלה כדי לקיימה בחיים. ולשם מה בכלל להמשיך לחיות? לשם החיים! יהיו אשר יהיו חייה של בגאם ג'אן, רצה הגורל שתוסיף לחיות, ולכן הוסיפה לחיות, ולחיות טוב.

רָאבּוֹ ישבה למרגלותיה וסעדה אותה. אט אט החל גופה הכחוש של הבגאם להתמלא חיים ולפרוח. לחייה החלו לזהור, ויופייה החל ללבלב. עיסוי בשמן מסתורי כלשהו השיב את ברק החיים לגופה של בגאם ג'אן. מתנצלת מראש, מתכון לשמן כזה לא תוכלו למצוא אפילו בספרי הרפואה הטובים ביותר.

כשראיתי לראשונה את בגאם ג'אן, היא היתה בת ארבעים או ארבעים ושתיים. אוי כמה נפלא נראתה! שרועה על הצד על ספתה. ראבו ישבה בסמוך לה ועיסתה את גבה. שָׁל תכול כיסה את רגליה. היא נראתה כמלכה הממתינה לקבל את פמלייתה. נהניתי להתבונן בה והתאוויתי לשבת ולהתבונן בה שעות. פניה היו לבנות לגמרי, ללא זכר לאדמומית כלשהי. בשערה השחור, המשומן והמסורק תמיד למשעי, לעולם לא נמצאה ולו קווצה סוררת. גבותיה עוצבו כשתי קשתות דרוכות, ובעיניה השחורות היה משהו חד וקולע. עפעפיה היו כבדים ומלאים, וריסיה עבים ומחודדים. שפתיה היו התו המושך מכול בפניה. הן נצבעו בדרך כלל באדום, ופלומה קלה התנוססה מעל שפתה העליונה. שיער ארוך הסתכסך ברקותיה. לעתים עטו פתאום פניה מין ארשת מוזרה, כמעט כמו של נער שטרם בגר.

גם עור גופה של הבגאם היה לבן וחלק, נדמה שתפרו אותו על מסגרת גופה. כשהיתה מותחת את רגליה כדי לרחוץ את שוקיה, התבוננתי בדממה בבוהק הזורח מהן. היא היתה גבוהת קומה וחטובה, כפות ידיה היו גדולות וחלקות, ומותניה דקים ושריריים. ראבו היתה מגרדת את גבה במשך שעות. שהרי גירוד בגב הוא מהדברים החשובים ביותר בחיים, אם לא החשוב מכולם.

ראבו לא עשתה שום דבר אחר בבית. היא תמיד נמצאה על ספתה של הבגאם ועיסתה את כפות רגליה, את ראשה או איבר אחר כלשהו בגופה. לעתים לא יכולתי לשאת עוד את המראה הזה. כל אימת שמסתכלים, רק רואים את ראבו מעסה איבר כלשהו, לוחצת זרוע או רגל. אני משוכנעת שאם מישהו היה נוגע בי בתכיפות כזו, הגוף שלי היה קמל ונובל.

וכאילו לא היה די בעיסוי היומי, שעתיים לפני כל רחצה היתה ראבו מתחילה למשוח את גופה של הבגאם בשמנים ובתמציות ריחניות. אחרי הרחצה הודלקו תנורים מאחורי דלתות סגורות, והחל סבב חדש של עיסויים. ככלל נכחה שם רק ראבו. שאר המשרתים עמדו רוטנים בחוץ והגישו תכשירי רחצה ומגבות מעבר לדלת.

ככל הנראה סבלה בגאם ג'אן מגירוד כלשהו בעורה. הוא ייסר אותה עד כדי כך שאפילו אחרי שמשחו את גופה באלף משחות ושמנים, לא היתה כל הקלה בגירוד. הרופאים טענו שאין שום בעיה, שגופה בריא לגמרי. אולי מין דלקת תת־עורית? הם העלו השערה. "הרופאים האלה משוגעים. אין לך שום בעיה. יתברך אללה! הדם שלך חם", היתה ראבו מכריזה בחיוך ושולחת מבט דק שבדקים לעבר בגאם ג'אן.

