מה לזה ולבית

חודש אחרי ה־7 באוקטובר, כשהמלחמה כבר לא היתה רק אירוע אלא מצב חיים, פניתי לבתי ספר שהתלמידים שלהם פונו מבתיהם, מקיבוצים בעוטף ועד קריית שמונה, ושאלתי אם אוכל לקיים סדנאות צילום עם התלמידים. באותם שבועות היה נדמה שהכול נע בין דחיפות לקיפאון: המורים ניסו להחזיק מסגרת והילדים נשאו איתם מתח, אובדן ועייפות שלא תמיד קיבלו שפה. בתוך המציאות הזאת חיפשתי פעולה אמנותית שלא תביט בהם מבחוץ, אלא תאפשר להם להחזיק במבט בעצמם. כך נולד מה לזה ולבית | Home is not Here, לא כפרויקט על מלחמה, אלא כניסיון להעביר מצלמות לידיהם של בני ובנות נוער שפונו מבתיהם ולאפשר להם לתעד את חייהם מנקודת המבט שלהם.

כל משתתפת ומשתתף מקבלים מצלמת פילם וסרט שחור-לבן לשבוע אחד, עם הזמנה פשוטה: לתעד את היומיום כפי שהוא נחווה מבפנים. לצלם את מה שסביבם: מזרנים, חלונות, חפצים שעברו איתם, פינות זמניות, זמן מת. הבחירה באנלוגי לא היתה רק אסתטית. השימוש בפילם כרוך בהאטה שכמעט נכפית על מי שמחזיק בו: אי-אפשר לצלם בלי סוף, אי-אפשר למחוק, צריך לחכות. 36 פריימים, שבוע אחד, ואז עוד המתנה לפיתוח ולהופעת הדימוי. במובן הזה, הצילום לא רק מתעד את המציאות שבה הם חיים, אלא גם נושא משהו מן הקצב שלה: חיים בתוך המתנה, ארעיות וניסיון למצוא צורה למה שעדיין לא התייצב.

מן המצלמות חוזרים דימויים שלא מבקשים להסביר את המלחמה, אלא להראות איך היא נוכחת בתוך היומיום. יד שנשלחת אל שלט "קומה 11", או טוש עבה שמסמן "זה שלי" על קופסת קרטון, מספרים אולי יותר מכל דימוי ישיר על האופן שבו מציאות של עקירה נרשמת בחיים עצמם. דווקא משום שהתצלומים אינם דרמטיים במובן המקובל, הם מציעים דרך אחרת לראות את המלחמה, לא דרך שיאיה, אלא דרך האופן שבו היא שוקעת בחיי היומיום ומעצבת מחדש את מושג הבית.

ככל שהמלחמה עדיין נמשכת, גם הפרויקט נמשך. הוא כבר אינו רק תגובה לרגע הראשון של הפינוי, אלא ניסיון מתמשך ליצור מרחב שבו ילדים ובני נוער יכולים להחזיק במבט, לבחור מה נכנס לפריים ולנסח את חייהם מתוך עצמם. בתוך מציאות ישראלית שבה עדיין יש אלפי מפונים, ובה משפחות מוסיפות לחיות במלונות ובדיור זמני, הצורך במרחב כזה לא פחת אלא התחדד. דווקא מפני שילדים ובני נוער כמעט אינם זוכים לייצוג במרחב החזותי של המלחמה, חשוב לי להתעקש על האפשרות שלהם להיות לא רק מי שמצולמים, אלא גם מי שמצלמים. במובן הזה, מה לזה ולבית הולך ונעשה ארכיון חי של האופן שבו מלחמה, עקירה ואי-ודאות נחוות מנקודת המבט של הנוער.

באחת הסדנאות, כשניסיתי להסביר מה אני מחפשת, אחד הנערים הרים יד ושאל בעוקצנות: "מה לזה ולבית?". השאלה הזאת נשארה איתי. אולי מפני שהיא לא ביקשה הסבר, אלא חשפה מיד את הפער שבין המילה "בית" לבין המציאות שבתוכה עבדנו: בתי מלון, חדרים זמניים, קרטונים, חפצים שנודדים ממקום למקום. מאז אני חושבת על הפרויקט פחות כניסיון לענות ויותר כניסיון להישאר קרובה לשאלה.

מהדורה מקוונת | יולי 2026
דימוי ראשי: צילום – אלון שלום, בן 19,מתנדב בשנת שירות, עין יהב, דצמבר 2023