ליילה ואמזון מרוקו

א

ייסדתי את אמזון מרוקו כדי לגרום לחבר שלי, שמכר סמים, לעסוק במשהו אחר. לא ידעתי אם זה יצליח, אבל לא היתה לי ברירה. כישורי המסחר המדהימים שלו בוזבזו על נוער מרוקאי מפונק ועל תיירים. ברגע שיבין כמה אפשרויות אמיתיות מחכות לו עם קצת מאמץ, חשבתי, יתמסר לאמזון מרוקו ונהיה עשירים. בערך באותה תקופה מצאתי את שרה, שמתמחה בלהוציא עין הרע.

היא טוענת ששום דבר שהייתי עושה לא היה עוזר, שהחבר שלי נועד להתנפץ לתוך עתיד כושל בלי שום כיוון. היא ציירה תמונה דיגיטלית בבינה מלאכותית, כוכבים אדומים בשורה מרחפים בתוך חלל שחור. היא טוענת שאלו מסילות הגורל שלו שמובילות למטה לתהום, ומטריד אותה שהייתי עם אדם כזה. לא הייתי צריכה להיות איתו מלכתחילה, היא טוענת, ודורשת לדעת איך דבר כזה קרה לי. אני לא נבהלת, ההפך. בעיני, מדהים לחשוב איך אלוהים מסדר לכולם את הגורל שלהם. אם לא הייתי עם החבר ההוא, לעולם לא הייתי איפה שאני היום, וכל מה שקרה לי עם ליילה ואמזון מרוקו לא היה קורה. צריך להאמין באלוהים, כי בסוף נהיה מופתעים.

גרנו במרקש. הוא היה מזגורה ולא רצה שנתרחק מהאזור. הימים שלנו היו ארוכים וריקים בחורף, וקצרים ומלאי הפתעות בקיץ. היו פעמים ששנאתי את מרקש כי חשתי ריקבון וריקנות בכל מקום, כל הזמן, ולא ידעתי אם זה מגיע ממני או מהמקום. הלכתי המון לחמאם, לפחות פעמיים בשבוע, כי הטינופת לא יורדת אם לא הולכים ומגרדים עם כפפה. גם בחמאם היה לפעמים עצוב, כי הנשים שם לא מדברות עם מי שהן חושבות שהן זרות או מופקרות, ובכניסה ביקשו ממני לשלם פי שלושה, כמו שמשלמות זרות. רק כשיוצאים מהחמאם, נקיים ואדומים, ואוכלים קוסקוס עם בצל מקורמל ושקדים, אפשר סוף סוף להרגיש ממש טוב.

חיפשנו דירה המון זמן עד שמצאנו, כי אף אחד לא רוצה להשכיר לזוג לא נשוי. הם חושבים שככה הברכה תעזוב את הקירות של הבית, הבית יהפוך למקולל ובעלי הבית יהיו חסרי מזל. יש סיפורים על בעלי דירות שהשכירו בתים לגברים רווקים, ומיד אחרי כך התגרשו פתאום ואיבדו את מה שהיה להם. כולם מאמינים שמה שקורה במקום אחד משפיע במקום אחר, זה נכון, אבל אסור לחשוב שהברכה עובדת בצורה עיוורת ואוטומטית, כמו פקיד במשרד הפנים. בסוף מצאנו בעל דירה שהתגורר בשווייץ המון זמן, עם אישה גרושה והילדים שלה, ומאז הוא לא מאמין יותר בדברים האלה. אבל הוא ביקש מאיתנו להעמיד פנים שאנחנו נשואים, בגלל השכנים, ולסגור את כל החלונות כשאנחנו שותים יין או אוכלים ברמדאן.

הבית היה שובה לב, שטוף אור, עם חלונות עץ ענקיים, וקשתות כחולות, ומטבח גדול, וחדרים רחבים, ונוף לגגות של העיר, וגינת גג קטנה שטיפחתי כל יום. באותה תקופה עבדתי מהבית, נתתי שירות טלפוני ללקוחות של שופרסל. טיפלתי בעיקר בלקוחות שעשו קניות באינטרנט וקיבלו מוצרים שלא הזמינו. השכר הישראלי נחשב לשכר גבוה אם חיים במרוקו. השכנה שלי, אישה טובה אבל חשדנית, שאלה באיזו שפה אני צועקת לפעמים בטלפון, והייתי חייבת לשקר לה ולהגיד שאני מהאי מלטה כי לא רציתי בעיות.