אוי ראבו… היא היתה כהה כמו שבגאם ג'אן בהירה, אדומה כמו שהיא היתה לבנה. פניה היו מחוטטות, מבנה גופה חסון ומוצק, והיו לה כרס קטנטונת, שפתיים גדולות ונפוחות, מלוחלחות תמיד, וריח מבחיל מיוחד במינו שנדף ממנה בכל עת. כמה זריזות היו ידיה הקטנות והשמנמנות! הנה הבחנת בהן על מותניה של בגאם ג'אן, ולפתע החליקו לירכיים, זינקו לקרסוליים ונחפזו לסיים את המירוץ בשוקיים. בכל פעם שישבתי בקרבתה של בגאם ג'אן, לא יכולתי שלא לעקוב במבטי אחר התרוצצותן של אותן ידיים.

בחורף ובקיץ כאחד לבשה בגאם ג'אן חולצות רפויות מכותנה צחורה כקצף ומכנסי פַּגַ'מַה רפויים ורכים בצבעים עזים. אף על פי שמאוורר התקרה פעל ללא הרף, שָׁל דק היה כרוך סביב כתפיה. היא אהבה את החורף, ואני נהניתי להימצא בביתה בעונה זו. היא מיעטה לנוע ורק שכבה על ספתה, נהנתה מהעיסוי בגבה וכרסמה פירות יבשים. זה הכול. שאר המשרתות התקנאו בראבו. היא אכלה עם בגאם ג'אן, ישבה במחיצתה, טיילה בחברתה וגם – ישמור האל – ישנה איתה. ראבו ובגאם ג'אן היו, כמו שגיליתי אחר כך, נושא לשיחות מרתקות רבות כמעט בכל התכנסות. עצם אזכור שמן עורר פרצי צחוק בקרב הנאספים. אלוהים יודע אילו סיפורים מבדרים סיפרו האנשים על חשבונה של הבגאם, אבל היא מעולם לא הבחינה באיש מסביבה, כל קיומה התמצה רק בה ובגירוד שלה.

כבר אמרתי שהייתי אז קטנה, וגם קצת מאוהבת בבגאם ג'אן. גם היא אהבה אותי. רצה המקרה ואמא נאלצה לנסוע שוב לאגרה. בידיעה שאם אשאר בבית אשתולל ואריב עם אחיי, היא שיכנה אותי אצל בגאם ג'אן לשבוע – לשמחתי הרבה, וגם לשמחתה של בגאם ג'אן, שהיתה כמובן חברתה הקרובה.

עלתה השאלה איפה אישן, והתשובה המתבקשת – בחדרה של בגאם ג'אן. בחדר היתה מיטה קטנה סמוכה למיטתה של הבגאם. בלילה הראשון דיברנו ושיחקנו קלפים עד השעה עשר או אחת־עשרה, ואחר כך פניתי למיטתי. כששכבתי שם הבחנתי בראבו יושבת מאחורי בגאם ג'אן ומעסה כרגיל את גבה. "אוכלת נבלות", חשבתי לעצמי בזמן שנרדמתי.

באמצע הלילה התעוררתי לפתע פתאום משנתי. בחדר שררה חשכה מוחלטת. שמיכת הפוך של בגאם ג'אן רטטה, הבחנתי בתנועה מתחתיה, כאילו מסתתר שם פיל.

"בגאם ג'אן?" מלמלתי בפחד. תנועתו של הפיל נעצרה.

"מה יש? לכי לישון", בקע ממקום כלשהו קולה של בגאן ג'אן.

"אני פוחדת", צייצתי בקול עכברי.

"לכי לישון! מה יש לפחד? תדקלמי את אַאיַת אל־כּוּרְסִי".

"טוב". התחלתי לדקלם את התפילה, אבל בכל פעם שהגעתי לשורה "יָעלַמוּ מַא בַּינָה" (הוא יֵדע את אשר לפניהם) לא הצלחתי להמשיך, אף על פי שהכרתי את המילים בעל פה.

"אני יכולה לבוא למיטה שלך, בגאם ג'אן?"

"לא, ילדונת, לכי לישון", אמרה בקשיחות. שוב נשמעו לחישות בין שני אנשים. מי עוד נמצא שם? תהיתי, ופחד אחז בי.

