סיפורם של הכורמים

אותם ימים היו ימי סוף המלחמה, ואנחנו, שגאוותנו הייתה על היין, נמצאנו לפתע בלא ענבים והבקבוקים במחסנינו ריקים. אכן, מצויים היינו בברוך. ולא רק מחשש לפרנסה, שבין כה וכה היתה זעומה בימי המלחמה, אלא לשמנו הטוב חששנו, שיתקלקל. הנה, החגיגות כבר מתוכננות בכל עבר: האופים מתפיחים בצק, זיקוקים נשלפים מהמחסן, הנכבדים מחברים נאומים מזילי דמע ובהמות הבית מתבוננות בבעתה בקצבים המשייפים סכיניהם. ואנחנו, חברי אגודת הכורמים ובעלי מלאכת הגפן, אגודה מוכרת ואהודה על הכול, הבריות סומכות עלינו שנספק יין לחגיגות השלום; אבל יין – אַין. אם זה לא ברוך, מהו ברוך?
אם נודה על האמת, ימי המלחמה עברו עלינו בשלווה ובביטחון כמעט, בוודאי ובוודאי שביחס לשאר האזרחים. מה כבר יחסר לכורם? הגפנים צומחות, והיין תוסס. ואם אין בכיסו של ההדיוט ליהנות מהתוצרת, אז ייאגרו היינות, וגם זה לטובה; לא לנצח תימשך המלחמה, וככל שינוחו הבקבוקים במרתף, תכולתם הארגמנית רק תלך ותשביח. וככל שתשביח, יאמיר המחיר. ואם תתארך המלחמה מעבר לצפוי, כפי שאכן אירע, נמצא איזה בעל בעמיו, גנרל או שר מלחמה כלשהו, שישלם כדבעי בעבור המשקה המענג, מפיג התוגות, מדביר הדאבות, המפיח בלב רינה ודיצה. כך או כך, לא נרעב.
והנה, דווקא עם שוך הקרבות, נקלענו אל הברוך. מיותר לציין שלא היה זה באשמתנו, אלא מעין ביש מזל, נקמת הרע בטוב, היטפלות השטן אל הצדיק והעמל. כאמור, את מלאי היינות שנצטבר שמרנו ליום הניצחון, אבל רעידת האדמה ניפצה את מרביתם של הבקבוקים, ואילו את הנותרים כילה עמיתנו הטוב, אביגדור. לא זו אף זו, ענבים להכנת יין צעיר אזלו גם הם: מרביתם התקלקלו, ואילו את הנותרים חיסל עמיתנו החרוץ, אביגדור. בשורה התחתונה: נתקענו בלא יין, נותרנו בלא ענבים. הדלקנו נרות וחיפשנו מוצא מן הבעיה. טיכסנו עצה, טיכסנו וטיכסנו, כל הלילה טיכסנו, ובבוקר נמצא הפתרון למצוקתנו.
ובכן, מן הידוע שאנחנו, חברי אגודת הכורמים ובעלי מלאכת הגפן, הננו שיתופיים, ולכן היה נחוץ לעשות את הדברים בהסכמה מלאה. החלטנו אפוא להטיל גורלות. ואכן היתה זו הפתעה גדולה שמבין כולנו עלה בגורל דווקא אביגדור. ויש לומר שלא סתם גורל, גם די הרבה מזל היה פה, שכן אביגדור הוא גדל גוף ודמו אדום כל כך, יש שיגידו שחור.
לא נכחד: אביגדור שקד להתחמק מתפקידו. ניסה להתגונן, לתרץ תירוצים, לסובבנו בכחש בסיפורים ובמעשיות. למותר לציין, רעיונותיו לא היו מן המובחרים ולא העלו פתרון למצוקה. אולם בסופו של דבר אביגדור, כן, אביגדור הטוב, היה משלנו. ולכן, כשהזכרנו לו שאנחנו, חברי האגודה, כולנו דמוקרטים, ובדמוקרטיה דעת הרוב קובעת, והגורל הוא התגלמות החוכמה הנסתרת, השתתק לו אביגדור, הן מילים לא יצילוהו מגורלו. תחת להתווכח ניסה לברוח, אבל לאן יברח אביגדור בעל הגוף? תחת לברוח השתדל להיאבק, אבל גם אביגדור הענקמוני לא יכול לחברי אגודת הכורמים ובעלי מלאכת הגפן. אז טרח אביגדור על נשק יום הדין: נתן דרור לדמעותיו וצעק ובכה בקול גדול.