במרקש ניסו כל הזמן לרמות אותי. אני לא מדברת מרוקאית מספיק טוב, למרות שגדלתי אצל סבתא שלי בנתיבות. היא לא התגעגעה למרוקו כי העמידה פנים שמעולם לא עזבה אותה. שתינו תה נענע מהבראד, אכלנו קוסקוס ופסטיות, ישבנו על ספות נמוכות בסלון, הכנסנו אורחים בנדיבות מוגזמת, וחשדנו תמיד בכוונות של כולם. היא פחדה המון מעין הרע, והפחד הפך אותה לשקטה, מבוהלת וקטנה. הכי חשוב היה לה שאף אחד לא יתווכח ולא יתנגד, ובייחוד שנשים לא יזלזלו בדברים של גברים, גם אם הגברים לא יודעים מה הם אומרים. בקיצור, היא היתה מלאת חיבה ושמחת חיים, אבל יכולתי להרגיש גם בכעס שהצטבר בתוכה ובתחושה הרעה שחשה כל הזמן, כאילו משהו לא טוב עמד להתרחש בכל רגע למישהו שאהבה.

אחרי שמתה לא היה מי שידבר יותר במנגינה שלה, ויגיד ״שבת״ במקום ״שאבאת״ ויצבוט אותי ויגיד לי ״ערוסה״ כשיצאתי מהמקלחת ונראיתי יפה. הרגשתי עצב גדול, אדום ונוראי, וטסתי למרוקו לטיול צדיקים, לזיארה, יחד עם נשים מרוקאיות אחרות. זאת היתה הפעם הראשונה של כולנו במרוקו. הייתי הכי צעירה בקבוצה, והן דאגו לי ובירכו אותי, וכיסו אותי באהבה. לעולם לא אשכח את הרגע שבו דרכה רגלי על אדמת מרוקו. הייתי מרוקאית שחוזרת לארץ שלה, בלי שחיה בה יום אחד. נחתנו באסווירה, השמים היו מלאי עננים והטייס הודיע שאולי לא יצליח לנחות. בכינו כשירדנו במדרגות של המטוס, העצים נעו ברוח משוגעת, ומרוב התרגשות לא הצלחנו לדבר. ברגע שהגענו לעיר העתיקה התחיל מבול. שלושה ימים ירד גשם, הרחוב התמלא בשלוליות ענקיות, והנעליים של כולנו היו רטובות כל הזמן. בחוץ אנשים הלכו מאושרים, ואמרו ״ברכה! ברכה!״ על הגשמים שירדו בלי סוף. ביקרנו בקברי צדיקים, והתפללתי שיקרה לי נס ושאיכשהו אשאר שם, שמרוקו תשלח יד ותמשוך אותי לתוכה, כמו אישה שמנה שמושכת ילד לחיק שלה.

בלילה פגשתי את מי שהפך להיות החבר שלי ברבאט, בזמן שכל השאר היו בסלא ואני טיילתי לבדי לאורך הנהר. אני לא זוכרת למה הייתי לבד, למה לא הייתי איתן. ניסיתי לא להסתכל על הגברים שצעדו שם בחבורות, כי חייבים לכבד את הקדושה של העיר סלא שמסתכלת על רבאט מעבר לנהר, וכי אני מפחדת מגברים שמסתובבים בחבורות. רכב חיפושית קטן, בצבע תכלת, עצר בצד הדרך, לא רחוק ממני, ובחור הוציא את הראש מהחלון וסימן לי לבוא. חשבתי שאני מכירה אותו, שאולי נפגשנו בטיסה. הוא חסם את הנתיב ורכבים שיצאו מהמנהרה האטו וצפרו לו. ברבאט אי אפשר לעשות מה שרוצים. שוטר הלך לקראתו מהר מקצה הטיילת, כועס, והבחור נופף אליי וקרא לי להזדרז. בפנים ראיתי שהרכב מלא פרחים מפלסטיק ומדבקות צבעוניות שהודבקו בכל מקום. הוא לבוש סרבל ג׳ינס וחייך ונראה כל כך צעיר ומלא שמחה, עם שיער ארוך מקורזל ושפתיים עבות. ניסיתי להיות זהירה, אבל השוטר, רותח מזעם, התקרב. כולם במרוקו מפחדים משוטרים, השוטרים שם גבוהים מאוד. נכנסתי לרכב ונסענו, וזה היה לילה בלתי נשכח, מלא שמחה והפתעות. חשבתי שככה הולכים להיות החיים שלנו יחד, מלאים במפגשים בלתי צפויים עם זרים יצירתיים ומוזיקה וטבילות בנהר שזורם באמצע עיר. לא עליתי על הטיסה חזרה לתל אביב. הנשים חשבו שאיבדתי את דעתי, אם הן היו יודעות עליו, היו הורגות אותי. אמרתי שחלמתי שעליי ללכת לקבר של רבי אברהם מולנס ולהתפלל, ושלא אוכל לחזור לפני שאבקר אצלו. לא היה להן מה להגיד לי, כי אסור לסרב לצדיקים שבאים בחלום.

