כמה מחשבות שאני מרגישה בבית החזה

פוזמיאקי נקאמורה, משורר יפני, כתב:

הָרִקּוּד הוּא הַגּוּף בְּמַשְׁבֵּר, / וְהָרַקְדָן הוּא / הָאֳמָן /
הַתּוֹבֵעַ אֶת זְכוּתוֹ עַל הַמַּשְׁבֵּר, אוֹ דּוֹרֵשׁ אוֹתוֹ /
עֲבוּר גּוּפוֹ וּבְאֶמְצָעוּת גּוּפוֹ
מַהוּ “הַגּוּף בְּמַשְׁבֵּר”?
פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא, שֶׁאִזּוּנוֹ שֶׁל הַגּוּף / נָתוּן בְּמַשְׁבֵּר.

אני רוצה לדבר על גופי שלי. גוף הרקדנית. לומר: פירושו של דבר הוא שאיזוני נתון במשבר.

כדי לבצע ולחשוף משבר ולמלא בכך את תפקידה של האמנות, נדרש מהרקדנית להתגבר או להתחבר לחוסר האיזון שבו היא נמצאת. הרקדנית נתונה בדילמה – כיצד היא יכולה להבחין מתי המשבר הוא אישי שלה, כאשר הריקוד הוא הסיבה והמסובב של סבלה, ומתי הוא חלק מתהליך היצירה ואינהרנטי לו?

כרקדנית אני מכירה את המאמץ כפתרון. קשה לך? תתאמצי. מהחוויה שלי, המאמץ הוא הדרך הישירה ביותר לקבל שקט נפשי: תשאפי גבוה, דעי שהתאמצת, והיי שקטה. עם זאת, אני לא מוצאת הלימה בין עניין השאפתנות לבין חוויית השקט. אני תוהה – האם זה כך בגלל האופי ההישגי שלי או בגלל המרחב השאפתני של הריקוד? אשמח, למרות הפיתוי, שהתשובה לא תהיה “גם וגם”. תשובה שהפכה שכיחה, שטוחה וחמקנית – כמו שפעם אמרו לנו ש”ככה” זו לא תשובה – “גם וגם” זה ה”ככה” החדש.

“עבודה סיזיפית” מתוארת כעבודה מפרכת, אינסופית וללא תכלית. כמי שעוסקת באמנות לא-חומרית, כזו שנעלמת באותו הרגע שבו היא מתבצעת, אך שבעבורה עליי לבצע חזרות תובעניות מבחינה מנטלית ופיזית, הנטייה להגיע לתחושה של “סיזיפיות” היא כמעט הכרחית. כתגובה, ומבלי לדעת אם כך ראוי, מתפתח בין כותלי הסטודיו דפוס מחשבה תועלתני.

כדי למצוא “דבר שיש בו כדי להועיל, יתרון, רווח, תכלית שימושית” (ההגדרה ל”תועלת” לפי “מילוג”), אני שואלת שתי שאלות. הראשונה – כיצד אצמצם את “תחושת הסיזיפוס”? באיזה אופן אוכל להמיר את תחושת השחיקה לתשוקה?

השאלה השנייה – אם אני אכן בשחיקה, במצב שבו גלגול הסלע מותיר אותי ריקה ותשושה, מהי התוצאה שאני מבקשת לראות לאחר מכן? באיזה אופן השחיקה משתלמת? חיפוש מסוג זה צמא להוכחות ממשיות, לתוצאות שניתן להצביע עליהן. זוהי תופעה מוכרת אצל מי שלמדה מגיל צעיר על בשרה משוואה מאוד פשוטה: תעבדי = תתקדמי.

אל “המסלול להכשרת רקדנים בתל אביב” (המקום שבו למדתי בעת ששירתי כ”רקדנית מצטיינת” בצבא) הגעתי לאחר שקיבלתי אודישן נוסף, ורק לאחר שהתעקשתי להשיג שיחה עם המנהלת. בביטחון שלא היה לי, אמרתי לה שאני מתאימה למסגרת כי יש בי כוח רצון להתקדם ומשמעת גבוהה. היו אלו עשר דקות תמימות שיצרו ברית הדוקה בין השאפתנות לביני.

ברית זו קידמה את הצורך להוכיח את עצמי ואת תנועתי. במובן הזה, הרקדנית מחפשת את המשוואה הקבילה, הבלתי ניתנת להפרכה – את סיפוק ההוכחה. כמו המתמטיקה, גם המחול מציב כמה נקודות בחלל וחוקר את הדרך ביניהן, את מרחב הפער, את החוליה החסרה – תחום המנסה למצוא חיבור שאינו קיים ולנמקו באמצעות תנועת חיבור.