פה אמנם קצת התפלצנו. אחרי הכול, אביגדור הוא אחד משלנו, האם אינו יודע כמה דמעותיו פוגעות בנו? האם לא העלה בדעתו כי תחנוניו הם כמסמרות בלבנו? אם אביגדור, אחינו, בשר מבשרנו, לא ידע עד כמה התנהגותו מעציבה אותנו, מי יבין לרגשותינו? הסתכלנו בחשש מצד לצד: האם אין ערכים לאגודת הכורמים ובעלי מלאכת הגפן? האם ריקות מתוכן כל הצהרותינו בזכות ערבות הדדית? האם השלינו את עצמנו שאנו קבוצה מלוכדת ומצוינת שתשמש דוגמה ומופת לעמי הארץ?
למזלנו, בדיוק באותם רגעים של חשכה ואובדן דרך, איבד אביגדור את הכרתו ודממה מילאה את החדר. אם השתתק מכיוון שאזלו כוחותיו, אם מישהו מחבריה המעולים של אגודת הכורמים ובעלי מלאכת הגפן דש את ראשו, לא ידענו, לא שאלנו. כך או כך ניגשנו לעבודה בכוחות מחודשים. אכן, נסתרות דרכי החוכמה, צדק הפור שנפל על אביגדור: בקבוקים רבים מלאו עד שפסק לזרום הדם. "ניצלנו!" נשמנו לרווחה, "הבו את השלום!"

את הליכתו של אביגדור מאיתנו ציינו בטקס מרגש: הזמנו את השכנים, נשפנו בחצוצרות, הגינו בכוחו העז בגלגול חביות, בחוש ההומור המופלא ובחיוך שהאיר על פנינו כשנשא קולו בשיר בשעת הבציר והדריכה. לשכנים הסברנו שאביגדור נפל בהפגזת אויב; אחרי הכול, חרף השקט הממשמש ובא, המלחמה טרם הסתיימה. נשבענו לנקום את מותו בטרם עת, לנצח לנצור את זכרו ולשתול גפני מוסקט על שמו, לכשיתאפשר. בתום הטקס השקנו כוסות יין "אביגדור", וכולם ציינו לטובה את צבעו העז וטעמו המלא. הטקס נגע בלבבות כולנו: אביגדור לא נפל לשווא.
למחרת התעוררנו עם חמרמורת קלה. לתדהמתנו התברר שלגמנו יותר מטיפה יתרה באירועים לזכר חברנו. רק כמה בקבוקים בודדים נותרו מאצוות "אביגדור". טוב, מה כבר יכולנו לעשות? שוב הטלנו גורלות. אולם חשש גדול שרר במחנה, שכן ברי היה ששום מתנדב, להוט ככל שיהיה, לא יוכל לתרום כמות דם ענבים כמו שפרגן אביגדור, הי"ד. תארו לעצמכם כמה הוקל לנו כשראינו שהגורלות קבעו שכל משפחת יהוחפץ משתוקקת להציל את אגודת הכורמים ובעלי מלאכת הגפן. בני המשפחה אולי לא ניחנו בממדיו של אביגדור, אבל מה שלא ניתן באחד, בחמישה ניתן. אמנם עלה חשש שהיהוחפצים ינסו להטיל ספק בקביעת הגורלות, ועל כן מראש הצבנו שומרים על דלת וחלונות ביתם. וגם, ליתר ביטחון בישרנו ליהוחפצים את החדשות המרגשות רק לאחר שכפתנו אותם בשנתם, כי ידענו שהיהוחפצים תזזיתיים מאוד ורצינו שיקשיבו בריכוז ובלי יותר מדי תנועות עצבניות.
לזכר היהוחפצים רוקנו בקבוקים מהבציר על שמם, מובן שהזמנו את השכנים, שֹחנו באב המשפחה הנאמן, באם החרוצה ובשלושת הילדים, עתיד כה מזהיר ציפה להם אלמלא המלחמה הארורה. היהוחפצית הגדולה היתה יכולה להיות דוגמנית או ביוכימאית, ושני היהוחפצים הקטנים, כמה שהם אהבו כדורגל. הפעם ממש השתכרנו מהטקס המרגש, מהאובדן המזעזע ומהיין המבעבע והאדמוני.