ב

בניגוד לעסקים מתחילים אחרים, אמזון מרוקו לא היה צריך חזון. היה ברור לכולם, מההתחלה, שהשוק המקומי זועק לנמל וירטואלי בשביל לפרוץ החוצה למקומות רחוקים, כמו אסיה ואמריקה. ההתנפלות על ההזדמנות, התגובה המהירה, היו אינטואיטיביות עבור הסוחרים המקומיים. לפני אלף ומשהו שנים מרוקו נכבשה על ידי סוחרים ערבים שנעו בשיירות איטיות ומכרו סחורות בשווקים מקומיים. זה היה טוב בשביל הסוחרים הערבים, אבל זה לא מתאים למרוקו ולצפון אפריקה. מרוקו צריכה להגיע ליבשות אחרות, היא קוסמופוליטית, והדחף לשלוח אונייה קיים אצל כל סוחר מצליח. התשוקה הזאת מגיעה כנראה מהים ומתנועת היבשות, ואם מעוררים אותה השוק מתחיל לייצר את כל הדברים הטובים שמרוקו יודעת לייצר ולהתפשט לכל הכיוונים, כמו חתולה מיוחמת. מהר מאוד זיהינו את התנועה הזאת. אמזון מרוקו רק כיוון וירה את החץ הראשון, השאר קרה מעצמו.

יש במרוקו כישוף, כמו בכל אפריקה, וכישוף משתק אנשים. בזכות תנועת האוקיינוסים והזרמים התת-קרקעיים, מרוקו מצליחה להתרומם, והכישוף נספג יפה באדמה. רק בהרים המבודדים צריך להיזהר. בכל מקום שם אפשר לפגוש אנשים שיספרו לך שראו אישה מסתורית חולפת ונעלמת לתוך השלג, ושהם גרים עם רוחות ושדים.

יש לא מעט עצלנים במרוקו. בבתי הקפה יושבים אלפי גברים שלא עושים רע לאיש, רק יושבים בבתי קפה עם חסרי כיוון אחרים. יש להם מספיק כוח ויוזמה בשביל לקום ולצאת מהבית בבוקר, אבל התנועה מכוונת אותם לעבר השום מקום. הם שוקעים בביצות של בתי התה. הנשים נושאות עבור אמזון מרוקו את הכיוון והיעד, להן יש תשוקות ומחשבה לאן כדאי ללכת.

ליילה ואני גרות יחד כבר כשנתיים. לא אכחיש, אנחנו ישנות באותה מיטה. זה היה רעיון שלה. בעצם, הראשונה שהזכירה את זה היתה מוציאת העין הרע שלי. היא אמרה שבקרוב תצטרף נשמה קרובה לחיים שלי, ולא תיארתי לעצמי שזאת תהיה אישה. אי-אפשר לדעת מה אלוהים שולח לך, צריכים להיות פתוחים לקבל את החיים. רק אחרי שהדברים קורים אפשר להישען אחורה ולהבין את המהלכים של אלוהים.

