עובש

גדלתי עם אם חד-הורית עסוקה, ובבית שלנו – בקתת דייגים זעירה וישנה בפימפרנל רואד בברייטון – תמיד היה עובש. בכל מקום היה אפור, בייחוד מסביב לחלונות: הם היו חניכיים שחורים ורקובים, פרצופים חרוכים מייללים לאורך קירות העץ המתקלפים. בחדר האמבטיה היו שסעים ארוכים של עובש, מערות אפלוליות שיכולת להיכנס לתוכן או גלימות מבריקות שהיה אפשר להוריד מהקיר ולהדק סביב הגוף בסיכה של רגל עכביש.
תמיד חשבתי שעובש הוא דבר יפה, אף על פי שהוא עשה לאמא הרבה צרות – כשיכלה, היתה אוספת את השכנים לכוח עבודה נגד העובש; הם היו מבלים את היום בקרצוף, וכל מה שנשאר היה שובל ארוך של מים מלוכלכים. אבל העובש תמיד חזר בסוף. כשהייתי קטנה מאוד ואבא שלי עדיין היה בבית, ההורים שלי בנו הרחבה מאחורי הבית – הם חלמו על חדר עבודה, חדר שירות למכונת הכביסה ולתחתונים הלבנים והקטנטנים שלנו, אבל כעבור שנה העץ נעשה רטוב, מתפורר וכתום. כנראה זה פשוט היה בית לח מאוד – הביוב בעבע תחת רגלינו.
הרבה אחר כך, כשראיתי את העטיפה של הספר הראשון שלי, Paradise Block, ידעתי שהוא מכוסה בעובש מרקיב – עובש מרקיב יפהפה ומחריד. ולמרות זאת, כשהראיתי את הספר לכל החברים שלי, כמו אמא שמראה תינוקת שזה עתה נולדה – זהירות על הראש – הפתיע אותי שהיחידים שראו את העובש מיד היו אמא שלי ואחי. האחרים תיארו כבישים, שביל, מפה, אפילו עור צפרדע, אבל שלושתנו ראינו מיד את העובש. מצד שני, זה ממש הגיוני – חיינו בין הקירות הרטובים, המבהיקים, של פימפרנל רואד הרבה מאוד זמן; העובש חדר לסיפורים שלי, והוא הסתנן אפילו לעטיפת הספר.
עובש הוא כמו עכביש; הוא מסתער במהירות כשלא מסתכלים. הוא איתך בחדר, אורב בחשכה בפינת המרפסת, כצפוי, או מסתתר בעקֵבות כתומים זערוריים שיהפכו שחורים להבהיל במפתיע, כשיאזרו אומץ. לעתים קרובות הוא גורם לי להרגיש עצלה ודהויה – אני רוצה להעניש אותו כי הוא רע ולא בריא, אבל הוא שב ומופיע מהר כל כך שנדמה שהוא היה אמור להיות שם. מי אומר שלא אני היא שצריכה להיענש, להישלח בנחישות ובפתאומיות לאבדון על ידי שוליו הנוקשים של ספוג מאפיר?
בפימפרנל רואד אחי ואני היינו יושבים על אדן החלון הצר מאוד של חדר השינה שלנו בליל המדורות[1] וצופים בזיקוקים נפלטים לאוויר מאחורי הבתים שממול. ברור שהיתה פרווה על מסגרת החלון, ואנחנו חפרנו בה בציפורניים: מפצים כהים ופטרייתיים שהשתלבו עם הניצוצות בשמים. כשהלכנו לישון האצבעות שלנו היו אפורות, הטפט נתלה ברפיון מהקירות והתפוצצויות של צבע הבריקו מבעד לרווח שבווילונות הלחים.

קצת אחרי הילדות שלי, כשגרתי בסדרה של דירות שכאילו קטנו ממעבר למעבר, עובש התחיל להיראות לי כמו משהו מדכא מאוד. העובש בדירות האלה גרם לי להרגיש קפואה, בודדה ונטושה. קישרתי בין הופעתו הבלתי נמנעת של העובש לפתאומיות הבלתי צפויה של הדיכאון. בתקופות הקשות ההן, לבדי בדירות הזערוריות ההן, הרגשתי כאילו הדיכאון יכול לכתר אותי בבת אחת; להשכיח ממני את כל מה שקרה לפני החבטה הרפה של העצבות. בשבילי עצב הוא תחושה פיזית שמתבטאת בדמעות ולפעמים בכעס – אפשר לטפל בו בקלות, אפשר למצוא את הסיבה לעצב, לדבר על הסיבה הזו ולעתים קרובות לשוב ולהרחיק אותה. אבל דיכאון הוא כמו עובש – הוא מאכֵּל; כשאני בדיכאון נדמה לי שהדיכאון תמיד היה חלק מהגוף הלח והלא נקי שלי. קשה יותר להיאבק בדיכאון כי אני מרגישה שהוא חלק ממה שאני – במה אני אמורה להיאבק: בברכיים האפורות שלי, בציפורניים החמוצות, בקצה האף המאובק?

