על ניצחון האדם ותבוסתו לציפור שלא יודעת לעוף

אני לא מצליח לישון כששקט בחוץ. הלילה הוא לילה כזה, שקט במיוחד. יש לילות טובים יותר; לפעמים תנועת כלי הרכב בחוץ שוקקת והיא משרה עליי רוגע. בלילות חמים יותר הכלב של השכנים מעדיף לישון בחוץ, ואני שומע אותו נובח על תרנגולות תועות. בחודשי הקיץ אפשר לשמוע את הנערים מבלים בחוץ עד שעות מאוחרות, צוחקים צחוק של שיכורים. אבל בלילות נדירים כמו הלילה הזה שום צליל אינו מגיע מבחוץ. אני שומע רק את נשימותיה של אשתי, שוכבת לצידי נינוחה, ואת נשימותיי שלי. הנשימות שלי הן שמקשות עליי במיוחד. כשאני מאזין להן אני נעשה מודע ואני מבין: עכשיו קשה לי לישון. מתוך המודעות גופי כמו מנסה לפצות על השקט שבחוץ וצליליו מתעצמים. דרך מנהרות אפי אני חש את אותן נשימות הולכות ומתגברות, כמו מפלסות את דרכן מהאף במסלול ישיר אל אוזניי. קולן גובר על קולות נשימותיה של אשתי. אני שומע את הדם שלי זורם דרך האוזניים, קדימה ואחורה, אני מרגיש אותו זורם מהראש למטה, מבעבע בתוך הנימים ומתפזר בין בהונות הרגליים ואצבעות הידיים. אני נעשה מודע לבליעת הרוק והפעולה הפסיבית הופכת למאמץ גופני, מתישה את שרירי הלוע, מעוררת פחד מסיום מכסת הרוק שגופי מסוגל לייצר. יותר מכול, הפעולה היא רועשת. הרוק שעולה מחלל הפה מתנפץ על השיניים כמו שיטפון שמתרעם ומזדעזע על שובר גלים, הבליעה היא כמו אבן שנופלת לבאר עמוקה. הלשון נטרקת על חלל הפה בקול רעם אדיר. וכשאני חושב על הלשון אני נזכר. כשהגוף שלי מתרעם ככה בלילות שבהם שקט בחוץ אני יודע שהוא מנסה להזכיר לי את הרעש. ואני זוכר אותו על הלשון, ואל בלוטות הטעם מתגנבת תחושת פנטום, טעמים של חביתה וקיא וסרדינים מלוחים מתערבבים בתוך חלל הפה. כשהטעמים האלה מציפים אותי אני נזכר בפינגווינים שהיו לפני השקט. אני לא חושב עליהם לעתים קרובות, רק בלילות האלה אני זוכר אותם היטב, את הרעש ואת הנקמה ואיך היינו חייבים לבחור.

התוודעתי אל הפינגווינים לראשונה כשהייתי בן שמונה. הוריי היו אז מיודדים עם זוג השכנים שהתגורר בבית הצמוד לביתנו שלנו, וכך גדלתי אני לתוך חברות עם בנם, שהיה מבוגר ממני בכמה חודשים. היינו מבלים ביחד שעות ארוכות. השכנים אהבו לפקוד את חוף הים, אך תמיד העדיפו לפתוח זוג כיסאות מתקפלים והיו נשארים לשבת עליהם במשך שעות ארוכות. כשאני נזכר בזה עכשיו, אני חושב שמעולם לא ראיתי אותם נכנסים אל המים. בן השכנים ואני אהבנו לנצל את ביקוריהם התכופים בחוף הים כדי להצטרף אליהם ולשחק על החוף. התחרינו בריצה אל תוך הגלים, בעצירת נשימתנו תחתיהם ובלכידת דגיגונים קטנים ששחו בקרבת החוף. השכנים מעולם לא נזפו בנו ולא הגבילו אותנו, גם כשהיינו מתרחקים מטווח ראייתם לשעות ארוכות. איני יודע אם כלל הבחינו בהיעדרנו או שתמיד העדיפו לשקוע בנמנום או בקריאת עיתונים שהביאו איתם. אף על פי כן, גם עבור הוריי, שלא ידעו כמה צנועה היתה התערבותם של השכנים במעשינו, זה היה סידור נפלא. הייתי בן יחיד והם נהגו לדבר ביניהם על הצורך שלי בגירויים. בזכות שכנינו יכלו לדעת שאשוב בבטחה בסופו של כל יום קיץ אל דלת הבית, מבלי שיידרשו להשקיע מאמץ מיוחד בבידורי.

היום שבו נתקלתי לראשונה בפינגווין היה אחד מהימים האלה, שבו בילינו באותו החוף שנהגנו לפקוד לעתים קרובות. היה זה אחד הימים החמים ביותר שידענו. לשכנים לא הפריע החום, הם שכבו תחת השמשייה שלהם, לצדם ערימת העיתונים שעיינו בהם לדקות ספורות בלבד בטרם החלו עיניהם להיעצם מעצמן. אנחנו, שבהתאם לגילנו לא מצאנו אז הנאה מיוחדת ברגיעה, ניסינו לשחק מחבואים. במהרה הוכנענו על ידי החום הכבד והחלטנו לטפס אל פינה מיוערת מעל החוף. נקים שם אוהל מעלי העצים הגדולים, שיגן עלינו מפני השמש הקופחת, הציע חברי. היתה זו אותה פינה ירוקה שבה נתקלנו בביצה עגולה. אני ראיתי אותה ראשון. הרמתי אותה בשתי ידיי ובן השכנים מיהר לחטוף אותה. פער הגילים המזערי בינינו היה מספיק כדי שלא אוכל להתנגד. הוא מיהר עם הביצה חזרה אל זוג הכיסאות של הוריו ובהתלהבות הציג אותה לאביו כאילו גילה אותה הוא עצמו. ראיתי אותה קודם, זעקתי, קצר נשימה מניסיונותיי להדביק את ריצתו של חברי, אבל נראה היה שלהורי השכן אין זה משנה. השכנה, עדיין מנומנמת מהמנוחה הארוכה, מלמלה לעבר בעלה, כן, הנה הביצים שהם אמרו. צריך לקחת את זה למתקן ההוא. לאן לקחת, זה אני מצאתי, הזדעק בן השכן, מבולבל וחרד לגורל האוצר.
אתם יודעים מה זה? שאל אותנו האב. ביצה, השבתי לו. זאת לא סתם ביצה, הוא הסביר, אתם הולכים לראות כאן הרבה כאלה עכשיו. זאת ביצה של פינגווינים, מזה זמן-מה העיתונים אומרים שנתחיל לראות אותם אצלנו בקרוב.

