שמונה שתיים שש

יש לי מנגינה רחוקה בתוך הראש, היא לוחשת לי מילים רכות ברוסית וקוראת לי לבוא. זה שיר שלא עוזב אותי ואני כבר לא יכולה איתו. אל תלך, אני רוצה לשמוע אותך לוחש לי מילות אהבה. כפות הרגליים שלי קרות.

אני מנסה לדבר בקול קטן עם מילים רחבות, אבל יוצא לי קול גדול עם מילים חדות. מילים שמתחלפות באחרות ממלאות את השורות הריקות. מילה־מילה, אני טורפת אותן במצמוץ עפעפיי, שואבת לתוכי רוק שמאיים לגלוש בזווית הפה. יש אנשים שמדברים לקירות. אצלי בבית מכבסים שקיות, אוכלים מרק סלק קר עם פירה, מנקים את התריסים עם מברשת שיניים ישנה.

צריך להרעיל את מה שצריך להקיא. אני מדברת כל הזמן על הוצאה של דברים החוצה, אם זה מילים ואם זה רהיטים, שוב ושוב אני מתבלבלת בין השתיקות לצעקות. לשחרר אותן כמו נוצות רכות שמכאיבות, גולשות לאיטן בחלל לבן של חופש. אז למה את שותקת? הרי מקום הוא חלל, הוא לא פטיש ולא סיכה.

טעם מר של עלים שחורים, צפים בתוך הכוס הרותחת שאת מחזיקה, אמא.

הרכבת בדרך לאמבטיה. הצלילים הם יותר משהו שאפשר לראות מאשר משהו שאפשר לשמוע, יש אגם, בגד ים ותחתונים, יש אור שלא מסנוור אותי, אור לבן־צהבהב, והמים מאוד עומדים ויש שם אנשים שהם דמויות מתוך ציור, שמיים לבנים־אפורים, שטוחים וענקיים, לא חם שם ואני לא נמצאת שם ואף פעם לא הייתי.

כשעה וחצי נסיעה במונית שירות מרחפת עם נהג ערבי מהתחנה המרכזית. יש לו עיניים כמו ים בצבע חום וקצת ירוק, כמו נוף משתקף. אני יורדת ברסקו ומשם צריך לקחת אוטובוס שמטפס במעלה אזור התעשייה להר יונה, פונה שמאלה בכיכר של כדור המתכת השחור, ובתחנה השנייה של הר יונה אני יורדת. אני לא יודעת מי האנשים ומי אני כאן.

אפשר גם לקחת קו שמונה־שתיים־שש מהקומה השישית בתחנה המרכזית החדשה, הוא נוסע שלוש שעות, כי הוא עוצר בדרך במסוף האוטובוסים ביקנעם, אחר כך נכנס לטבעון, עובר ברמת ישי, נכנס ויוצא ממגדל העמק, עובר דרך יפיע ונצרת ואני יורדת או בקניון או ברסקו ומשם אותו דבר. חיבוקים ומשהו בי מתקפל, אוהב חרישית, אך מתפתל, ידיים, עיניים, נעליים, תפוחי אדמה. אני רצה אל תוך ידיים פורשׂות חסוּת, לטמון את הראש בבשר ירכיים חם ורך ולא להתבלבל. אבא חוזר לספה, אמא שואלת, אני אוכלת יחפה.

מהדורה מקוונת | מרץ 2019
מתוך: ארץ הפז, הוצאת מעין, 2019