מאכילה אותנו גמלים

גרנו במדבר במשך שנה כי אבא קיבל עבודה בתור שוחט בכפר של מרוקאים ליד אשקלון. המקום היה מטונף, כי אנשים שם לא האמינו שיש להם קשר לבחוץ, היה אכפת להם רק מה שיש בפנים. בתוך הבתים היה נקי עד שיגעון. הנשים היו קמות מוקדם בבוקר, אולי בחמש או שש, מעירות את הילדים הקטנים ומעבירות אותם לישון בחדר אחר, ואת הבעל מעירות ומכריחות לנקות יחד איתן. הכול בתוך הבתים היה נקי כל כך, אפילו לא היה אבק. בחוץ הכול מטונף, זבל תעשייתי, צמיגים ישנים, פלסטיקים, סמרטוטים, ניירות, גללים, מקררים ישנים, מכונות כביסה חלודות, קרשים, גזם, ערימות של בטון קשה, קרמיקות שבורות.

הנשים של הכפר היו אומרות כל דבר פעמיים, הנשים הקשות האלה. אחרי שהיו מסיימות עם הסבב ניקיונות שלהן, היו יושבות אחת אצל השניה ומדברות, וכל דבר, באלוהים, היו אומרות אחת לשנייה פעמיים. "הוא לא יבוא היום. אני אומרת לך. היום, אמרתי לך, הוא לא יבוא". אמא שלי לא סבלה אף אחת שם. תמיד התריסים אצלנו היו מונמכים, כביכול בגלל השמש שכל הזמן זרחה שם, אבל באמת בגלל שכולן שם היו עוברות ומציצות לתוך הבתים, ואמא לא רצתה לנקות את הבית כמו משוגעת, לא היה אכפת לה שיהיה קצת מבולגן ומלוכלך. רק כשהבלגן היה נורא, היא היתה נעמדת וצועקת באמצע הבית, "אני לא יכולה לחיות ככה יותר!"
אמא היתה קמה בבוקר ושומעת את הרעש של החבטות של השטיחים, ומים שניתזים, וגרירה של רהיטים, "לא נורמליות הנשים פה. לא נורמליות". הבית שלנו היה מרושל, תמיד כוסות וצלחות ליד הכיור, מעיל מונח על הספה, ספרים של אבא מפוזרים בסלון, אלוהים יודע איפה הם בכלל אמורים להיות, נעליים זרוקות בכל פינה, כרובית נחה על המדף של הכוסות, בצלים במגירה של הפירות, ציורי ילדים בכל מקום, תאנים נמקות בשלווה על השולחן וחבורת זבובים עליהן. "בבית הזה חיים. אנשים חיים בבית הזה", אמא היתה אומרת ומצביעה על הבלגן.
בכפר הזה גרו משוגעים שאכלו כל הזמן עוף ובקר וכבשים, ותרנגול הודו ועגלים, לכן החליטו לשלם מכספם ולהביא שוחט. המשכורת של אבא היתה נמוכה, את הבית העלוב קיבלנו בלי לשלם שכר דירה, איזה זקן שלא היו לו ילדים נפטר וכולם פחדו שהוא עדיין קצת שם, רודף את הבית. "הרוח היחידה שגרה כאן היא אבא שלכן", אמא אמרה. אני לא יודעת למה אמא התחתנה עם אבא, אולי פעם היתה לה סיבה, אבל מאז שאני מכירה אותה היא מאוכזבת ממנו.
את האמת, גם אני לא הייתי רוצה חתן כמו אבא, אבל בתור אבא הוא טוב. אבא מדבר חלש, משתתק כשצועקים, מול חזקים הוא מיד מתייסר ומוותר. הוא אדם כנוע אבל עקשן, כמו חרק רך ששורד בקליפות של עצים. בעבר הוא היה עובד במשחטה של משפחה אשכנזית גדולה, אנשים שמנים בגוף ובנפש. כל בני המשפחה נראו כמו חביות מתגלגלות כשהסתובבו במשחטה, עם הלחיים האדומות שלהם והאצבעות השמנות שלהם, לחמניות לבנות כאלה. חמדנים, רצו שאבא יעבוד הרבה שעות ויקבל מעט שכר. אמא היתה אומרת עליהם דברים קשים; "כשמסתכלים על האשכנזים האלה מבינים למה רצחו את היהודים האלה כל השנים. אי-אפשר לחיות איתם". אבא היה נבהל, נחרד ממש, קם ואוסף את הספרים שלו ואת הטלית ויוצא. אבא התבייש באמא, ואמא התביישה באבא. פעם אנשים היו מתחתנים צנועים, אז הם לא ראו כמה גרוע הבן אדם השני. לפני החתונה הם היו ביישנים וחביבים ושתקנים או אמיצים ונדיבים וסלחנים, ואחרי החתונה הם התמלאו בזעם ופליאה. אני לא אומרת את זה במרירות. לי לא באמת אכפת, אני לעולם לא אתחתן.