"בגאם ג'אן, אולי נכנס גנב…"

"לכי לישון, ילדונת! איזה גנב?" נשמע קולה של ראבו. משכתי מהר את השמיכה מעל לראשי, ובסופו של דבר נרדמתי.

בבוקר המחרת נשכחו מלבי כל המאורעות המבהילים של ליל אמש. מאז ומתמיד היה לי דמיון עשיר. חזיונות ליליים, זינוקים מהמיטה בצרחות, דיבורים מתוך שינה – דברים מעין אלה הם עניין יומיומי בתקופת הילדות. מה גם שכולם תמיד אמרו עליי שאני אחוזת דיבוק. משום כך לא זכרתי דבר וחצי דבר. שמיכת הפוך נראתה לי בבוקר תמימה לגמרי, אבל כשהתעוררתי משנתי גם בלילה הבא, יכולתי לשמוע את בגאם ג'אן וראבו מתווכחות בלחש במיטה. לא הצלחתי להבין מה הוכרע בסופו של דבר, אבל ראבו התייפחה בבכי חנוק. אחר כך נשמעו קולות לקיקה של חתול מצלחת. אף על פי שהייתי נסערת למדי מכל העניין, נרדמתי בסופו של דבר.

יום אחד נסעה ראבו לפגוש את בנה. בחור צעיר וחם מזג מאין כמוהו, שבגאם ג'אן סייעה לו רבות. היא עזרה לו לפתוח חנות בכפר שלו, אבל החנות לא מצאה חן בעיניו. שום דבר לא מצא חן בעיניו. הוא התאכסן בבית הנוואב לכמה ימים וקיבל במתנה כל מיני בגדים מהודרים, אבל לבסוף הסתלק משם בזעף, אלוהים יודע למה, ומעולם לא חזר לבקר את אמו. אם ראבו חפצה לראותו, היה עליה לנסוע לבקרו בבית קרוביה. בגאם ג'אן ניסתה לעצור בעדה, אבל היא בכל זאת נסעה. בגאם ג'אן היתה מצוברחת במשך כל היום. כל פרק בגופה, התלוננה, כואב ודואב. היא לא הניחה לאיש לגעת בה. שום אוכל, ודיכאון גמור כל היום.

"אני יכולה לגרד לך, באמת", אמרתי לה בחיבה בזמן שחילקתי לנו קלפים. היא הביטה בי במבט חודר.

גירדתי אותה לזמן מה, והיא שכבה בדממה. ראבו היתה אמורה לשוב ביום המחרת, אבל בוששה לבוא. סבלנותה של בגאם ג'אן איימה לפקוע. היא שתתה צ'אי אחר צ'אי עד שחטפה כאב ראש. התחלתי לגרד שוב. גבה היה חלק כמשטח של שולחן. המשכתי לגרד בעדינות. כמה שמחתי לעשות משהו למענה!

"תשפשפי קצת יותר חזק. תוציאי את השֵּׁדים", אמרה בגאם ג'אן.

"הנה, מתחת לכתף… כן, שמה… טוב מאוד. אוי, נפלא", היא נשמעה מרוצה ונשמה נשימות עמוקות ונרגשות.

"יותר לכאן…" אף שיכלה להגיע למקום בכוחות עצמה, התבקשתי לגרדו למענה. למרבה האירוניה, די התגאיתי במעשיי באותם הרגעים. "שם, אוי, זה מדגדג… תפסיקי…" היא צחקה. וגם ניהלנו שיחה בזמן שגירדתי.

"אני אקח אותך מחר לשוק. מה בא לך לקנות? בובת משחק?"

"לא, בגאם ג'אן, אני לא רוצה בובה, מה אני, תינוקת?"

"מה פתאום תינוקת, את כבר ממש זקנה, אה?" היא צחקה. "טוב, אם לא בובה, אז אני אקנה לך תינוק אמיתי. את תוכלי להלביש אותו בעצמך. אני אתן לך המון בגדים בשבילו, מה את אומרת?" היא הסתובבה לעברי.

"טוב", עניתי.