בניסוח מעשי יותר, ייתכן שהתחלתי לזהות את העובש עם החלקים האפורים בחיי כי עובש הוא מה שקורה כשאין לך כוחות להדוף אותו, כשאין לך שכנים או חברים שיעבדו איתך יחד. כשאני בדיכאון העובש מתגנב פנימה, שולח את ידו המזוהמת על פני קופסת טייק אווי, מוכן לזנק, שעיר ובהיר, ירוק ומאשים. לפעמים העובש מתפתל סביב שורשי השטיח, נושף בקרירות על הבגדים שמוטלים על הרצפה כמו אנשים אפורים. עובש הוא סמל למלנכוליה ותוצאה שלה, של התחושה העוטפת, הבולעת, ששואבת את האור מהחדר, ושל הזוהמה שלוטשת בחזרה עיניים בודדות, מפוזרות.

ומכיוון שמתברר שבבריטניה נשים עדיין עושות את רוב עבודות הבית, אפשר לראות בהסתרה של עובש המלנכוליה אתגר שמתקשר ברובו לעבודת נשים – המלחמה בפרחים השחורים שעל רצפת המקלחת, הפרצופים שמופיעים על קירות לחים, כמו הנשים חולות הצהבת שמזדחלות ומשתלטות ב"הטפט הצהוב" של שרלוט פרקינס גילמן.
עובש מזכיר לי את קיומו של המוות; אל מול הפה האפור והצוחק שלו הכול נראה מגוחך וחסר משמעות. קידומי מכירות, תספורות, כורסאות, כריכים, קוקטיילים בשקיעה וכלבי פומרניאן – כולם נראים מטופשים תחת עינו הפקוחה של העובש. וקמטים, כתמים בכבד ועורקים מוריקים מפחידים באותו האופן – יש ניתוחים יקרים שמותחים כיסוי דקיק מעל מה שמטיל עלינו אימה. בשנות העשרים המאוחרות שלי התחלתי לקנות קרמים וסרומים יקרים שלא יכולתי להרשות לעצמי: ניסיתי לתקן את הקפלים העכבישיים שהופיעו בעזרת חומצה היאלורונית ורטינואידים. קניתי תרסיסים ומטליות סטריליות לדירה שלי, והצטיידתי בזוג כפפות גומי ובאקונומיקה רעילה וסמיכה שבעבעה מתחת לכיור, למקרה שהבל ירוק יכתים את הוורוד של אריחי האמבטיה.
התמונה האהובה עליי ב-Little Bandaged Days של קירה ויילדר (Wilder) היא של אריקה הגיבורה בחדר האמבטיה: "ברור שתמיד פחדתי מחורי ניקוז", היא אומרת, "הדבר הכי לא אהוב שאישה יכולה לעשות – להשתופף מעל צינור ביוב ולשלות פיסות מהשיער שלה". זה מזכיר לי את פימפרנל רואד: הביוב תמיד איים על הבית, אף על פי שאמא שלי עשתה כל מה שביכולתה כדי להשתלט עליו – הבעבוע שתחת רגלינו.
בספרהEntangled Life: How Fungi Make Our Worlds, Change Our Minds, and Shape Our Futures, מרלין שלדרייק (Sheldrake) מספרת על האופן שבו התבוננות במינים שונים של פטריות שינתה את תפיסת הזהות שלנו. היום אנחנו יכולים לדמיין את הגופים שלנו כ"כוכבי לכת", כל אחד מהם יקום ייחודי שמפגיש בין פטריות לחיידקים. "הביולוגיה", שלדרייק אומרת, "מדע האורגניזמים החיים, הפכה לאקולוגיה, חקר מערכות היחסים בין אורגניזמים חיים".
