השיעול, או עוד סיפור מהצבא

הכול התחיל כשחזרנו ביום ראשון והעכבר התחיל לחפור. לא עכבר, לא לא – עכברוש. הוא חפר בגרון שלי בלי הפסקה, והחפירות האלה גרמו לי להשתעל בלי הפסקה, שיעולים יבשים וסדוקים, יכולת לשמוע את ההד העמוק של הגרון והריאות כאילו מישהו אבוד רומס עלים שלוּכים במערה חשוכה, צורח לעזרה. אבא שלי תמיד אמר שהתרופה הכי טובה לשיעול היא להתאמץ לא להשתעל. בתשעים אחוז מהמקרים שיעול הוא תוצאה של פינוק ועצלות, הוא גרס. אבל התרופה הזאת לא עזרה, העכברוש המשיך לחפור ואני המשכתי להשתעל. השתעלתי בהשכמה, במסדר, בתרגילים, בהפסקת צהריים, במטווח, בשיעורים, בערב, בשירותים, במקלחת, במיטה, בשינה – לא היה רגע שלא השתעלתי, לא היתה פעולה שהצליחה להסיט לי את השיעול מהגוף. האנשים התחיל להימאס להם מזה די מהר, והם היו מעודדים אותי, "די כבר!", "נשבר ממך, קיבינימט!", "נו מה יהיה? אתה רוצה שגם אנחנו נהיה חולים? חלאס!" אבל העידודים, כמו התרופה של אבא שלי, לא עזרו – השיעול נשאר.

ובעצם, אולי נכון יותר לומר שבשלב הזה השיעול ואני הפכנו להיות אחד: לכל מקום שאני הלכתי – השיעול בא איתי, ובכל מקום שבו היה השיעול – שם הייתי גם אני. השיעול לא התקיים בלעדיי כמו שאני לא התקיימתי בלי השיעול.

והימים עברו. הניסיונות שלי לשכנע את המפקדים שאולי בא הזמן שאני והשיעול ניפרד לא עזרו. "אתה משתעל? אז מה? יש לך חום? אין לך חום. נו, אז מה אתה רוצה שנעשה? שתה תיי חם. זה יעזור". אבל התיי החם, כמו העידודים של החברים, כמו התרופה של אבא, לא עזרו. השיעול לא הלך לשום מקום.

והימים עברו, ובוקר אחד השתעלתי וירקתי אבל היה משהו שונה ברוק – היה בו כתם אדום. "כתם אדום", דו"חתי לעצמי, "יכול להיות כמה דברים. כתם אדום יכול להיות כי הרצפה אדומה; והוא יכול להיות כי אכלתי משהו אדום כמו פלפל או בורשט (פעם חרבנתי אדום, ורגע אחרי הבהלה האיומה נזכרתי שיום קודם אכלתי בורשט, וזה פתר את העניין). אבל לא היה לי זמן להמשיך ולמו"מ בנושא כי בדיוק באותו רגע עברנו לפזצט"א ולמדנו על הגבורה והגדולה של רא"ל פייקוביץ', או ששוב כולם התחילו לאיים על ארנון שהם יז"לו אותו (היו להם שתי סיבות [טובות] לרצוח את ארנון: הראשונה היא שכל לילה הוא דיבר כל הלילה עם חברה שלו, שהיתה מוציאה לו את הנשמה ואומרת לו שהוא אפס ושהיא עוזבת אותו בשביל מישהו אחר. הוא היה מתבכיין לה מתחת לשמיכה, "אבל למה? אני אוהב אותך, למה את עושה לי את זה?!" [לנצח המשפט "אבל למה את עושה לי את זה?!" חרוט לי במוח בתור משפט של ארנון], ומעבר לדיבורים שלו שהפריעו לנו לישון, העובדה שהוא היה כזה נמושה הוציאה את כולם מהכלים. הסיבה השנייה היתה שבגלל השיחות האלה אל תוך הלילה הוא לא היה מתעורר בבקרים, וכולנו היינו מקבלים מינימום שעה ביציאה כל שישי. אבל הכי רחוק שהם אי פעם הגיעו להרוג אותו היה שהם שפכו עליו דלי מים בזמן שהוא חרבן, וזה כל כך הטריף אותו שהוא השטנקר על כולם, והם רק רצו להרוג אותו עוד יותר), ואולי לא יכולתי להעמיק בחקר הרוק האדום כי בדיוק הייתי בכוננות שבת וקיבלנו קריאה שיש צרות בבניין של הרוסים ורצנו לשם, ובחדר מגורים אחד הרוסים שכב על הרצפה על הגב, משותק, וחברים שלו שכבו במיטות שלהם ובשתי מילים ואצבעות הסבירו מה קרה ("מיטה [אצבע] – נפל [אצבע]"), ולמה שמישהו יתווכח. בכל מקרה, לא היה לי פנאי להמשיך ולחפור בכיח ושכחתי ממנו עד הערב, או אז שוב ירקתי ושוב הכתם האדום היה שם במוחטה. ושוב חשבתי וחישבתי. הרצפה לא היתה אדומה, זה א' כול. וב' כול, לא אכלתי פלפל ולא בורשט בשמנת. ואז אמרתי לעצמי שאולי השקיעה משתקפת ברוק כי היא אדומה, רק שאז סייגתי והודיתי שאני בכלל בשירותים והרוק בכיור והכול פה לבן כמו גנעדן גיהינום. אז לקחתי את המברשת שיניים, ועם הקצה השני דחפתי והתחלתי לשחק עם הממצא עד שנאלצתי להודות במה שאי אפשר להכחיש: דם פרץ לי מהגוף.