ידעתי, כמובן, על קיומם של פינגווינים אי שם בעולם. אבל התקשיתי להאמין לסיפור של השכן. גם הוריי קראו עיתונים, ומעולם לא דיברו על פינגווינים. לא ידעתי איך הוא יכול לפסוק בוודאות איזה יצור הטיל את הביצה, ובכלל, הפינגווינים שעליהם שמעתי חיו באזורים קפואים, ופה אפילו שלג לא ירד מעולם. חברי לא נראה מופתע מהפסיקה, ואני התביישתי לשאול.

הם מגיעים לכאן כי בחוף שהם חיים בו התחילו להיגמר להם הדגים, המשיך השכן, כמו מדבר אל עצמו. איך נגמרו הדגים, שאל אותו בנו בחוסר סבלנות. הבטתי בו וראיתי שאין לו שום עניין בתשובה, הוא רוצה את הביצה שלו חזרה ומתחיל להבין שלהוריו יש תוכנית אחרת. המים נהיו חמים מדי, המשיך האב, שווה נפש ביחס לטון הדיבור הנרגז של בנו, דגים בורחים מהחום הזה. אבל גם פה חם, אמרתי. גם אני הייתי מעוצבן. העייפות מהעמידה הממושכת בחום החלה לתת אותותיה, ועדיין ניסיתי לכבוש את הכעס על תהילת הגילוי שנגזלה ממני על ידי בן השכן. זה צריך להיות יופי של חביתה, גיחך האב מבלי להתייחס לדבריי. תפסיק עם השטויות שלך, איבדה גם השכנה את סבלנותה, קח אותם להחזיר את זה למרכז ההוא, אולי יראו איזה ציפור.

אני העדפתי לחזור הביתה, אבל בלית ברירה נאלצתי להתלוות אל השכן ובנו אל המרכז ההוא. בדרך סיפר לנו השכן שעם פרסום ההודעה על הגעתם של הפינגווינים התבקשו התושבים לנהוג בערנות. ערנות משמעותה לדווח לעירייה על כל אחד שרואים, גוזל או ציפור בוגרת, ולהעביר כל ביצה למרכז מיוחד שנפתח לטיפול בהם. זאת חיה שמורה, הוא הסביר. הגענו אל אסם גדול שהיה ממוקם בין החוף לעיר, והשכן ניגש אל איש ארוך שיער שהשקה את הצמחייה מסביב. בן השכן ואני עמדנו בשתיקה רחוקים מהם. הוא היה מאוכזב מהכורח להחזיר את הביצה, ואני עדיין רגזתי על כך שלא סיפר לאביו שאני ראיתי אותה ראשון. הסתכלנו מרחוק על האב מסביר כמה דברים ועל האיש ארוך השיער מהנהן בהתלהבות. בסוף השכן הגיש לו את הביצה. האיש קד קידה קטנה ומשונה ואז קרא לעברנו, רוצים לראות קצת פינגווינים? הלכנו אחריו אל החצר האחורית המגודרת, ושם ראינו אותם לראשונה. פינגווינים מתרוצצים זה לצד זה. הם לא נראו כמו הפינגווינים שראינו בתמונות מהקוטב. הם היו קטנים יותר, עם פרצוף שנראה זועף וגרון שנראה מעט נפוח. הגב שלהם היה זקוף מאוד, אבל אני התרשמתי במיוחד מכל מהכתמים הוורודים מעל העיניים שלהם. הם נראו לי סימטריים להפליא. ההליכה שלהם היתה מוזרה, כאילו הם לא מצליחים לייצר סנכרון בין שני צדי הגוף שלהם. הרבה אנשים חושבים שיש פינגווינים רק בקוטב, אמר פתאום האיש ארוך השיער, ששכחנו שהוא עדיין מאחורינו, אבל זה לא נכון. רוב המינים בכלל מעדיפים את החוף. ידעתם שהם קטנים יותר כי ככה יותר קל להם לקרר את הגוף? רק מה, להשתמש בכנפיים הם לא למדו.

נשארנו לעמוד שם רגעים ספורים עד שסבלנותו של השכן פקעה. נהיה חם, הוא הודה סוף-סוף, נחזור הביתה. האיש ארוך השיער ליווה אותנו מהחצר האחורית בחזרה אל השער, ובדרך עוד שב והודה לשכן על כך שדיווחנו על הביצה. חשוב מאוד שכל גוזל תועה יגיע ישירות לכאן, הוא אמר, לא נותן דעתו לכך שהשכן חדל מלהקשיב. אנחנו יודעים לטפל בהם לפני שאנחנו מחזירים אותם לטבע, אחרת הם לא ישרדו בחוף כזה, שהם לא רגילים אליו, בדרך כלל המושבות שלהם גדולות. פה אין מרחב, החוף כל כך קרוב לעיר.

השכן הנהן פעם אחר פעם עד שלבסוף האיש הבין. הוא הרים את צינור ההשקיה מהאדמה ושב למלאכתו. פספוס של חביתה טובה, מלמל לעצמו השכן כשהתחלנו את הדרך חזרה.