יום אחד הודיעו פתאום שהפסקת האש היא בעצם בלוף. נדחתה עד להודעה חדשה, עד להשמדת האויב, עד שיצאו מים מהסלע, עד שתצא בת קול ועוד כהנה וכהנה. וכך, לאחר ימים רבים וקשים, יכולנו לחזור לשגרה, להניח לחברי האגודה לטפל בכרמים מבלי לחשוש לאיזו הטלת גורלות פתאומית. סוף סוף התאפשר למכונת הדפוס של האגודה לנוח, לאחר שהפיקה במרץ תוויות לזכר הגיבור ההוא והאמיצה הזאת והנפש הטהורה ההיא והקדוש הזה. אמנם התרוצצו שמועות על כמה צעירים שמעוניינים לפרוש מהאגודה, לעבור לשדה תפוחי האדמה השכן (תפוחי אדמה, חה!). אבל אלה היו כמובן רק שמועות, ואצלנו בספינה שררה משמעת ברזל וכולם ציפו בהתלהבות שידפיסו תווית עם דיוקנם המחייך ויעמידו זנים חדשים ומשובחים על שמם. אכן, נדמה היה שהעניין קצת יצא משליטה, לתת לחברי האגודה לטפל במשק היה רעיון מוצלח.
יש לציין שבאותם ימים הייתי שקוע בפרשת אהבים יצרית ביותר עם אלישבע, חברת האגודה הצעירה והנחשקת. פתאום דווקא התאים לנו להתמכר לתאוות הבשרים על חשבון תאוות הדמים. הכול היה נעים מאוד, מהוגן מאוד, יום יום טיפלנו בכרמים, איברינו הטלטלו כשפיזזנו עירומים בין העצים, שרנו והשתטינו לא מעט, וברקע קולות המלחמה: רעמים! ברזל! פיצוצים ותימרות עשן! ויש לומר שתפאורת המלחמה הוסיפה לריגוש. הסכנה, כידוע, מלבה את התשוקה. חה, חה, זאת היתה תקופה נעימה בהחלט, מהוגנת, כפי שהזכרתי, עליזה ומהוגנת מאוד. והכול היה ממשיך באורח החביב הזה אלמלא נכנס בה, באלישבע, מין רעיון מגוחך שכזה, השד יודע מאיפה צצה לה המחשבה, התחשק לה שנתחתן.
אמנם אין לי דבר נגד חתונות, מוסד חביב בהחלט, מהוגן, כמו שאומרים, לובשים לבן, רוקדים, נראה שהחבר'ה אוהבים דברים כאלה, למה לא. אבל למען האמת לי דווקא לא כל כך התחשק להתחתן, לא היה נחוץ לי, לא היה חסר לי כלל, לא מצאתי טעם לקבוע מסמרות בדבר נעים ויפה כל כך. אחרי הכול, אני חבר ותיק באגודת הכורמים ובעלי מלאכת הגפן. היין והאגודה, האגודה והיין, אלו הם חיי, להם לבי ונאמנותי. מה לי ולכבלי הנישואין? ובמקרה, באותם ימים שמתי לב שגם אלישבע, על אף רעיון העוועים שנכנס בה, גם לה רווח מנחת, מהאהבה, מהאביב, כל הדברים הללו שמשמחים את האדם. הכרתי שטוב לה, לפי שלחייה אדומות וצוחקות, שדיה מלאו וכבדו, ירכיה כמו התעבו, ואמנם גם כרסהּ, בלי עין הרע, שוב לא היתה כה שטוחה.
ובכן, חשבתי וחשבתי למה בעצם לא לתת לה את מבוקשה: שתשמח ושתגדל ושתזלול כאוות נפשה, והעיקר שתהיה לי בריאה, אלישבע זאת. אבל לפתע פתאום, שומו שמים, בדיוק החלה להתרוצץ שמועה שאולי בכל זאת תבוא הפסקת אש, והמרתפים הרי עומדים שוממים! ייקח זמן עד שיתמלאו ויגדשו יין, וגם התוויות על הבקבוקים החלו לדהות, היה צורך לרענן קצת את האווירה. ובכן, העליתי הצעה בפני ראשי האגודה, ישנה אחת שתמלא בקבוק או שניים, חי חי, והצעתי התקבלה מיד בשמחה רבה. אבל באמת היה לנו טוב באותם ימים עד שנחתמה הפסקת האש, אי־אפשר לומר שלא אכלנו דברים טובים ושתינו דברים טובים והשתעשענו, כן, הכול היה עליז מאוד ומהוגן. עד היום אני נזכר בימים האלה בגאווה, כמה חזקים היינו, עם של גיבורים, לוחמים, אריות! ממש ככה, עם של אריות.

מהדורה מקוונת | מרץ 2026
דימוי: דנה לוי, סטילס מתוך: Currents 119, וידאו