בשנתיים הראשונות להקמה של אמזון מרוקו, אחרי הפריצה הראשונה, שכרתי דירה ברבאט בבניין עם שומר. בדירה ברבאט גרתי רק בסלון. למרות שהיה חדר שינה גדול ומפואר עם מיטת עץ ענקית, אבל הוא הזכיר לי קבר. הכול היה בודד מאוד בדירה הזאת. בלילה חשבתי לפעמים על החבר שלי, שנעלם לדאחלה כי המשטרה שמה עליו עין והוא פחד שיתפסו אותו ויכלאו אותו לעשר שנים וירביצו לו בכלא. בזכות אמזון מרוקו לא הלכתי אחריו לדאחלה כמו מטומטמת. אמזון מרוקו הציל לי את החיים. הוא לא התקשר אחרי שקם ונסע באוטובוס ממוזג של סי טי אם לדאחלה, שמונה-עשרה שעות באוטובוס. הוא ישב ליד גבר מסהרה עם עיניים בהירות שהפחיד אותו נורא, אבל במהלך הנסיעה הם נהיו חברים, ומיד כשירד מהאוטובוס נסע אליו, לגור אצלו. כזה היה החבר שלי, כולם אהבו אותו מיד ונבהלו ממנו אחר כך. מי יודע איפה הוא נמצא עכשיו. אחרי שהגיע לדאחלה הפסיק להתקשר. הוא התקשר פעם אחת אחרי כמה חודשים ורצה שאסע לאמא שלו, להביא לה כסף שיעביר לי בבנק, ואמרתי לו שכבר שכחתי מי הוא.

בעלי הבית, זוג שמרן מפז, עיצבו את חדר השינה כאילו נועד לחטאים. ההסתרה הזאת דיכאה אותי נורא. הווילונות, הזכוכית הכהה, המחיצה. דמיינתי נשים מלאות, מתוסכלות, מתנועעות בפראות במיטה, משועממות, משתוקקת לסיים כבר עם סיפוק צרכיו של גבר שהג׳ילבה שלו מופשלת. ״תסתכלי על פאתיחה״, הגבר אומר בזמן שהוא שוכב על הגב, בחושך, כשהוא מבין שאין לה עניין. ״היא היתה מתה להיות במצב שלך. מה רע לך. מה חסר לך. בית, בעל, ילדים. חמש פעמים ביום את צריכה לרדת לרצפה להודות על מה שיש לך, וזה עדיין לא יספיק. פאתיחה היתה נותנת את העין הימנית שלה בשביל להתחלף איתך, בשביל לשכב כאן, לידי, עכשיו, ואת רואה סרטונים בטלפון שלך״. לא יכולתי להירדם בחדר חנוק כזה.

ישנתי בסלון בכל לילה בשנתיים הראשונות של אמזון מרוקו. במהלך היום התרוצצתי, קיבלתי אורחים, ראיינתי, טיפלתי ברשויות הדואר והמס והנמלים, וישבתי לפגישות ארוכות עם שרת המסחר. בלילות ביקשתי מהנהג שייסע לאט בצומת, והסתכלתי על הנשים שעמדו שם. למה לא עומדים שם גברים? חשבתי. חבר יווני שיש לו מסעדה בסלא קישר ביני ובין מהגר סנגלי. גבר שקט, גבוה ויפה מאוד, שהבאתי הביתה מדי פעם. אם נשאר לישון, תמיד נשלח לחדר השינה, לישון בלעדיי. קיבלתי המון דוגמיות באותה תקופה, ופחדתי שיגנוב ממני ושיפליג עם כל הדברים לאירופה, אז הפסקתי להזמין אותו. לא ידעתי כמה אני בודדה.

ג

ליילה הגיעה שנתיים אחרי שהקמתי את אמזון מרוקו. היא מבוגרת ממני בחמש שנים. היא נולדה במרוקו, גרה בצרפת, וחזרה למרוקו. אנסו אותה לילה אחד, כשישנה לבדה בדירה שכורה בקזבלנקה. דברים כאלה קורים כל הזמן. מישהו פרץ לדירה, אנס אותה, וגנב מחשב וטבעת ומדיח כלים. לא ריחמתי עליה, ההפך, הערצתי אותה.

״אחרי שזה קרה לא העדפת לחזור הביתה? לצרפת?״ שאלתי אותה.

״אני הבית״, היא אמרה, והניחה את ידה על החזה.