זה גרם לי לחשוב שוב על דיכאון – על תחושת הבדידות והמחלה, על הרצון לקרצף במברשת פלדה את הגוף שלי, את הכתם האפור במקום שבו שכבתי במיטה, את הקירות הלבנים הלטושים, אפילו את הדירה שלי ואת הבית שסביבה. ואז זה גרם לי להרגיש טוב יותר. תמיד דמיינתי שיש אנשים שהם נקיים ובסדר, שהחיים לא נגעו בהם – קוקו קופצני ושיניים לבנות מבהיקות – אבל זה לא נכון. כולנו כוכבי לכת אנושיים מרקיבים. אני מוציאה לשון ומביטה בפרווה שעליה; חוטי האור חומים בין שיניי, בתוך האף שלי, באוזן שלי – מה עוד חי יחד איתי? מה אני לא רואה?
אפשר למצוא מחקר רב ערך על השותפות המשונה הזו ב-Paradise Rot של ינני ואל (Hval), שמציע הצצה אל מאחורי הווילון הצח והדק, חיטוט בחורי ניקוז גדושים שערות, רחרוח ארוך סביב האסלה. הרומן מתמקד ביוהאנה, סטודנטית נורווגית לביולוגיה, ובמסע שהיא עוברת אל עבר התעוררות מינית לחה מאוד. ג'ו מוצאת את עצמה גרה עם קָרָל העצל בתוך מבשלה לשעבר ש"היתה גן עדן מרקיב ומצחין". היא עובדת על "חקר החיים" ומתמקדת בהרגליהן של פטריות. היא מרותקת לדברים בזויים – חומר הגלם הסמוי של החיים – חיפושיות, עכבישים, עובש, פטריות; דברים אנושיים כמו שתן והתנוונות. בתוך המבשלה החורקת, הגונחת, המתנפחת, הרוויה בשתן, ג'ו מתחילה לחוש שגופה משנה צורה, לא מתנוון כשם שהוא מתמזג – "בחשכה הגוף שלי הופך לאיטו לפרי: שקדים מתכווצים לזרעים וריאות לליבות".
ב-Strangers: Essays on the Human and Nonhuman רבקה טמאס (Tamás) מסבירה תחושות כאלה בעזרת תורות בודהיסטיות העוסקות בקיום שלוב, interbeing – "צורת הקיום הזו אינה מבטלת לחלוטין את חוויית האני, אבל היא שומטת את הקרקע תחת התפיסה של האני כמונאדה עצמאית ואינדיווידואלית". נדמה שג'ו וקָרָל אכן עוברים מעין סימביוזה במבשלה, לא רק זה עם זה אלא גם עם סביבתם. נראה כי תשוקתה של ג'ו להתאחד עם קרל ממוטטת את גבולות האישיות שלה באופן מפחיד, מרגש וטרנספורמטיבי כאחד – כשהם מתנשקים, "גבעולים ואצבעות ועורקים מתפשטים בגוף כמו שלד חדש ורך". מעניין לחשוב על הסימביוזה הזו במונחים כאלה. שלדרייק מעירה כי "אובדן תחושת ההזדהות העצמית הוא תסמין אפשרי של מחלת נפש", אבל בחינת חייהן הסבוכים של הפטריות וצורת "הקיום השלוב" שלהן עם בני אדם ובעלי חיים אחרים מעמידה את התפיסה הזו בספק – "היה צורך לבחון מחדש רעיונות רבים, בראש ובראשונה את תפיסת הזהות והעצמאות שהתרבות שלנו מוקירה".
לפני הרבה זמן, אי שם בנעוריי הדביקים, שכבתי על הבטן בפארק/בית קברות בברייטון, גבעול של סביון בין אצבעותיי, וצפיתי בנמלים גולשות בין שורשי העשב החדים. הנחתי אצבע בדרכה של נמלה אחת, שהסתערה על יעד לא ידוע – הנמלה נעצרה לרגע, אולי הופתעה מהשינוי בתוואי השטח, ואז מיהרה הלאה כדי להשלים את משימתה. עקבתי אחריה – העשב היה קירח למדי, כך שיכולתי לצפות בה עושה את דרכה לקבר הקרוב: מאות נמלים אחרות זלגו משפת האבן, כמו מים שחורים. אי שם במרחק, צפירת מכונית וצעקות כעוסות, אבל אני הייתי לכודה ברגע. "לאן היא הולכת בלעדיי?" זו המחשבה שעלתה לי בראש. עכשיו זה נשמע טיפשי, אבל אז זה היה מבהיל – אני המתבגרת קלטה פתאום שהיקום כולו לא נפרש למעני ולהנאתי. אני זוכרת שהתהפכתי על הגב והבטתי בשמים הכחולים האחידים – חשבתי על כל היצורים, עמוק בפנים, בחלק הכי חשוך של הים. אני לא אראה אותם אף פעם; לא אכיר את החיים שלהם, אולי רק פעם בטלוויזיה – "לאן כולם הולכים בלעדיי?" עובש והתנוונות מכתרים ללא הרף את שולי חיינו, אנשים קטנים שהודפים את הגאות השחורה. רבים ניסו להתמודד עם תחושת האפסות הזו, עם הדחף לכבוש ולשעבד את עולם הטבע האדיש לכאורה, שימשיך בשלו גם כשנמות – ניצנים ייפתחו, שורשים יישלחו בעוצמה דרך אבן ובטון, אולי אפילו יסדקו את המצבה שלך – אבל עובש והתנוונות וריקבון יהיו שם כל עוד יש חיים, ובעיניי זו אוניברסליות או חיבור כמעט נעימים. שלדרייק אומרת לנו ש"אנחנו מערכות אקולוגיות שחוצות גבולות ופורצות קטגוריות".