חודשים ספורים חלפו מאז אותו יום לוהט שבו מצאנו את הביצה ולקחנו אותה אל מרכז השימור. מאז כבר צנחו הטמפרטורות וגם הכעס על חברי נשכח. באחד הימים הגעתי לבקרו כשהוריו בילו בביתנו. מיד כשנכנסתי בדלת ביתם הוביל אותי חברי לחדרו של אחיו הגדול. לבן השכנים היה אח, גדול ממנו בשנים רבות. ראיתי אותו פעמים בודדות אבל פחדתי ממנו פחד מוות ולא החלפתי איתו מילה. בשלב מסוים נעלם. ידעתי שאסור לדבר עליו ליד הוריו, וכשאל הוריי היו מגיעים שכנים אחרים, היו לעתים מדברים ביניהם על מאסרו במוסד לעבריינים צעירים אחרי שהואשם בסחר בחומרים לא חוקיים. לפעמים הם גם אמרו איזה מזל זה שההפרש ביניהם גדול ושחברי לא גדל לצדו זמן רב. כשחשבו שאיני שומע היו תוהים בקול רם אם חברי נולד בטעות. בכל אופן, מעולם לא נכנסתי לחדרו של האח קודם לכן. הופתעתי מכמה נקי ומסודר היה, במבט לאחור אני לא יודע מה ציפיתי לראות שם אחרי שנה שהחדר עומד מיותם, אבל כנראה ציפיתי לכאוס. ללא הכנה מוקדמת פנה בן השכנים אל ארגז מצעים חבוט, ומתוכו שלף ביצה גדולה. לא היה אפשר לטעות בגוון האפרפר, זו היתה ביצת פינגווין. הוא סיפר לי שזה החדר הבטוח ביותר בבית, כי הוריו לא נכנסים אליו, ולכן התחיל להשתמש בחדר כמחסן. את הביצה הוא מצא לפני יומיים או שלושה, הוא סיפר. ואף פינגווין לא נראה בסביבתה. זה לא חוקי, המילים יצאו מפי מבלי שהספקתי לארגן את מחשבותיי. הרגשתי לא בנוח להיות בחדר האסור הזה, המסודר כל כך, והבנתי שבן השכן לא מראה לי את הביצה כדי שניקח אותה יחדיו אל מרכז השימור. מה זה משנה, בן השכן משך בכתפיו, יש להם מיליון, זה לא שמישהו יספור. ואבא שלי אומר שפעם זה היה מעדן של עשירים.

אני לא יודע להכין ביצה, אמרתי. זה היה שקר, למדתי מאמי איך להכין ביצה מבושלת בסיר, אבל מעולם לא עשיתי את זה בלעדיה, ובטח שלא עם ביצת פינגווין. צבעה האפרפר של הביצה עורר בי תחושת בחילה, ואף פעם לא עשיתי מעשה שאינו חוקי קודם לכן.

אז נכין חביתה, התעקש בנו של השכן, אל תהיה פחדן. ירדנו אל המטבח, והבנתי שאין לי ברירה ואני לא רוצה להיות פחדן. התחלתי להאמין שאם ממילא בנו של השכן עושה את הכל, הוא הפושע. הוא גם זה שלקח את הביצה, וזה בכלל לא הבית שלי. בנו של השכן לא בזבז אף רגע. הוא יצק שמן אל תוך מחבת גדולה ואז שבר לתוכה את הביצה. הנוזל שנשפך היה שקוף עם גוונים של צהוב וכחלחל. בשל חוסר מיומנותו של בן השכנים צפו בתוך הנוזל חתיכות אפורות של קליפה, והוא התחיל לנסות למשות אותן בעזרת מזלג. זה דוחה, אמרתי. בן השכנים לא השיב. הוא צמצם את עיניו בריכוז בעודו מנדנד את המחבת הנה והנה. ברור לי שלא הכין חביתה מעולם. כשהיה משוכנע ששלה את כל חתיכות הקליפה הוא התפנה לנסות ולהפוך את הנוזל, שהתחיל להתגבש, אבל הוא נכשל באמצע הדרך, והיציקה, שכבר היתה חצי מוצקה, התקפלה לתוך עצמה ונקרעה לכמה חתיכות. הוא העיף לעברי מבט נבוך ובעזרת המזלג התחיל לפרק את הבלילה לגושים קטנים. אפשר גם ככה, הוא מלמל, אתה יכול לחמם לחם?

חיממתי שתי פרוסות והתחלתי לפתוח ארון אחר ארון בחיפוש אחר צלחות. כשמצאתי החלקתי אליהן את הפרוסות מעלות האדים. בן השכנים הניח על כל צלחת ערימה של הגושים המטוגנים. העיסה שהשחימה מעט ואיבדה מגונה הכחלחל נראתה לי מאיימת פחות משנראתה כשהיתה נוזל בתוך קליפה, וריח הטיגון המוכר הזכיר לי שאני די רעב. פיזרתי את הביצה על פרוסת הלחם ונגסתי בה. עוד לפני שבלעתי הרגשתי פתאום את הרעב שחשתי מתעצם. הרגשתי את הקיבה שלי מתערבלת ורוקדת. היא השמיעה קולות עזים. לא ידעתי אם אני מדמיין, אבל כמו אחוז טירוף מיהרתי לנגוס בחתיכה נוספת. ואחריה בעוד אחת. חיסלתי את הפרוסה כולה תוך שניות בודדות, והפה שלי היה מלא. כשהרמתי את עיניי אל בן השכנים, הוא היה בערך בין הביס השני לשלישי. הוא לא הבחין בבולמוס שאחז בי פתאום, אלא הסתכל על פרוסת הלחם שלו, הנהן לעצמו הנהונים קלים ומלאי חשיבות עצמית והכריז, מעדן.

נחנקתי מהלחם והביצה שהתערבבו לי בחלל הפה וניסיתי בשארית כוחותיי לבלוע במנות קטנות. התחלתי להשתעל. בסוף רצתי לשירותים והקאתי הכול. ליד הכיור מצאתי משחת שיניים, מרחתי כמות קטנה על האצבע והעברתי אותה על שיניי. שטפתי את פי ווידאתי במראה שלא נשאר שום לכלוך על שפתיי או על חולצתי. הלחיים שלי היו לחות מדמעות מעטות שזלגו על פניי כשהקאתי. חודשים ספורים לאחר מכן, כשניסיתי להרשים את אחת מחברותיי לכיתה, שאלתי אותה מה היה המאכל המיוחד ביותר שהזדמן לה לאכול. לאחר כמה רגעים השיבה שאכלה נקניק חזיר. בשונה משציפיתי מחוקי הסימטריה, היא לא החזירה את השאלה אליי, ונאלצתי מיוזמתי להכריז, פעם אכלתי חביתה של פינגווין. זה מגעיל נורא, היא השיבה, איך לא הקאת. משכתי בכתפיי, מאדים מהעלבון. זה מעדן, השבתי, של עשירים. אני לא חושב שהבנתי אז שאני משקר, באותו רגע יכולתי להישבע שטעם הקיא שבראשי הוא תוצאה של ערבוב עם זיכרון אחר.