"שם", היא אמרה, לקחה את ידי בידה והניחה אותה במקום שגירד לה. היא החזיקה את ידי במקום שרצתה שאשפשף. הייתי שקועה בדמיונותיי על תינוק אמיתי והמשכתי לשפשף בלי לחשוב, כמו מכונה. בגאם ג'אן דיברה בלי הפסקה.

"את יודעת, אין לך מספיק שמלות, נלך מחר לחייט ונבקש שיכין חדשות. אמא שלך השאירה אצלי קצת בד".

"אני לא רוצה את הבד האדום הזה, הוא כמו של הצַ'מַארים". הייתי שקועה בפטפוטיי, ולא השגחתי לאן ידי מטיילת. לא קלטתי כלום בזמן שדיברתי. בגאם ג'אן שכבה על גבה. "אוי", משכתי במהירות את ידי בחזרה.

"בשם אללה, ילדה. שימי לב איך את מעסה אותי. הכאבת לי בצלעות", חייכה בגאם ג'אן בקונדסות. אני נמלאתי מבוכה.

"בואי הנה… פה, לצדי", היא השכיבה אותי כשראשי על זרועה.

"אוי, כמה את רזה! ממש רואים לך את הצלעות", היא אמרה והתחילה לספור לי את הצלעות. נהמתי בתרעומת.

"מה קרה? את חושבת שאני הולכת לטרוף אותך? הסוודר הזה צמוד מדי… ואת אפילו לא לובשת חולצה חמה מתחתיו!" התחלתי להתפתל.

"כמה צלעות יש לאנשים?" היא שאלה כדי לשנות נושא.

"תשע בצד אחד, עשר בשני", נעזרתי במה שלמדתי בשיעורי היגיינה אישית בבית הספר, אף שזו שטות מוחלטת.

"תזיזי את היד ותני לי לספור. כן, אחת, שתיים, שלוש…" השבתי בנהמה והשתוקקתי להימלט משם, אבל היא החזיקה אותי בכוח ופרצה בצחוק.

כשאני נזכרת איך נראתה אז, לבי נתקף בהלה אפילו עכשיו. עפעפיה נדמו כבדים מהרגיל. את שפתה העליונה תחם קו צל קלוש, ועל אף הקור, נצצו אגלי זיעה זעירים על אפה וסביב שפתיה. ידיה היו קרות כקרח, אבל רכות, כאילו קולפה מהן שכבת העור החיצונית. היא פשטה מעליה את השָּׁל, וגופה הבהיק כגוש בצק לבן מבעד לחולצת המשי הדקה שלה. כפתורי זהב כבדים היו תלויים בצד צווארון חולצתה. הערב כבר ירד, והחדר התמלא צללים. קפאתי בפחד סתום. למראה עיניה השקועות של בגאם ג'אן, התחלתי להתייפח בלבי. היא לחצה אותי אליה כאילו הייתי צעצוע מחרס. לבי נמלא חרדה מגופה החם, אבל היא נהגה ככפוית שד, ובמצבי הנפשי לא הצלחתי להשמיע קול צעקה. אחרי זמן מה היא חדלה ממעשיה ונשכבה לאחור, מותשת. פניה היו חיוורות ומחוסרות חיים, והיא התנשמה בכבדות. חשבתי שהיא עומדת למות ונחפזתי להימלט מהחדר.

למרבה המזל שבה ראבו באותו הלילה. אני החלקתי בזריזות מתחת לשמיכת הפוך שלי ושכבתי שם, אבל לא הצלחתי להירדם. שכבתי כך בשקט שעות ארוכות.

אמא לא היתה אמורה לחזור מאגרה בזמן הקרוב. חששתי כעת מבגאם ג'אן, ולכן העברתי את ימיי בחברת המשרתים. פחדתי פחד מוות להיכנס לחדר השינה שלה, אבל למי יכולתי לספר על הפחד שלי מבגאם ג'אן? אישה שאהבה אותי כילדתה שלה.

יום אחד שוב התגלעה מחלוקת כלשהי בין ראבו לבגאם ג'אן. קִראו לכך ביש מזל או בכל שם שתרצו, אני הייתי מעורערת למדי מכל העניין, כי בגאם ג'אן שמה פתאום לב שאני מסתובבת בקור בלי בגדים חמים ונחרדה מהמחשבה שאחטוף דלקת ריאות. "ילדה שלי, את עוד תהרגי אותי! אם יקרה לך משהו, מה אגיד להגנתי?"