אל מול זה, איני מצליחה לחבר את הנקודות הבאות: תשאפי גבוה + דעי שהתאמצת ≠ “היי שקטה” משום שהגוף לא שקט. ומדוע הגוף לא שקט? אולי כי הוא מלא שכבות שאדוותיהן מטפסות לנפש, מטלטלות את עמוד השדרה שדרכו הן עוברות. במרחב הסטודיו ישנו מאמץ עילאי להכיר את השכבות האלו, כי דרך הנסתר אפשר לבטא את הגלוי. אם כרקדנית ה”אני” מתגלם בגוף, כיצד אהיה רגועה, נוכחת, בטוחה, בגוף רב-קולי, רב-תנועתי ורועש שכזה?

אולי הכוונה היא בכלל: דעי שהתאמצת והשקיטי את הרעש של השאפתנות בכך שתגבירי רעש אחר? זוהי תופעה פיזיקלית אפשרית בשם “התאבכות” – המנגנון שעליו מבוססות אוזניות מבטלות רעש. שני גלי קול שונים נפגשים, כך שלמעשה לא מדובר בביטול של אחד הקולות אלא בשינוי עוצמתם המקורית. מפגש אידיוסינקרטי. האם עליי למצוא קול אחר שארגיש שהוא מדויק מספיק כדי להיפגש עם תחושת ה”שאפתנות” ולגרום להתאבכות?

נדמה כי יידרש לי זמן למצוא קול כזה, ובינתיים “הרצון העז להתקדם ולהגיע להישגים” (ההגדרה ל”שאפתנות” לפי “מילוג”) מרעיש לי בחזה. רעש שמקורו עמוק יותר מכך שמדובר בתחום תובעני, שאפתני.

לרעש או לשקט יש פוטנציאל להיות מורגשים באזור בית החזה, בגרון, בכתפיים, בשקעי בית השחי, בחיבור העדין של הראש לעמוד השדרה – חיבור המסתמך על ידי שתי חוליות בלבד. אני תוהה אם מסתתרת עצה פרקטית: “היי שקטה”, משמע: הרגיעי את בית החזה.

אפשר לחשוב שהשאפתנות שוכנת באותו מקום שבו מתבצעת פעולת ה”שאיפה”: שאיבה וניכוס של החיצוני אל הפנימי. אולם זה לא יכול להסתכם רק בצורך לשאוף, דבר המבטא הישג של לקיחה. אני לא פתורה מ”לנשוף”, דבר שיש בו מן השליחה, ההוצאה, ואפילו הנתינה (אם השאיפה היא לקיחה).

אם כך, השורש ש-א-ף ב”שאפתנות” לא מצביע על פעולת השאיפה עצמה – הכנסת אוויר – אלא על צורתה של השאיפה – התנועה שבה אוויר נכנס; תנועה המחייבת באופן פיזיולוגי תגובה, תוצאה פסיבית. הנשימה – שתי הפעולות יחד, שאיפה ונשיפה, מייצרת תחושה מעקצצת של תנועה אינסופית.

אם התנועה מעידה על חיים ואילו היעדר תנועה על נכות, שיתוק או מוות, הרי כמעט מתבקש שכרקדנית אני אחוש את השאיפה לתנועה בלתי פוסקת: לאינסוף. אני מגיעה למחשבה שהשורש בתנועה הוא יסוד האינסופיות, ועליו צומחים גבעולי ה”שאפתנות”. מטפסים מעלה ומביעים “רצון עז להתקדם ולהגיע להישגים”. להתקדם עם תנועת הצמיחה ולהשיג את החיים עצמם.

איני מתכוונת להישג במובן של מרוץ או הספק. “להשיג אותם” פירושו שהחיות תהיה עניין מושג, ניתן לתפיסה, כמו ניתן למגע. הרקדנית היא זו שמנסה להשיג אחדות עם התנועה, עם החיים. הנשימה עוזרת לה לעשות זאת ולהכיר בגלגול הסלע כמעשה ששייך לא רק לפרקטיקת הסטודיו אלא למציאות בכלל.

האיום מפני הסוף – סוף הנשימה, סוף התנועה – שרוי בחוויה האנושית. תחתיו אותה תחושת אחדות מתקשה להתקיים. אולם כאשר אני מישירה מבט לסוף התנועה ומצליחה לראות את הסוף כ”קצה”, אני מצליחה להתגבר על אותו איום. הקצה מאפשר מתיחה, גמישות פיזית ומחשבתית, או במילים אחרות: בדיקת גבול. הסוף, בניגוד אליו, הוא הגבול עצמו.

הגוף שלי, כגוף רקדנית, נדמה לי כאתר להגשמת משאלת הלב הפרימיטיבית ביותר: לחיות. הגוף הנע מדגים “המשכיות” ומגלם בזמן זה יסוד חסר תוקף: אינסוף.

יסוד כה מעקצץ עד שהוא מעצב את עורך. מחדיר אליו את חומר השאפתנות.

המקום הראשון שבו אני מרגישה את החומר בגופי הוא בית החזה.

מהדורה מקוונת | פברואר 2023
דימוי: ללא כותרת, טכניקה: צילום (דיוקן עצמי), 3*5, 2021