כפי שהבטיח השכן, בשנים הבאות הפינגווינים הקטנים אכן הלכו והתרבו. בהתחלה היינו מחפשים אותם על החוף ומצביעים עליהם בהתלהבות, אחר כך התרגלנו ואיבדנו עניין. אף על פי כן שמחנו בהם, השמועה על המושבות החדשות עשתה לה כנפיים בעולם והכפילה את העניין שמצאו זרים בעיירה הקטנה שלנו. בחודשי הקיץ התיירים זרמו והציפו את החוף, ישבו עליו, משזפים את רגליהם וממתינים לפינגווינים בציפייה עם מצלמות שלופות. מכרנו להם כל מה שניתן להעלות על הדעת, החל בחדרים מפוארים במרחק זעום מחוף הים ובסעודות מלכים וכלה במשקפות ובשמשיות. לא רק הרוכלים והמסעדנים חיבבו את הפינגווינים, גם החקלאים שמחו בהם ומצאו עניין מיוחד בצואתם, שהתגלתה כחומר דשן יעיל במיוחד. לעתים קרובות היינו רואים אותם מסתובבים בין העצים שמעל החוף, תרים אחר שאריות שהשאירו הפינגווינים ואוספים אותן בידיים מכוסות בכפפות.

חיסרון בולט אחד היה לשותפינו החדשים לרצועת החוף: קולם הנורא. צווחות הפינגווינים היו עינוי שטרם שמענו כדוגמתו, צרימה קולנית ובלתי נסבלת. כשהיו פוצחים בנעירתם המשונה נדמה היה שהאנרגיה שיש בהם כדי לייצר את הקול הטורדני הזה היא כמו בור ללא תחתית. כל עוד נשארו במושבותיהם לא היו מגיעים הקולות עד אלינו, ואף שרוב הזמן העדיפו להישאר שם, לפעמים היינו נתקלים בעוף בודד שאיבד את דרכו והחל תר את רחובותינו. זה לא היה מפתיע, בין החוף למרכז העיר הפרידו כמה מאות מטרים בודדים. אבל די היה ביצור תועה אחד כדי לעורר דרמות של ממש. כשהיו נתקלים בכלבים היו מתחילים לצרוח, הכלבים השיבו להם בנביחות רועמות ויצרו סימפוניה בלתי נסבלת. לעתים היו נמצאים גם בקרבת בתים שהתגוררו בהם ילדים, וקול בכיים הפך את הסצנה למחרישת אוזניים. כל תושב שגילה פינגווין מתנודד בחצר ביתו התבקש לקרוא לפקחים, ואלו הזדרזו לקחת את היצורים הקטנים אל מתקן השימור, שם התנהל מעקב אחר המושבות וידעו לאן שייכת כל ציפור. פעם אחר פעם היו מלינים התושבים בפני העובדים, כאילו הם אלו שפיזרו את העופות ברחובות העיר, ופעם אחר פעם נאלצו העובדים להתנצל בשם היצורים המחרחרים: הם לא רגילים לחיות בצפיפות כזאת, הם יוצאים לחפש עוד אוכל ולנשום אוויר, והם בוודאי אינם מסוכנים, היו צריכים להוסיף בפני אמהות רוגזות שנזפו בהם בעודן נושאות תינוקות מתייפחים בזרועותיהן.

בסופו של דבר היתקלות בפינגווין תועה היתה יכולה להיות חוויה משעשעת למדי. הילדים הסקרנים נמלאו התלהבות כשפגשו בהם ברחובות והיו רודפים אחריהם, לפעמים משפריצים עליהם מים או מנסים ללכוד אותם. כל עוד לא הפרענו להם נראה היה שהם מעדיפים לשמור על מקורם סגור, וכך זכינו גם אנחנו להרגיש שאנחנו נהנים מהחיה החביבה כל כך על התיירים. רק כשהיו פוצחים בצווחותיהם החורקות חשנו שהרעש המתרעם מאיים על שפיותינו. ברגעים הללו התקשינו למצוא היגיון בשמירה קפדנית על היצורים הללו. היתה תחושה שהם אינסופיים – איך עוד אפשר היה להסביר מדוע סבלו כל כך מהצפיפות? ובכל זאת, הרעש היה תופעת לוואי שולית, בייחוד לאור השפע שלו זכינו מנוכחותם של הפינגווינים. מעולם לא נראה מצבנו מזהיר כפי שנראה הודות ליצורים הקטנים ארוכי המקור.

גם מצבי האישי היה מזהיר. באותה תקופה הכרתי את אשתי. היינו מבלים זה עם זה שעות ארוכות, נודדים בין חוף הים לבין חדרינו הקטנים בבתי משפחותינו. אביה של אשתי, שאז עוד היתה חברתי, החזיק בבעלותו מסעדה בקרבת חוף הים. בימים לא עמוסים היה מזמין אותנו לסעוד באחד השולחנות ומגיש לנו דגים מלוחים וסלט עגבניות. ממנו שמעתי כמה נפלא שהתיירות נמצאת ככה, בעלייה. האורחים לא מפסיקים לפקוד את העסקים הקרובים לים, והדייגים לא נחים לרגע, היה אומר בשביעות רצון.
אתה יודע, גם הפינגווינים אוכלים את הסרדינים, השיבה לו חברתי כבדרך אגב, בעודה מנסה לנעוץ את המזלג בעגבנייה מתובלת, שמעתי באוניברסיטה שהם נעשים רעבים ומחפשים אוכל בעיר, ושהם צריכים את הצואה שלהם בשביל לבנות קנים, הוסיפה. אביה חייך אליה בחיבה ופנה אליי, מצאת לך אחת עם לב טהור, את הצרות של כולם היא מנסה לסחוב על הכתפיים. חייכתי במבוכה. לבתו השיב האב, הן היו פה לפנינו, הציפורים, הן שורדות טוב. ותשמעי לי, בררניות הן לא. ביום שייגמרו הדגים, יתרגלו לצלופחים. חברתי חייכה והשפילה את מבטה בחזרה אל השולחן, ממשיכה להיאבק בעגבנייה העקשנית שהתגלגלה בין דופנות הצלחת, חומקת פעם אחר פעם משיני המזלג.