היא הכריחה אותי לשבת לצדה בזמן שרחצה את פניה ואת ידיה בקערה. צ'אי הוגש והונח על שולחן בקרבתנו. "תמזגי לנו קצת צ'אי, טוב, מתוקה? תכיני גם לי כוס", היא אמרה וניגבה את פניה במגבת. "אני אחליף בגדים בזמן שאת מוזגת".

היא שקעה בהחלפת בגדיה, ואני במזיגת הצ'אי. כשביקשה ממני להביא לה משהו, בזמן שראבו עיסתה את גבה, יצאתי מהחדר בפנים מופנות הרחק ממנה ושבתי בחזרה בריצה. כשהיתה לבושה סוף סוף, התמלאתי פחד. המשכתי ללגום מהצ'אי שלי בפנים מופנות הרחק ממנה. "אוי, אמא", חשבתי במעמקי לבי, "לא רבתי עם האחים שלי עד כדי כך שזה מגיע לי!" אמא לא אהבה שאני משחקת עם בנים. אנשים לפעמים שאלו אותה, "מה, הבנים שלך כאלה חיות טרף שהם יטרפו לך את הילדה?" לחשוב שהיא דאגה בגלל הבנים! אמא האמינה באמונה שלמה שצריך לשמור נשים בנפרד מאחורי שבעה מנעולים. והנה כאן עלתה בגאם ג'אן בטירופה על טירופם של כל הגברים בעולם! לו רק יכולתי, לא הייתי נשארת בבית הזה עוד רגע נוסף, הייתי נמלטת לרחוב. אבל הייתי חסרת אונים לגמרי. לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלשבת שם בלב כבד.

סוף סוף סיימה הבגאם להחליף את בגדיה. היא היתה מאופרת ומהודרת, וניחוחו החריף של הבושם שלה כמו העצים את הלהט שלה. היא החלה להמטיר עליי מקלחת של חיבה.

"אני רוצה הביתה!" עניתי בתשובה לכל הצעותיה ופרצתי בבכי.

"די, די… אל תכעסי. בואי, שבי לידי. נלך לשוק. רק תקשיבי רגע".

אבל התרחקתי ממנה ודחיתי את כל הצעותיה לצעצועים ולממתקים בפזמון החוזר, "אני רוצה הביתה!"

"אבל שם האחים שלך ירביצו לך, מתוקה שלי", היא אמרה וסטרה לי קלות לאות חיבה.

"שירביצו!" חשבתי לעצמי. הייתי נחושה בדעתי.

"מנגו בוסר תמיד חמוץ, בגאם ג'אן", העירה ראבו, שישבה עד כה בשקט בצד. לשמע הדברים האלה היה נדמה שבגאם ג'אן חוטפת התקף. שרשרת הזהב שניסתה לענוד לי שכבה כעת בערימה קטנה על הרצפה, צעיף הכותנה המשובח היה קרוע, השביל בשערה, שמעולם לא ראיתיו פרוע, נעלם במעין סבך עבות. היא החלה לצרוח, וכל גופה התעוות ופרכס. נמלטתי החוצה. רק מקץ שעות רבות הצליחה בגאם ג'אן לשוב לעשתונותיה. דידיתי על קצות האצבעות אל החדר וראיתי את ראבו צמודה לגופה.

"תורידי נעליים!" היא הורתה לי בזמן שעיסתה את גופה של הבגאם. מיהרתי להתחבא מתחת לפוך שלי כעכבר מבוהל במחילתו.

