נמרה בחצר

ילדת רחוב, חמקמקה כנמר, ערביה אפריקאית, קיבלה את מיטב הגנים מערביי המדבר ומהשחורים באפריקה שטופת השמש, הגשמים והירוק השופע. גדלה ברחוב. נתברכה ביופי שובה-לב. שיערה גלש על כתפיה בצבע השיבולים. התאהבה באַלְדוּד, נער רחוב שחרחר. זכתה שיאהב אותה אהבת אמת, לא אהבת יצרים גרידא. מרגע שהגיעה לעיר, לאחר שהושלכה ממשאית שהייתה בדרכה אל אחד מיישובי הספָר, פרש עליה אלדוד את חסותו. מבנה גופו היה שרירי וחסון, והוא נראה מבוגר מכפי גילו. הוא היה מלך הרחוב, והכול יראו מפניו. לכן כונה אלדוד האריה. הוא קבע שהנערה “מחוץ לתחום”, ומי שיעז להתקרב אליה – “זה יהיה הסוף שלו.”
היא אהבה את ילדי הרחוב – יתומים מחוסרי בית. טיפלה בהם כשהיו חולים ודאגה לכל מחסורם כמיטב יכולתה. מכיוון שהייתה מלאת אהבה ונתינה, היא נהגה לשוחח עמם ולעודד אותם, והם החזירו לה חיבה וחלקו לה כבוד. בבקרים, בשעות הפנאי, נהגה לשבת מול שער בית הספר ולהאזין לתלמידות שקולן עולה בשירה ובשינון תרגילי חשבון ומדעים. כך הייתה ממתינה לסיום יום הלימודים, ואז שבה ותרה אחר אלדוד, שימצא לה קורת גג כדי שתוכל להניח את ראשה בבטחה ולהתגונן מפני זאבי הלילה בדמות אדם.
מאחר שאהבה לדבר, התוודעה בקלות לגברת עַלַוִיָה. כשראתה אותה נושאת את תיקה, ובנה הקטן מסרב להישמע לה, ניגשה אליה והרימה אותו אל חיקה עד שהגיעו לביתה. אז שיתפה את הגברת עלויה ברצונה העז ללמוד בבית הספר, אולם הגברת עלויה שכנעה אותה שהדבר בלתי אפשרי משום שהיא מבוגרת משאר התלמידות, אפילו תעודת לידה אין לה, וממילא ההורים לא יסכימו שבנותיהם ילמדו במחיצתה של ילדת רחוב. הצטערה על כך, אולם הוסיפה לשבת בשער בית הספר מדי בוקר, עד אשר דקלמה את ההמנון עם התלמידות – הן בין כתלי בית הספר, והיא מחוצה להם. באחד הימים פנתה אליה אלנעמה בת אלעשם וביקשה את עזרתה במכירת גלידות תמורת שכר צנוע. היא שמחה ונענתה להצעה. כך תהיה בקרבת התלמידות והמורות. התבוננה בהן בבואן ובשובן – כמה רצתה להיות מורה! אבל האם יש סיכוי שחלומה הקטן יתגשם אי פעם? שיתפה את אלדוד, בחיר לבה, שהיה מוכן להעניק לה את כל מבוקשה, ובלבד שלא תסתובב ברחובות, פן יתפסו אותה השלטונות ויחמדו את יופייה. הוא יודע מה עולה בגורלן של ילדות רחוב בתחנות המעצר. במו עיניו ראה, לאחר שבצעירותו הסתבך לעתים קרובות בתגרות.

החורף הגיע ועמו הקור והסופות. אלה בישרו את קיצה של עונת הגלידות, לפיכך מיעטה לשבת בקרבת בית הספר. מדי בוקר היה בא אלדוד למקום מחבואה, ויחד היו משוטטים ברחובות העיר – אלפי עיניים ננעצות בה בתשוקה, עורגות אליה. כמה חרד אלדוד לשלומה וכה חשש לאבד אותה – היא הייתה כל מהותו; עמה ידע אהבת אמת, וחש שיש משמעות לחייו כשהוביל אותה למקום מסתור מדי לילה.
רוחות החורף ייללו ונהמו באימה. ערב אחד, בעודה משוטטת לבדה ברחובות העיר, בישרו לה ילדי הרחוב שאלדוד נעצר, ושהוא עתיד לשהות במעצר זמן רב. פחד נורא נפל עליה. הרוח הכתה בגבה. היא ידעה שהלילה מבשר רעות ופחדה מזאבי השטן בדמות אדם היוצאים ממאורותיהם עם רדת החשיכה. הוסיפה ללכת עד שהגיעה לחצר אחורית של אחד הבתים, ובה שיחים אחדים. הייתה עייפה ורעבה. ראתה תעלת מים קטנה יבשה מכוסה בעלים שהרוח פיזרה לכל עבר, וחשבה שהחצר נטושה. לפיכך פינתה לה מקום בין ערימות העלים והזרדים וכיסתה עצמה בשמיכה שנתנה לה פעם גברת עלויה במתנה – שמיכת פסים מנומרת.
התעוררה לשמע צעדים קרבים אליה, ולפתע ניתך עליה מטר כדורים. לא הספיקה לצעוק, אף לא להשמיע הגה. מישהו צעק שזו בחורה ולא נמר, והאנשים התרחקו. למראה גופה המגואל בדם התעלף השוטר היורה. במהלך משמרתו הוא קיבל דיווח על בני הבית שראו נמר מתחבא בין השיחים בחצרם, ומשום כך מיהרו להזעיק את המשטרה. בעל הבית היה איש מכובד ואמין, לכן איש לא פקפק בהודעתו.
על אף שעת הבוקר המוקדמת, נודע הדבר בכל רחבי העיר. ילדי הרחוב מיהרו לבית החולים, שם קיבלו את הבשורה המרה – הילדה נהרגה בשוגג. כך נכתב גם בדוח המשטרה, והתיק נסגר. צער עמוק השתרר בין ילדי הרחוב שאיבדו את היקרה להם מכל. אף לא אחד העז לספר על כך לאלדוד שעוד נכון לו זמן רב בכלא, מפני שחששו מזעמו – הן התחייבו בפניו לשמור עליה. לפיכך חדלו לבקרו.

מהדורה מקוונת | מרץ, 2018
מתוך חוריה حرية – סיפורים ורשימות של יוצרות בעקבות האביב הערבי, הוצ. רסלינג – סדרת ושתי, 2018
מערבית: אלון פרגמן
דימוי: לירון כהן, Allofus פחם ופסטל על קנווס מתוך Chose your adventure, תל אביב, 2017