ואכן, חברתי טהורת הלב חיבבה את העופות המשונים הללו. תמיד היתה פורצת בצחוק למראה ילד שרודף אחרי אחד מהם, וזה מנפנף בכנפיו, דוחף את האוויר בחוזקה ואינו מתרומם. בימי ההולדת שלה, כשהייתי שואל למה מתאווה נפשה, היתה משיבה לי בטון ילדותי, גוזל פינגווין. הבחירה המשונה והבלתי אפשרית העלתה בי גיחוך, והטון שבו דיברה, ספק מתגרה ספק מבודח, נגע ללבי. עד כדי כך שביום הולדתה הראשון שציינו תחת קורת הגג המשותפת שלנו החלטתי שזו ההזדמנות לשתף פעולה עם הבדיחה. הסתובבתי בחוף ובין העצים שסביבו, עד שמצאתי גוזל. חשתי אי-נוחות כשחשבתי על כך שאמו עשויה להימצא בקרבת מקום, אבל הייתי משוכנע שהמחווה תתקבל בהתלהבות כה גדולה שגם מצפוני לא היה יכול להניא אותי מהמעשה. מה גם שבאותן שנים ההיתקלות בפינגווינים נעשתה לעניין כה יומיומי, שנדמה היה שאפילו עובדי מרכז השימור נעשו שאננים. אולי חשו גם הם שקצב התרבות הפינגווינים יצא משליטה. אספתי את הגוזל בתוך קופסת קרטון שהנחתי בחצר ביתנו והובלתי אל החצר את חברתי כשעיניה קשורות. כששמעה את המיות הגוזל החלה חברתי מנתרת במקום. היא הסירה את הכיסוי מעיניה, הסתובבה אליי בעיניים מלאות אור, רצה אל הקופסה וליטפה בעדינות את היצור הקטן והמבוהל. למרבה הצער, פחות משבוע עבר עד שהבנו שיש לגוזל צרכים שאיננו מצליחים לספק. למעשה, רוב הזמן לא הבנו כלל מהם אותם הצרכים. ניסינו להשקות אותו בחלב ולהאכיל אותו סרדינים מקופסה, אבל נדמה היה שדבר אינו משביע את רצונו, והוא היה חלוש וכפוף. כשהתחלנו לחוש את השכנים מרימים את הראש בסקרנות מעל חצרותיהם הצמודות לזו שלנו ונועצים בנו מבטים, ויתרנו סופית, והלכנו בדרך שהיתה זכורה לי מימי ילדותי אל מתקן השימור. הצמחייה המעטה שנותרה בכניסה היתה יבשה ומוזנחת. נראה היה כאילו הושקתה לאחרונה באותו היום שבו הבאנו לשם את הביצה ההיא, מספר דו-ספרתי של שנים קודם לכן. בחלל הכניסה שהפריד בין הרחוב לבין החצר האחורית שבה חיו הפינגווינים ישבה פקידה משועממת שביקשה מאיתנו להניח את קופסת הקרטון מול שולחנה. הנחנו את הקופסה ונעמדנו מולה. בסדר, זהו, היא הפטירה לעברנו מבלי להרים את מבטה מהמגזין שקראה בו. לפני שיצאנו עוד פניתי אליה שוב, ככה השאירו אותו בגן לידנו, אמרתי לה, כנראה מישהו ניסה לגדל אותו והתייאש. הפקידה לא הגיבה, ואני בטוח שאילו היה לה אכפת, היתה יודעת שאני משקר.

אפשר למקם את נקודת המפנה המשמעותית ביותר במעמדם של העופות זקופי הגב בפרוץ המגפה. השמועות עליה גרמו לנו להסתכל על כל תייר כאילו היה פצצה מתקתקת. ידענו שזה עניין של זמן וניסינו למשוך אותו, תלויים ומאוימים בו-זמנית מכל זר בשטחנו. זה היה חסר סיכוי, והם היו הראשונים להיות מגורשים. אביה של חברתי סגר בצער את המסעדה. למלצרית ולשני הטבחים הודיע שלא יזדקק לשירותיהם בתקופה הקרובה, ובפני הדייגים הודה שאינו בטוח מתי ישוב לרכוש מהם סחורה. אחרי עזיבת התיירים אמנם המשכנו להתקיים כרגיל, אך ההבנה המזדחלת באיטיות, שייתכן כי עברנו נקודת אל-חזור, החלה מכרסמת בחיי היומיום. ואכן, שבועות בודדים לאחר פרסום הדיווחים הרחוקים ההם כבר טיילה המגפה בין בתי תושבי עירנו. בהנחיות העירייה נאסר עלינו לעסוק במלאכתנו ולפגוש את מכרינו, ונותרנו מבוצרים איש איש בביתו. במבט לאחור אלו היו רק שבועות ספורים, אחר כך כבר יצאנו שוב אל הרחובות, אבל די היה בשבועות הללו כדי להפוך את חיינו.

פרק הזמן הקצר שנדרש לפינגווינים כדי להבחין בהיעדרנו היה מפליא. ומה שקרה אחר כך היה מפליא עוד יותר. בהתחלה היו באים, אחד או שניים, לתור את רחובותינו, והיו מבלים שעות ארוכות בגני השעשועים הירוקים והנטושים. היות שלא היתה בגנים נפש חיה כדי לדווח על הימצאותם, עבר זמן עד שגילינו על כך. זה קרה לבסוף כשהתפרשו גם בסביבת הבתים, וגילו אותם הכלבים שהסתובבו בחוץ. הצרחות לא איחרו לבוא, ובהינתן מצבנו האבסורדי גירושם הפך לתהליך ארוך ומסורבל פי כמה. בתוך ימים ספורים התחילו נחילי פינגווינים לפשוט על רחובותינו, תרים אחר מזון, בטוחים, חפים מחששות מפני בני האדם. הצרחות שלהם הציפו את הרחובות בלילות, תינוקות בכו בחוסר שקט. הכלבים השתגעו מהם, נבחו והתרוצצו מצד לצד, מופתעים לראות אותם בקבוצות ולא בודדים. כמעט מדי ערב תקפה אותנו תזמורת חריקות בניצוחם של אותם אורחים, שבעבר היו מזדמנים וכעת הפכו לתושבי קבע. זעמנו על ההשתלטות העוינת. חשנו עצמנו מושפלים, התקשינו לעכל את הקלות שבה הופקעו רחובותינו על ידי יצור עלוב כל כך כמו ציפור שלא מסוגלת להתרומם. צרחותיהם נשמעו לנו עכשיו לא רק צורמות אלא מלאות גאווה, מתגרות, מסמלות את קריאת התיגר של הציפורים על חוקי הטבע, שבכלל בחר להעניק לנו כוח רם יותר. חשבנו שהם טיפשים, ובכל זאת הרגשנו שהם פיתחו במוחם הזעיר מודעות לחוסר האונים שלנו וזממו לגבור עלינו בעוד אנחנו ספונים בחדרינו ושקועים במחשבות צובטניות על עתיד מעורפל.

