ראי

הפעם הבאה שבה אהיה מאושרת תתרחש כשאציל צב שינסה לחצות את הכביש מצדו האחד לצדו השני. אעצור את הרכב (ואת התנועה כולה) בפתאומיות, אצא וארים אותו מן הקרקע כאילו אני מרימה את כל חיי בכף ידי הקרה. זה יהיה קיץ ויהיה לי קר. הרי תמיד קר לי. בעיקר בכפות הידיים, בעיקר בקיץ. אניח אותו על כף ידי הימנית ואבנה לו גג בעזרת כף ידי השמאלית, וככה יהיה לו בית זמני סביב הבית שכבר יש לו. אני אשאיר לו פתח קטן מהצד ואומר לו, תראה אני משאירה לך חלון פתוח. הוא יחייך אליי, אני נשבעת שהוא יחייך, ואחר כך אנשק אותו על האף. אומר לו שככה, עם החיוך הזה, הוא קצת מזכיר לי את ארנון. מאחור, כל המכוניות יצפרו לי אבל אני לא אתייחס אליהן. זה קיץ וחם וכולם עם חוסר הסבלנות שלהם על קצה הלשון, ובעצם אין מישהו בקיץ הזה שלא מתקלקל לו המזגן ברכב, במשרד, בבתי הבושת העזובים בדרום העיר. גבר מיוזע ולא מגולח בגופייה שחורה (בטנו תבצבץ ממנה) יצא מהאוטו ויצעק לי, כוש’להאמא שלך – מי נתן לך רישיון?! שני הילדים שלו ישחקו במושב האחורי ואחד מהם ישפוך מיץ או קולה, ואשתו, שיושבת במושב ליד הנהג תצרח לעברם, תראו מה עשיתם?! תראו! בשביל זה הבאתי אתכם לעולם?! היא לא תספיק לסיים את המילה “עולם” וכבר תפליק למי מהם – או לשניהם – סטירה מצלצלת. הילדים יבכו והעולם ירעד ולא יהיה אפשר להבחין בין הבכי שלהם לבין הצפירות ההולכות וגוברות. כל ימי הזיכרון של המדינה מוכת היגון הזו ייבלעו אף הם בגרונם המבכה של הילדים; איזה עול הם סוחבים על עצמם מבלי לדעת אפילו. טור של מנועים רותחים יצטבר מאחוריי, יהלום בי, אבל אני והצב שלי – אושר – נהיה בתנועה משלנו. הבית שבניתי לו בשתי הידיים שלי ירעד, הגג ייסדק מעט, אבל אלו יהיו רק סימנים לכך שאנחנו חיים. סביב כל האיברים הרוטטים אני אחוש את הדופק, גם שלי וגם של אושר. בנקודה כלשהי הם יתמזגו, ולא ניתן יהיה להבחין איזה דופק שייך למי. דרך הנשימות שלנו, לאור הבית המשותף, הצב שבאושר ייכנס בי והאדם שבי – ייכנס בו. זה לא שנחליף בינינו גופים, היסטוריה, משפחה. כל אחד מאיתנו יישאר מי שהוא, אבל גם יספוג בגופו איזו הילה, או לכל הפחות שבר שלה, מן השני. התנועות שלי יהפכו איטיות יותר, כבדות יותר. באמצע המסע הקטן הזה אושר יוציא את ראשו הקטנטן מן החלון וישאל: זוכרת את הפעם האחרונה שהיית מאושרת? אבל אני אשתוק, אתרכז במשימה שנטלתי על עצמי. בכל זאת, לא בכל יום אני מעניקה למישהו בית עם חלון פתוח. הם יביאו לי משטרה, הם יביאו מסוקים; יביאו אנשים בחלוקים. אבל כמה רגעים לפני כן, עוד ועוד אנשים יאבדו את סבלנותם. דרך גגות הפח, השמש תתקרב אל הראשים שלהם, אל העור שלהם, והדם יבקש