אבא פוטר מהמשחטה של האשכנזים. "אם אבא שלך היה עבד עברי במצרים, אפילו פרעה היה מפטר אותו", אמא אמרה. פיטרו את אבא כי היו לו כל מיני תנאים. הוא לא היה שוחט עופות בימי שלישי, ובימי חמישי רצה להתחיל לפני שהשמש זרחה ולעבוד רק עד שהגיעה לאמצע השמים. הוא הקפיד לכסות את כל הדם בחול, ולא היה מוכן לעבוד בראשי חודשים. הוא היה צדיק מדי, שחט רק לפי הקבלה, וזה שיגע אותם. "אין אף שוחט שעושה דברים כאלה", אמא אמרה. אבל בכפר ליד אשקלון ביקשו להעסיק אותו. תמיד היתה לו עבודה, האנשים היו ממתינים בסבלנות עם התרנגולת והכבשה שלהם כשאבא היה אומר שאסור עכשיו. אנשים בכפר אהבו את הקבלה מאוד, כנראה יותר משאהבו לאכול בשר. הם דמיינו שחי אצלם צדיק נסתר. אנשים הגיעו גם מהכפרים בסביבה כדי לשחוט אצל אבא. הוא היה הולך לנוח בצהריים, ואז היתה דופקת על הדלת אישה קטנה ומיד מתחננת ומביאה לי סוכריות, נותנת לאמא איזה מתנה קטנה, ואבא היה מתעורר והולך לשחוט לה מיד. הוא כל הזמן היה קופץ ושוחט לאנשים שביקשו בדלת. הוא עשה את זה בגלל המצווה. היה לו חשוב שבזכותו יהודים יאכלו בשר טוב וכשר, שתהיה לו זכות להעלות ניצוצות של קדושה שכלואים בתוך חיה, לשחרר את נשמתה מגלגול נשמות ולעשות חסד עם האדם ועם העולם.
בזמן שגרנו בכפר הזה, אמא נכנסה להיריון ואבא נבהל, פנה לקיר והתפלל בבכי. אמא הסתובבה בבית וצעקה כדי להסיח את דעתו מהתפילה. כשקם ויצא לבית הכנסת, אמא שלחה את אחת האחיות הקטנות שלי כדי שתלך להפריע לאבא להתפלל ואז התיישבה לשולחן, חיוורת ועצובה, וכיסתה את הפנים עם הידיים. "בגללו תצא לי עוד פעם בת", היא אמרה. בימים האלה היא נהנתה פתאום לנקות, פתחה את החלונות ואת התריסים ושטפה את הבית. ככה היתה מתנהגת כשהיתה מיואשת. בכל פעם שאמא היתה בהיריון אבא היה הולך ומתפלל, ובסוף אמא היתה יולדת רק בנות. אבא היה מת מפחד שיצא לו בן, כי אם יצא לו בן גם הוא יהיה חייב להיות שוחט. זה המסורת, אבא שלו היה שוחט, וגם הסבא שלו והסבא שלו. בכל פעם שאמא נהייתה בהיריון, אבא מיד הלך וביקש רחמים מהשמים שיהפכו את המין של התינוק לנקבה.
פעם אחת, כשגרנו בכפר הזה במדבר, אמא הפילה תינוק. "הוא הורג לי את הזכרים!" היא הסתובבה בבית בלי כיסוי ראש וצעקה. למחרת, מוקדם בבוקר, באותו זמן שהנשים קמו לנקות את הבתים שלהן, אמא יצאה מהבית ונסעה. לא ידענו לאן, שבועיים לא היתה בבית. ערב אחד הלכתי במדבר וראיתי שליד אחד ההרים זורם נחל קטן, וחשבתי שאולי אמא יושבת שם על אחד ההרים ובוכה, וזה עושה נחל. בשבועיים האלה, אבא היה בבית במקום אמא. הוא היה יושב ולומד בפינה הקטנה שלו, ולא הולך לבית המדרש. כשחזרנו מהבית ספר, הוא היה מרים את העיניים מהספר ושואל בקול עדין, "רוצות לאכול?" ומכין לנו כריכים. אבא טיפל בקטנות, חיתל את התינוקת והשכיב את כולנו לישון, והכול עשה בשתיקה עדינה. הזקן שלו התרומם ליד השפם, והוא תמיד נראה קצת כאילו הוא מחייך.
אמא חזרה הביתה, ומיד אבא נעלם לבית המדרש, שם נשאר כל היום. שאלתי אותה אם היתה במדבר, והיא חשבה קצת ואמרה, "כן, אולי. אולי באמת הייתי במדבר". היא סיפרה לי שפעם אחת, כשהיתה בת שבע, היא היתה חולה במחלת ריאות קשה, ואמא שלה לקחה אותה למדבר כדי לנשום אוויר יבש וטוב. הן עלו לאחד ההרים הקטנים, ופתאום הופיע בדואי אחד עם שיירת גמלים. הוא נעצר מולן ואמר לסבתא שלי, שהיתה מבוהלת מאוד, שייתן לה גמל במתנה אם תסכים למסור לו עכשיו את הילדה הקטנה. סבתא תפסה את היד של אמא ורצה איתה בחזרה לעיר. אמא היתה אומרת לנו לפעמים שאם סבתא היתה מסכימה להצעה, היינו כולנו היום בדואים קטנים. "הייתם אוכלים עם הידיים, היינו חיים באוהל, לא הייתם הולכים לבית הספר בחיים, וכל הזמן היינו אוכלים בשר גמלים", היא היתה אומרת וצוחקת, ואבא היה מאדים וקופץ ויוצא מהבית.

גרנטה 12: חיים אילמים – כתיבת טבע חדשה | סתיו 2023
דימוי: ניר פפרברג: מתוך: ואלו היו מאורעות הגוף:, ז' 2016, צילום אנלוגי