כשהותר לתושבים לצאת מבתיהם עם התפוגגותה ההדרגתית של המגפה, הפינגווינים כבר התרגלו לרחובותינו. באחד מגני השעשועים אפילו הבחנו בקן קטן, עשוי צואה, שבו נחה ביצה. כמה נטולי סכנה ודאי חשו בעיר הריקה שהשאירו את הבטחת ההמשכיות שלהם חשופה כך. ואולי כה קיצונית נהייתה הצפיפות במושבות שהקימו על החוף שלא היה להם מנוס מלעשות כן. אני לא בטוח. מה שאני יודע זה שסבלנותם של הפקחים ושל התושבים פקעה, וכשהתירה העירייה לצאת מהבתים כבר לא היה אפשר לעצור אותם. רבים נתלו בתיירות וחששו לפרנסתם, אחרים השתגעו מהישיבה בין קירות בבתים הסגורים. כולם החזיקו תסכול רב בבטנם במשך שבועות, וקפצו על ההזדמנות להתפרק, לנקום, להכריז מלחמה. הפינגווינים פשוט היו שם ונראו נינוחים מדי, כאילו הכול שלהם.

בשלב הראשון ניסינו רק להרחיק אותם, לדחוק אותם חזרה אל גבולות מושבותיהם הרזות כל כך. הגדרות נראו כמו פתרון מבטיח. העירייה, שעדיין פעלה מתוך תקווה לשמר את הדו-קיום שיבטיח את שיקום התיירות, הבטיחה לספק סיוע במימון התקנת הגדרות עבור תושבים שיהיו מעוניינים בהן. חוטי תיל ארוכים ואפורים החלו להימתח מצד לצד בכל רחבי העיר; תיל שסגר על חצרות הבתים ובתוכו זרם חשמלי קטלני שעורר רתיעה גם בקרבנו וגרם להיסוס לפני כל צעד. אלא שהביקוש היה גדול מכפי ששוער בתחילה, ותושבים רבים נאלצו להמתין זמן רב עד שקיבלו את הסיוע מהעירייה. מי שהיתה ידו משגת באותם הימים התקין את הגדר בעצמו, בזמן שהיתר היו מגניבים מבטים אכולי קנאה.

אני מודה שהנזק שנגרם לאשתי ולי במשך אותה תקופה היה שולי באופן יחסי. נישאנו זמן קצר לפני פרוץ המגפה, ומצאנו נחמה זו בחברתו של זה בשבועות הקשים, שבמהלכם אף התבשרנו על הריונה של אשתי, שהסב לנו אושר רב והסיט את תשומת לבנו מאימת המגפה. אביה של אשתי סייע לנו כמידת האפשר, ודי היה בכך כדי לאפשר לנו להתקין לעצמנו גדר במהירות וללא סיוע. אשתי, שההיריון הפך אותה לסבלנית במידה פחותה כלפי הצרחות, היתה מתקשה להירדם ויושבת במיטתנו המשותפת, עיניה דומעות מתסכול, במשך לילות שלמים. מיהרתי לרכוש את הכלים המתאימים והתקנתי עבורנו גדר בעצמי. רבים מאיתנו זיהו את הצורך התקופתי הזה ולימדו עצמם את רזי התקנת הגדרות החשמליות, וכך הקימו את הגדרות בחצרותיהם ובחצרות אחרים, מלאכה שהתגלתה כפרנסה לא רעה בעתות השפל ההן. כשסיימתי את המלאכה קראתי לאהובתי החוצה. היא הביטה בי בגאווה, ואני נמלאתי חשיבות עצמית מהתושייה שהראיתי ומיכולתי להסב רוגע לאשתי ולעובר שבבטנה.

מהר מאוד התחוור לנו שלא היה די בגדרות. הפינגווינים, מסתבר, לא הבינו את הרמזים. קולם המשיך להישמע גם ממרחק. הצרחות שלהם כאשר נתקלו בגדרות והזרם הרצחני סגר מעגל בתוך גופם היו מבעיתות פי כמה מהצווחות שכבר הכרנו. ואם לא די בכך, הממתינים לסיוע העירייה רתחו מזעם. היה ברור שיש צורך בפתרון אחר, מה גם שבלי התיירות התקשו התושבים לדמיין את התועלת ביצור המטומטם והקולני. זה היה השלב שבו דברים יצאו משליטה.

בהתחלה היה מוזר לראות איך הפרצופים שהכרתי היטב ונהגתי לפגוש מדי יום בתורים בחנויות השונות מתגלים כאלימים ובועטים ככה בציפור מופתעת. אחר כך התרגלתי למראה הבעיטות וגם למראות אחרים, כמו זה של השכן המבוגר מהבית שמאחורינו תופס באמצע הלילה בצווארו של פינגווין שחדר לחצר ביתו כשהוא צווח בקולי קולות. אותו שכן לא הסתפק בסילוקו בבעיטה, אלא התיישב על גרם המדרגות שמוביל לדלת האחורית, אלה שפונות אל ביתנו שלנו, והחל לנסות למרוט את נוצותיו. אבל הפינגווינים הללו הם לא כמו כל הציפורים. הנוצות שלהם קצרות, כמו עור במרקם חוטים גסים. הוא למעשה צבט את היצור האומלל פעם אחר פעם, ומאחר שלא חווה סיפוק מתלישת הנוצות כפי שקיווה, הוא רק המשיך והגביר את הכוח שהפעיל. הפינגווין צרח וצרח עד שהשכן מאס בו וזרק אותו אל תוך העצים. אחרים, עדינים יותר, היו דורכים על הסנפירים הקטנים שלהם כשעמדו מולם ברחוב. כולנו זיהינו שהם אינם חכמים דיים כדי לברוח, והפכנו אותם לשק חבטות קטן ומצווח. המראה החמור ביותר שזכור לי נגלה לעיניי כשאשתי חשה ברע. ידענו שאיום המגפה עדיין מרחף מעל ראשינו, גם אם בעוצמה פחותה, ומיהרנו אל המרפאה הסמוכה, חרדים לגורל העובר הזעיר. אשתי הכאובה נכנסה אל חדר הבדיקה, ואני נותרתי באולם ההמתנה. אלא שהמתח לא הניח לי לשבת בחיבוק ידיים, ומצאתי את עצמי הולך מצד לצד, מפינתו האחת של חדר ההמתנה לזו שמולה, ולבסוף פותח את דלתות המרפאה. רק סיבוב מהיר בחוץ, הבטחתי לעצמי. הרגשתי כאילו אוויר המרפאה עומד בריאותיי ומסרב להתנדף ולפנות את המקום לחמצן נקי. טיילתי לי בסביבת המרפאה, ולאחר זמן-מה התחלתי בדרכי חזרה. בשדרת הבתים שעברתי בה הבחנתי באחת החצרות באדם המבקע את מקורו של פינגווין. בשוויון נפש כמעט הסיט את מבטו הצידה ודרך על היצור הזועק. נכנסתי במהירות אל תוך המרפאה, ולאשתי לא סיפרתי על כך מעולם. באותם ימים חשבתי שזה היה הנורא מכול, אבל שמעתי גם סיפורים חמורים פי כמה, על אחדים ששיסו את כלביהם בחיות האומללות, על צעירים שארגנו קרבות פינגווינים במגרשי הכדורסל של בתי הספר והפכו את מכירת הכרטיסים לאירועים הללו לעסק משגשג, שמעתי על אישה שאיבדה את שפיותה אחרי שברגעי תסכול החלה צורחת על הציפור בחזרה במשך דקות ספורות וגם על שכן שנטל מלקחיים ותלש מתוך המקור את לשונו של כל פינגווין שהעז להתקרב לביתו. מאשתי שמעתי שאחד הטבחים שפעם עבד במסעדה של אביה מצא פרנסה חדשה, והקים רשת סודית לממכר בשר פינגווין מבושל. ברחובות עירנו התרחש מרחץ דמים של ממש. היציאה מהבתים היתה כרוכה לעתים בדילוג מעל ערימות של עצמות ודם, ואלו הפכו להיות למכשול שגרתי עבורנו, כאילו היו ערימת גללים שמישהו שכח לאסוף. התקשיתי להאמין שיצור לא גדול במיוחד מכיל בתוכו כל כך הרבה עצמות.