לא יכולתי לדבר כשאמרה את זה. אחרי שנתיים של עבודה עם סחורות והנפקות ומשא ומתן ואינטרסים, הרגע הזה היה טהור. לא עוד סיפור אכזר, לא עוד שחורה, לא עוד אישה, פתאום ראיתי מולי רק אדם. היא היתה נאצלת, כמו הר, והערצתי אותה. היא לא נתנה למחשבות המקובלות לטשטש אותה, ולא שאלה את עצמה כל הזמן, ״מה אני באמת, צרפתייה או שחורה או מרוקאית או מסולמית או אישה?״. מה שקרה לה בחיים היה רק חלק ממנה, ולא זיהם את הסיפור של חייה ואת מי שהיתה. היא לא שאלה את עצמה מי זקוק לרחמים. היא ידעה שהסבל מתרחש בפנים, בשקט, במקום עמוק ובודד, וידעה לשלשל את עצמה לשם, כמו דלי לתוך באר, ולעלות חזרה רעננה. ליילה כבשה אותי, והיא עשתה את זה באופן מחושב.

היא הגיעה לאמזון מרוקו כספקית של שירות ייעוץ מס עבור האיחוד האירופי מטעם המשקיעים הבלגים. היא התמחתה במאקרו כלכלה, וכדי להרוויח כסף הקימה חברה שסיפקה שירות לייעוץ מס באפריקה עבור משקיעים אירופאים. היא היתה אמורה להגיע לפגישה הראשונה ולהיעלם. היועצים, החשבים ומנהלי הספרים שלה מלווים את החברה בתהליך שלוקח בין שלושה לחמישה חודשים. אבל במקום להיעלם היא נסעה לאום סוואן בסופי שבוע, שם היה לה בית קטן, וחזרה לעבוד במהלך השבוע. בכל פעם שצעדה פנימה חשבתי שאני רואה סוסה. סוסת אדם צועדת. היא אהבה ללבוש עליוניות פשתן לבנות, ללא שרוולים, ומכנסיים לבנים, מחויטים, שקרנו מרוב משי.

אמזון מרוקו הציל אותה, בגלל זה המשיכה להגיע בעצמה. המשרד היה מלא בנשים, וכולן זרחו מרוב עשייה. בשנים הראשונות אמזון מרוקו בורך באנשים נהדרים. חוץ מההפסקות לתפילות ולקפה, כולן עבדו במרץ ובהנאה, והמשרד הפך למגרש משחקים גדול. לא עבדנו עד מאוחר, אבל עבדנו קשה. ליילה ידעה שכדי להתרפא צריך להתמסר לפרויקט גדול שמאמינים בו. חשבתי שהיא מתרכזת באמזון מרוקו, ואולי גם היא האמינה בזה בהתחלה.

היא מצאה חן בעיניי, וזה כמובן הפריע לי. היא זמזמה סביבי. הנוכחות שלה הטרידה אותי, רציתי שתיקח מה שהיא צריכה, את הנתונים והמסמכים, ותלך. היא היתה גבוהה ממני, מרוכזת, והרכיבה משקפיים עדינים שגרמו לה להיראות כמו פראית מלומדת. כל יום נראתה חיננית יותר.

בסוף היה ברור לשתינו שאני מעמידה פנים. שהיא החזקה מבינינו, ושאעשה כל מה שתגיד לי לעשות. זו היתה כמעט הקלה, לקרוס לתוך הוודאות הזאת. אחרי הלילה הראשון לצידה (רק ישנו זו לצד זו), סגרתי את הטלפון ואת התריסים, ובכיתי כמה שעות. הרגשתי כאילו הקטסטרופה התרחשה, ונותר לי לבנות בשקט ובשלווה, בלי מאמץ, חיים חדשים. באותה תקופה נקלענו לבעיות עם המשקיעים הבלגים, ובכל יום דמיינתי מצבים נוראים, איך אמזון מרוקו קורס, ואיך אני נאלצת לפטר את העובדות ולהודיע לכל הסוחרים, ולפשוט רגל, ולעזוב את המדינה. לצידה של ליילה, הפסקתי לשרוד והתחלתי לנשום כמו שצריך.