אני גרה בקומה רביעית עכשיו – יש יותר אור ואנחנו גבוהים, אז אין ביוב שיבעבע – אבל אנחנו קרובים לים, והרוח הרטובה והמלוחה מצליפה ללא הרף בצד החיצוני של הבניין. בעל הבית שלח מישהו לאטום את הקירות לפני שנים, אבל הצבע בכל זאת מתפורר ונופל, מסגרות החלון צווחות בשחור. כשאנחנו נושמים בחדרינו הקטנים, פורשים את הכביסה שתתייבש, אנחנו תורמים תרומה משלנו לעובש – סביר מאוד להניח שהוא היה רוצה למוטט את הקירות והחלונות, להיכרך סביב גופינו כשאנו ישנים, להיזון מאיתנו ולחבק אותנו. הכול רעֵב בחיים. נבגים ננשמים פנימה והחוצה – "הלא האנושי", אומרת טמאס, "לא 'יסתלק', כי הוא קיים בתוך מעינו ועל העור שלנו".
אמא שלי מכרה את הבית הקטן שלה, את בית ילדותי בפימפרנל רואד. בערך שנה אחר כך החברה הכי טובה שלי נתקלה בסדרת סטוריז באינסטגרם שתיעדה את השיפוצים. בני הזוג שקנה את הבית היו בגילי; יש להם עסק – משהו שקשור לפמוטי זכוכית עם נצנצים בהתאמה אישית. זה היה מגוחך לחלוטין, אבל בכיתי שעות – הזוג הצעיר הרס את המטבח יחד עם הדלתות העקומות של הארונות, את השטיח בצבע כבול בסלון, את הטפט שהתקלף מקיר חדר השינה שלי כמו עור מיותר – עכשיו הכול היה כרום ואריחים לבנים קשיחים, הכול היה מואר מאוד, כיסאות פלסטיק עם משענות ישרות ורגליים דקיקות.
זה היה לפני שנים, אבל אני עדיין חולמת על הבית, על התקתוק של דוד המים החמים, על נגיסות דג הכסף בטפט, על מעקות המדרגות שנפלו כמו שיניים ישנות. בפנים יש ג'ונגל, מטפסים כהים נכרכים סביב סוס הנדנדה הישן והעיוור, פרווה עבה ולחה עוטפת את וילונות הפייזלי האדומים, כמו צלע של חיה.
אני שואלת את עצמי אם הזוג הצעיר מפימפרנל רואד ייאבקו בעובש, אם הם יעבירו סמרטוט לח בתדירות גבוהה מספיק על צדם האחורי של הכיסאות, ימרחו מחדש כוחלה ברווח המסוכן שבין האריחים הלבנים – האם הם ייעזרו בנשימות מהירות וקצרות, בייעוץ זוגי, באקונומיקה ורטינואידים, האם הם יביאו חברים, שכנים, בני משפחה, כדי לקרצף עד אין קץ את הקירות המבהיקים?

[1] ליל המדורות, או ליל גאי פוקס, נחוג בבריטניה ובמדינות נוספות ב-5 בנובמבר, לציון כישלונה של "מזימת אבק השריפה" שבה ניסו קושרים קתוליים לרצוח את המלך ג'יימס הראשון ב-1605.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2024
דימוי: שכבת קרח, צילום מיקרוסקופי, 2018, מאובן. שחר קרמר, מתוך שארית היום
מאנגלית: מיכל שליו