נחרדתי מהסיפורים. תכופות הייתי ממלמל לעצמי, "זה נורא, איזו אכזריות, חייבים למצוא פתרון". ההיגיון אמר לי, ובוודאי לא רק לי, שהאדמה צריכה לרעוד על כל פינגווין סובל וחסר ישע שמעולם לא נהג בתוקפנות. חיכיתי לרעידה שכזאת. לא ייתכן שלא קיימים כוחות סמויים שפועלים בבטן כדור הארץ ומאותתים לנו לעצור, חשבתי. המחשבות האלה, שהזדחלו אל מוחי מעת לעת, היו מתפוגגות במהירות. הפינגווינים באמת הפכו לבלתי נסבלים, והם היו רבים. אילו היה פתרון אחר, אמרתי לעצמי, כבר היינו מפסיקים. העירייה היתה מתערבת. מישהו יתערב אם יהיה חשש אמיתי לשימורם, שכנעתי את עצמי, ונשבעתי בפני הקול שבראשי שאתפנה לפעול אם אחשוש בעצמי. ימים ספורים לאחר אותה בדיקה שעברה אשתי קיבלנו את ההודעה על מות העובר בתוך רחמה. הפינגווינים נדמו כאינסופיים, ובני שלי, שהיה אחד, גווע בתוך גופה החי של אשתי. את ההבטחה ההיא לעצמי שכחתי במהרה.

מתקן השימור יצא מכלל שימוש בשיאה של המגפה. העירייה עצרה את הזרמת הכספים כשגידול הפינגווינים הפסיק להיות רווחי, אבל לא יהיה זה נכון לטעון שהטבח האכזרי שפקד את רחובותינו התרחש ללא התנגדות. אנחנו אמנם נעשינו אדישים למראות, אבל לזרים שפקדו את העיר מעת לעת כדי למחות על יחסינו לפינגווינים התקשינו להסביר איך היצורים הקטנים האלה, עם הכתמים הוורודים מעל העיניים, קשורים למצוקותינו האישיות. הם היו עומדים מחוץ לבניין העירייה אוחזים בשלטים, והרגיזו אותנו כמעט כמו החיות עצמן. הפליאה אותנו עזות המצח והגסות שבהן פלשו לשטחנו במטרה ברורה למתוח ביקורת על האופן שבו התמודדנו עם סבל שאין הם מבינים. מבין הפולשים זכורות לי במיוחד שלוש צעירות ששכרו דירה בקרבת בניין העירייה. מדי יום הן עמדו מולו כשעל אפיהן תלויים מקורים שהכינו מקרטון, כרוכים בסרט דק סביב ראשיהן. אחת מהן החזיקה מצלמה. הן קראו לצדק עבור הפינגווין, ובאחד הימים אפילו התעמתו עם אדם שבעט בפינגווין שכוב על הרצפה לעיניו של בנו הצוחק. אחת מהן תיעדה במצלמה את צעקותיה של חברתה על התושב, אבל כשהרים את קולו היא נרתעה, וכשבהינף יד הפיל את המצלמה לרצפה הן מיהרו לברוח מהמקום. אני חושב שאחרי כעשרה ימים מרגע הגעתן נעלמו עקבותיהן כאילו לא היו שם מעולם. בימים הראשונים איש לא הבחין בהיעדרן. אני מתבייש להודות שגם אשתי ואני, שעברנו לידן בדרכנו למרפאה או לביקור אצל הוריה של אשתי ומלמלנו שהן בסך הכול צודקות, לא שמנו לב ליום המדויק שבו נטשו את מחאתן. רק כשהגיעה לאוזנינו השמועה שהממשלה פעלה מאחורי הקלעים לסילוקן הבחנו בהיעדרן. במשך כמה ימים נוספים התיאוריה התפשטה מפה לאוזן, עד שלבסוף שככה גם היא. בסופו של דבר לא היו עוד הרבה פעילים שבאו. אלו שבאו ויתרו מהר, ואנחנו קיבלנו את האישור שלא חיכינו לו; בכל העולם עוד חששו מהמגפה ומאבקים אחרים נדחקו. וחוץ מזה, במאי מפורסם אחד שנפש בחופינו כמה שנים קודם לכן עשה לפינגווינים עוול ויצר סרט אימה בכיכובם, שבו הם מנקרים איברים פנימיים מתוך גופם של בני אדם בעודם בחיים. הסרט הצליח מאוד, והפופולריות של הפינגווינים צנחה. ילדים פחדו מהם. זה נשמע טיפשי, אבל ככה זה עם סיפורים על דברים שלא מכירים; עובדה שפעם חשבנו שפינגווינים יש רק בקוטב.