בלילות הראשונים היא סיפרה לי כל מה שקרה לה, וחשתי קרבה כל כך גדולה ועזה לנפשו של אדם אחר, וחרדה נוראית ממה שהחיים עוללו לה, שלא היה אכפת לי יותר אם הגורל יסטה פתאום ויקח אותי לתהום של הנכשלים. הבקרים שלנו ביחד, בשולחן האוכל העגול, והלילות על ספת העור הלבנה, הזינו את הפה הרעב בתוכי שזעק לתשומת לב. העיניים שלה מביעות תבונה טהורה, ועוצמת הריכוז שלה מזכירה לי אקדח של חוט לייזר אדום. המילים שלה חורכות את הבד, וכל מה שאני מספרת לה נספג בשקט בתוכה, נשמר, מובן.

ד

כמובן, ליילה לא רצתה לחזור לדירה ההיא בקזבלנקה, וגם לא לבית הגדול ששכרה בבורדו אחרי האונס. זה ייצור לעד פיצול, היא הסבירה, בין שם ופה. גרנו יחד בדירה שלי בראבט במשך השבוע, ונסענו אליה, לאום סוואן, בחופשות ובסופי השבוע. הכרנו עוד אנשים, מגישת חדשות מרוקאית יפהפייה ודעתנית, וחוקר דתות מאוניברסיטת רבאט, ופסיכולוגית פינית, וחבורת שחקני תיאטרון צעירים, ונסענו לפעמים כולנו יחד לאום סוואן. מה יקרה, חשבתי, אם אחת מאיתנו תתחתן. האם כל זה ייגמר, האם כל היופי והטוב הזה יחלפו בפתאומיות, הימים האלה יהפכו ל״תקופת הרווקות״ וייעלמו כמו מים בחור ניקוז?

היא הפכה למנהלת מחלקת המסים של אמזון מרוקו. הפנים שלה הופיעו באתר, לצד הפנים שלי. ישבנו תמיד זו ליד זו, באותו המשרד, בכל הפגישות. כל העובדים ידעו שאנו גרות יחד, וחלקם, אני מניחה, לחשו דברים. היה לנו נהג, מוחסיין, שעבד בשבילנו בין שבע בבוקר לתשע בלילה, וריטה בישלה וניקתה וכיבסה. שניהם קראו לנו ״האחיות״, וריטה אמרה לי לפעמים, ״אחותך השאירה את הבגדים האלה על הרצפה״. זה היה מגוחך מצידם, להעמיד פנים שאנחנו אחיות, הרי ליילה שחורה. חוץ מזה, מעולם, אף פעם, לא אמרנו משהו כזה. בשמחה הייתי משקרת, אבל לא היה שום צורך. זה כמובן נבע מזה שאף אחד לא מאמין שיכולה להיות חברות עמוקה ואהבה גדולה בין נשים.

כשהתחילה המלחמה בעזה, ליילה הצילה את אמזון מרוקו. לא רציתי שיגידו שיהודים מנהלים את אמזון מרוקו. השנאה השתוללה. אנשים הפסיקו לדבר איתי, ושמחתי שאנחנו גרות בבניין עם שומר. כמובן, רק הטיפשים רואים אדם וחושבים על מדינה, אבל קל לשנוא יהודים, ועוד אישה עשירה. ליילה קיבלה על עצמה את הניהול, ואני נעלמתי מהחזית. היא היתה הפנים, השם, והיא גם לקחה לי את הסיפור. היא בלעה אותי לתוכה. בראיונות למגזינים גדולים סיפרה את סיפור ההקמה שלי, על החבר שמכר סמים לתיירים, ואיך הקימה את העסק הזה לגמרי בעצמה, בשביל שיהיה לה איך להציל אותו. כשקראתי בצרפתית, ב"לה מונד", את הכתבה הארוכה שבה סיפרה, מילה במילה, את הסיפור שלי, נאנחתי ונשכבתי במיטה. מעולם לא הרגשתי טוב כל כך. אף אחד לא יודע מה זה לחלוק את החיים שלך, לחלוק לגמרי, עם אדם אחר, שאת מעריצה ואוהבת. אף אחד לא יודע יותר טוב ממני מה זה לא להיות לבד.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2025
דימוי ראשי: דריה שושני, 2024, מתוך ארץ עיר – תערוכה קבוצתית – גלריית ברבור