לבקוע מהוורידים. הם יצאו מן המכוניות וידהרו לעברי עם לוֹמים, עם סכיני גילוח, עם מברשות שיניים, עם אקדחי סיליקון. אושר ואני נתהה כמה אלימות אפשרית נמצאת דרך קבע בבגאז’ים של אנשים. התנועות שלנו יהפכו ארציות יותר מרגע לרגע. נחוש את האדמה מושכת אותנו אליה ולא נדע אם היא מבקשת להרוג אותנו או להוליד אותנו מחדש בתור משהו שעדיין לא היינו. אושר יתעקש: זוכרת? זוכרת מתי היית? אני ארצה לומר לו משהו, אבל הפה שלי לא יצליח להיפתח. עוד מעט מגיעים, אני אשיב, לעצמי יותר מאשר לו. כל האיברים הפנימיים שלי יסתדרו בשורה, יתארגנו לקראת השלמת המעבר אל הצד השני. אני אלחם ברגליים שלי צעד אחר צעד. ברגעים האלה שקט יעמוד כמו דף ריק באמצע מחברת ישנה. שום בכי, שום יללה, שום צפירה לא יפציעו אל העולם. אולם בשולי העבר השני של הכביש, הבית שבניתי במו ידיי ירעד לפתע. משהו, אולי הרוח תתנגד לתנועות שלי ותצליח, בסופו של מאבק זעיר בינינו, להפריד את כף יד ימין מכף יד שמאל. אושר, עם הראש מחוץ לשריון, יתנדנד על קצות האצבעות שלי (הציפורניים לא יהיו גזוזות). הוא ינסה לאחוז בהן בכל כוחו. תוך כדי תנועה אחרונה (עוד רגע, ממש בעוד רגע מגיעים…) השריון שלו יינתק מגופו ויתנפץ לרסיסים. הוא יתפזר במעמקי העבר השני המוחלט. הוא יביט בי ויזיל דמעה. מעולם לא היה לי בית, הוא יאמר, שדדתי אותו מאיזה צב שמת בשדה לפני כמה ימים. הוא יאמר את המילים הללו, ורק אז אזכר בפעם האחרונה שהייתי: עמדתי על הקבר של ארנון. גם אז היה זה קיץ. גשם שהיה עשוי מהחומרים שמהם עשויים כוכבים שנמסו ירד מהשמים. חיוך נמרח על פניי. ראשי, רגליי, בית החזה, נקברו כולם יחד איתו. את שתי ידיי שכחתי בתא הכפפות במכונית הרעועה שלנו. את הדרך חזרה הביתה עשיתי – לב בלבד – בריחוף. האוויר השתדל לנחם אותי בכל המקומות החסרים בי, ורק מתוך הנחמה התלושה הזו ידעתי – יש לי לאן לחזור.

***

אני מביטה בו שוכב במיטה הזו ולא מבינה אם בעיניים העצומות שלו יש נשימה או חלום על נשימה. הנה אדם שהשיג הכול בחיים, אבל עכשיו, ברגע הזה, החיים מבהירים לו שהם רק השאילו לו את כל מה שהצליח לבנות בתוכם: משפחה, בית, גורל. בן אדם הוא לעולם מעטפת שקטה; פלקט שבסוף היום נמחק וחוזר אליו הלובן של הפנים, ואין בו לא זיק ולא זיכרון. אני אומרת את המילה הזו, “עולם”, וקר לי. אחות נכנסת להחליף לו עירוי. אני מתרחקת מעט מן המיטה ומפנה את הגוף אל עבר השמש שחודרת מבעד לחלון. אני מקמרת את שתי ידיי לכדי כדור, ואומרת לשמש: ראי, בניתי לך בית. כל המנועים הפנימיים של הגוף מתחילים להתחמם. אושר הולך ומתקרב.

מהדורה מקוונת | פברואר, 2019
דימוי: חתירה למגע, נועם נגרי, 2019