בסופו של דבר אני חושב שלא התרשמנו מהם. הם נראו לנו קצת טיפשיים. כל הציפורים נראות קצת טיפשיות עם הראשים הקטנים שלהן, העיניים הקרובות שזזות מהר, כמו עיניים של אדם אחוז טירוף, והמקור הארוך והמשונה. אולי אם היו להם עיניים עגולות וגדולות יותר, או פרווה רכה יותר, היינו לכל הפחות חושבים שהם חמודים ומתרגשים מנוכחותם למשך זמן ארוך יותר. אבל מה כבר היה להם, גב זקוף, כתמים ורודים מעל העיניים וקול בלתי נסבל. בלתי נסבל, אבל לא כל כך מאיים. כשהילדים היו רודפים אחריהם בצרחות הם היו מגיבים בריצה מצד לצד, פורשים כנפיים מבלי להתרומם, וכעבור מטרים ספורים היו נעצרים שוב, כאילו נשכח ממוחם הקטן שהם נתונים תחת איום. אני חושב שלו היו שואגים כאריה, חושפים שיניים כחתול, נובחים, מאיימים במקורם, לו היו גדולים יותר או, לכל הרוחות, בעלי כנפיים שעושות מה שכנפיים נועדו לעשות, אולי היינו מזלזלים בהם פחות.

בלילות שקטים כמו הלילה הזה אני מרגיש שהדממה מכרסמת בי. אשתי דווקא התרגלה אליה במהרה. היא שוכבת על הגב ונושמת באיטיות, ידה מונחת על בטנה ההולכת וגדלה. התאריך מתקרב, והרופאים אופטימיים במיוחד הפעם. גם אנחנו. אני חושב על הילד כמעט כל הזמן, ואנחנו מדברים רק עליו, אבל כשהלילה שקט היצורים האלה, שלא ראיתי שנים, שבים להטריד אותי. אני חושב איך לפני שנים אחדות היו תולשים אותם ממושבותיהם בשביל ביצים מבושלות ומפרקים את הקנים שלהם בשביל דשן. ואני זוכר איך אחר כך הרעבנו אותם כשלקחנו להם את כל הסרדינים המעטים שעוד נותרו במים החמים. יותר מכול אני זוכר איך בסוף קידשנו את המאבק בהם. התחרינו על הדרך היצירתית ביותר, היעילה ביותר, לחסלם, וכך הגדרנו גיבורים. אני לא חושב שהבנו שזה מה שאנחנו עושים, הנחנו באמת ובתמים שיש יותר מדי. חשבנו שהם מיליונים, באמת האמנתי בזה. אנחנו כבר יודעים עכשיו שהם היו רק כמה עשרות אלפים. זה עדיין נשמע הרבה. התברר שזה לא, אבל בכל פעם שיצאנו אל החוף והסתכלנו על המושבות שלהם נראה כאילו אין להם סוף, ולנו זה הספיק. עכשיו כשאני הולך ברחובות אני מרגיש בחסרונם. תחושה משונה – הרי גם כשעוד היו, יכולתי ללכת ברחובות שבועות מבלי לפגוש שום פינגווין. אני חושב לפעמים על זה שהיעלמות היא שונה מאפס, מלא כלום, ושלא חזרנו לנקודת ההתחלה כשמחקנו את הפינגווינים. אנחנו בנקודה אחרת, היו פינגווינים והפינגווינים אינם.

אני הולך יחף בחוף הים. ידי אוחזת בידה של אשתי. בידה השנייה היא מחזיקה את הבטן שלה ואנחנו מהרהרים יחד בשמות פוטנציאליים. כשאנחנו עוברים בקו החוף שמתחת למתקן ששימש פעם כבית השימור של הפינגווינים אני מרים את המבט כמעט מתוך הרגל, עיניי חגות מצד לצד, תרות באדיקות אחר תזוזה.

באחד המקומונים ציטטו אלמוני שפסק בוודאות שבמתקן עדיין שמורים כמה פרטים בודדים, ושהממשלה משגיחה על הנעשה איתם וממתינה לרגע שבו יירשם זינוק כל כך משמעותי בהתרבות שלהם עד שאפשר יהיה להקים מושבה חדשה, מגודרת ומפוקחת, שתפעל מדי עונת תיירות ובתומה יוחזרו הפינגווינים למתקן. בין עונות התיירות אפשר יהיה לממן את המשך המיזם בעזרת סחר בצואת העופות הנותרים, נאמר בכתבה. מסתובבת גם שמועה על מדענים שבאים והולכים מהמתקן, מנסים לבחון דרכים שיאפשרו לגייס את הטכנולוגיה ושאר תגליות חדשות כדי לזרז את התהליך. שנים עברו ועדיין לא הצלחנו לשחזר את השפע הכלכלי שחווינו בשנים ההן, לפני המגפה.

אני מסתכל על המתקן ולא מבחין בשום עדות לנוכחות של יצור חי, אדם או ציפור שלא עפה. כשאני עובר כאן אני חושב על כל השמועות האלה, על טכנולוגיה, על מדענים שמקדישים את חייהם כדי לשכפל חיים ולהחזיר זנים נכחדים. אני חושב על כל השנים שבהן הטבע התקיים לו בעצלתיים ובמגמות עדינות כמו אדוות גלים שמלטפות את היקום עד שהגענו ומצאנו את ההיגיון בחוכמה שבדיעבד, כאילו כדי להצדיק את חוסר המנוחה שהתעורר בנו לנוכח איטיותם של תהליכים. אני חושב איך הפינגווינים שרצו לחיות בחופי הים שינו את הגנים שלהם והלכו והתכווצו מדור לדור כדי להתקרר בקלות, ולפעמים אני מדמיין שאני רואה מדענים ופקחים פורצים החוצה מבעד לדלתות מתקן הכליאה בצרחות מחרישות אוזניים ובורחים על נפשם. גג הרעפים הדהוי של המתקן נשבר לרסיסים ומתגלגל אל האדמה משני צדי המתקן, כשעשרות, אולי מאות, זוגות כנפיים פורצות דרכו והודפות את האוויר, נושאות בכוחן פינגווינים מעופפים שממלאים את השמים. מבעד לגאווה אני עדיין זוכר שהם למודי ניסיון של עשרים מיליון שנים של התאמת גופם לחוקי הביולוגיה. להתאים את עצמם לחוקים שכפינו עליהם אנחנו ודאי ייקח להם פחות.

מהדורה מקוונת | יוני 2024
דימוי: ניר פפרברג, קולאז' (2015)