שוב נשמע רעש מוזר. שמיכת הפוך של בגאם ג'אן שוב התנועעה כפיל בחשכה. "אללה", נאנחתי חלושות. הפיל קפא במקומו, אבל אחרי זמן מה חזר להתנועע. רעד חלף בגופי. החלטתי לאזור הפעם אומץ ולהדליק את המנורה שבראש מיטתה של בגאם ג'אן. הפיל השמיע קולות כאילו הוא מנסה להתיישב. נשמע צליל כצקצוק שפתיים של אדם שטועם רוטב טעים. עכשיו הבנתי הכול. אמנם הבגאם אוכלת כל היום, אבל ראבו היא זללנית חסרת שובע. היא בטח נהנית שם עכשיו מארוחה לא קטנה. הרחבתי את נחיריי ורחרחתי את אוויר החדר. לא עלה באפי דבר חוץ מריח קטורת ומניחוח חמים של חינָה. שמיכת הפוך החלה להתרומם שוב. ניסיתי בכל כוחי לשכב בשקט, אבל השמיכה החלה ללבוש צורות כה משונות, שנמלאתי תדהמה. עכשיו היה נדמה שצפרדע ענקית מקרקרת ומתמתחת לאורך המיטה, בעוד רגע היא בטח תקפוץ עליי.

"אמא!" צרחתי, אבל איש לא השגיח בקיומי. שמיכת הפוך פלשה למחשבותיי והתחילה להתפשט בתוכן. בחרדה גדולה שלחתי רגליים לרצפה וגיששתי את דרכי אל מתג האור. הפיל עשה סלטה בחלל החדר, ואוויר נפלט מתוך שמיכת הפוך. בגלל הקפיצה, קצה השמיכה התרומם קלות. "אוי אללה!" צנחתי בקול חבטה בחזרה למיטתי.

*

ביאורים

אַאיַת אל־כּוּרְסִי: "פסוק הכֵּס", פסוק מפורסם מהקוראן המתאר את גדולתו של אללה (סורה 2, פסוק 255' הציטוט בסיפור לקוח מתרגומו של אורי רובין). הדקלום שלו אמור להבריח שדים.

בֶּגָאם: "אדונית", "גברת", התואר של נשות הנוואבים.

החרכים שבקירות: בבתי אצולה מוסלמיים (ולעתים גם הינדואיים) היה בעבר מעין הרמון (זֶנַאנַה, "הַנָּשִׁי") – אגף מיוחד ומפואר לנשות הבית, שמטעמי צנעה נאסר עליהן לצאת ממנו, אלא במועדים מיוחדים. במקרה הצורך, חרכים בקירות אפשרו להן להציץ באורחי הבית מבלי להיראות.

נָוָואבּ: "נציג", "סגן", מעין תואר אצולה מתקופת השלטון המוּגאלי שניתן לממונים על ניהול הטריטוריות השונות של הקיסר. לאחר הכיבוש הבריטי של הודו הוענק לעתים גם כתואר כבוד לאנשי אליטה מוסלמים.

צַ'מַארים: קבוצה אתנית ומעין גילדה מקצועית של בורסקאים, שנחשבה בעבר טמאה מבחינה דתית. בתחילת המאה העשרים קידמו הצ'מארים רפורמה דתית־חברתית שביקשה לשים קץ להדרה ולאפליה שלהם, והטיפה בין השאר לחבישת טורבנים ולענידת סרטי זרוע אדומים – צבע בעל קונוטציות מלכותיות שנאסר עליהם לעטות לפני כן.

*

הפיל והעכבר: דברי סיום מאת המתרגם

עסמת צ'וגטאי (Chughtai, 1911–1991) היתה סופרת, מחזאית ויוצרת קולנוע. ליצירתה, המרבה לחקור סוגיות מגדריות ומעמדיות, היתה השפעה מעצבת משמעותית על הספרות ההודית המודרנית. צ'וגטאי גדלה בבית מוסלמי משכיל בצפון הודו והעבירה את רוב ילדותה בחברת ששת אחיה, שעודדו אותה לכתוב. ב־1939 היא פרסמה את יצירתה הראשונה, וב־1942 פורסם סיפורה הקצר "לִהַאף" (لحاف, "שמיכת פוך" או "כיסוי", ובהשאלה גם כינוי לרעיה), המתורגם כאן לראשונה לעברית. הסיפור עורר בתחילה עניין בחוגים אינטלקטואליים הודיים משום שהפר איסור שבשתיקה על תיאור יחסים לסביים בספרות, ועם השנים נהפך לאחת מיצירותיה המפורסמות ביותר. לאחר שתורגם לשפות רבות, זכה הסיפור להערכה ולעניין גם מצד קוראים וחוקרים מחוץ להודו, בעיקר בזכות תיאוריו החלוציים של מיניות נשית ושל תסכול מיני שלא ממבט גברי – נושא נדיר למדי גם בספרות המערב בתקופת פרסומו.

נדמה שיותר מכול הסיפור עוסק בסודות המסתתרים מאחורי חזות הקיום המכובד, סודות שמצטרפים ליצירת פקעת של תסכולים, המכשירה ניצול והתעללות סמויים ומאיימת לפקוע בכל רגע ולהחריב את העולם התרבותי והמעודן כביכול שהסתרתם מקיימת. צ'וגטאי מאמצת לשם כך מבט של ילדה קטנה, המשלב ראייה ישירה ותמה של המציאות עם חוסר הבנה מהותי של הדברים שהיא נחשפת אליהם, ועם הקריאה גם עולה ההשערה שמדובר בקול אוטוביוגרפי.

המבט הילדי הזה, שאינו יודע-כול, מאפשר לצ'וגטאי לא רק להצביע לעבר תהומות של רגש ולהותיר לקוראים להשלים את התמונה (דוגמת הבטחתה המופרכת ומכמירת הלב של הבגאם לצאת החוצה לשוק ולהביא משם תינוק או העובדה שלראבו יש בן, והוא מלא זעם), אלא גם להפר איסורי טאבו באמצעות תיאורים חושפניים שכולם בין השורות: המספרת אינה מבינה את רוב המתרחש סביבה, והקוראים נדרשים להשלים בכוחות עצמם את החסר – שהוא לב הסיפור. המחברת מהדהדת כך במלאכת סיפורהּ את עלילתו: לא רק הקיום המכובד מחביא בין קפליו סודות אינספור, אלא גם לשון הסיפור היא מארג סבוך של המפורש והנרמז. שמיכת הפוך עצמה משמשת כאן מוטיב יעיל למדי: מעין אמצעי המבטיח לכאורה ביטחון והגנה באמצעות כיסוי על הפיל שבחדר, אותו פיל עצום ממדים שרק עכבר קטן יוכל אולי להחרידו מרבצו.

כמעין שיקוף ותיקוף אירוניים של עלילת הסיפור, הוגשה ב־1945 תביעה נגד צ'וגטאי על פרסום דבר תועבה. התביעה הפכה את עולמה – היא זה עתה ילדה את בתה הראשונה, ובעלה הנרעש והנכלם איים להתגרש ממנה. סופרים ואינטלקטואלים חברי המשפחה המליצו לה להביע התנצלות ולשלם קנס, אך צ'וגטאי סירבה לשמוע בעצתם והתעקשה לעמוד למשפט. במהלך מבריק דרש עורך הדין שלה מהתביעה לצטט כראיה את דברי התועבה מהסיפור, אך מאחר שכל דבר חושפני מסופר בו רק בין השורות, נאלצה זו להודות לבסוף בכישלונה, והשופט זיכה את צ'וגטאי מכל אשמה, ואף התוודה בפניה לאחר מכן שהוא נמנה עם קוראיה הנלהבים.

תודתי לאַשִׁישׁ סַאהנִי, נכדה של צ'וגטאי, על שנתן את ברכתו לפרסום התרגום העברי של הסיפור.

מהדורה מקוונת | יוני 2025
דימוי: נשות הזֶּנַאנַה במרפסת (19.2×26.8 ס"מ, צבעי מים, דיו ועלי זהב על נייר, 1675), מיניאטורה מאת רוּקנוּדִין, צייר שפעל בשנים 1650–1697 בחצר המַהַארַאגַ'ה אַנוּפּ־סִינְג, מלך בִּיקַאנֶר. דימויים כאלה, המציגים מעין עולם נשי של התענגות ארוטית שאננה המקביל בהדרו לעולמו של השליט הגבר, רווחו בעולם ההודי בין המאות השבע־עשרה לתשע־עשרה. בסיפורה, צ'וגטאי כמו כופה עליהם את פיכחון המציאות ומחוללת כך מהפך בקריאה המקובלת שלהם.