במשך שבוע אני והשיעול והדם היינו אחד. שבוע שלם ואז שבועיים, למרות העצות של החברים לנשק, התרופה של אבא והפקודות של המפקדים, אני והשיעול והדם לא נפרדנו.

בא היום, והמפקדים סוף-סוף היתה להם פקודה חדשה בשבילי: "עוף למרפאה!" (ולי זה נשמע כאילו הם חושבים, "יא דוחה אחד!"). קפצתי למרפאה וחיכיתי בקור של הסתיו בחדר הטחוב והלא מחומם שבצפון הארץ, ובסוף, אחרי שעתיים קטנות, הכניסו אותי לרופא. והרופא הסתכל עליי וישר ידע שאני שקרן ונוכל ורמאי ואמר, "נו מה? מה לך יש?"

"אני משתעל, דוקטור, ובעזרת השם מהשיעול יש רוק, וברוך השם ברוק יש דם. אני והשיעול חד היננו. הדם חד הוא איתנו. האנשים בבסיס חושבים שבא הזמן שניפרד, אני, השיעול והדם".

"משתעל? – אז מה? מה חדש בשיעולים? כולם משתעלים, מה אני לא משתעל? ואשתי לא משתעלת? והילדים שלי לא משתעלים כל הלילה, לא נותנים לישון? מה אתה רוצה, גימלים? אני לא ייתן לך שום גימלים, אין לי גימלים לתת. דם אתה אומר? טוב, בוא נראה מה יש לך – מה אתה חושב שיש לך. תשתעל. אני לא שומע כלום. תנשום עמוק. כלום, אין לך כלום. בריא כמו שור. דם אתה אומר, בוא נראה את ה'דם' הזה. קדימה, תירק פה לכיור. טוב, בסדר, אז דם. קצת דם. מה העניין, אנשים יורקים דם כבר מאה אלף שנים, אתה חושב שאתה הראשון שמשתעל ויורק דם? אתה יודע כמה דם יוצא מהכוס של אישה כל חודש? אתה בעוד אלף יריקות לא תגרד את הדם שאישה מוציאה בשבוע. על גופתי המתה אני ייתן לך גימלים. וגם אם אני ימות אני אכתוב צוואה שלא ייתנו לך גימלים, ואם מישהו בכל זאת ינסה לתת לך גימלים אני ידאג שיהיה בצוואה שלי סעיף שמכניסים לכלא את הבנאדם שנשבע שבועת היפוקרטס ועוד מעיז לתת גימלים לנוכל עלוב כמוך. טוב. בוא מחר עוד פעם, נראה כמה דם תצליח לירוק אז".

באתי למחרת אחרי שכל הלילה השתעלתי וירקתי דם והרגשתי שלשלישייה ההרמונית שלי ושל השיעול והדם מצטרפת המחלה. המחלה היתה שם כל הזמן, אבל עכשיו היא החליטה להראות את הפרצוף שלה, לחייך עם השיניים העקומות שלה מול הפרצוף המשתעל שלי. הראש והבטן התחילו לכאוב בוזמנית, והתחלתי לראות כתמים באוויר ובשחור של העיניים העצומות, וכבר לא ידעתי מה שם ומה לא. ככה המחלה שידרה לי שהיא מצטרפת להוויה. ויום למחרת הרופא לא התרשם מהריאות, מהרשרוש, מהשיעול, מהלב, מהדם, והבטיח לי שהוא יזיין את חמותו לפני שהוא ייתן לי גימלים (מה ששכנע אותי סופית שאפילו אירק דם מהאוזניים, גימלים לא יהיו לי). ובכל זאת הוא אמר, "נראה לך שההצגה הזאת שלך עובדת עלינו? אני יראה לך בדיוק ועד כמה היא עובדת עלינו. הנה, קח צנצנת פלסטיק, ותירק לתוכה דם. תירק, נו, נראה אותך. טוב. עכשיו מחר אתה תלך עם הצנצנת הזאת למעבדה, למרפאה של המחוז. יוצא לשם אוטובוס בשש בבוקר".

יצאתי מהמרפאה עם הכוס פלסטיק וחזרתי למפקדת, והיא אמרה לי להעיף את הגועל נפש הזה מהפנים שלה וליפול לכפיפות ולספר לה תוך כדי את סיפור עלילותיו של רא"ל אלון וגבורתו במבצע יפתח בחזקת יורם חלקי דני עצרת. ואחר כך, בגלל שארנון שוב לא חזר מההפסקת צהריים, היא הריצה אותנו לכפר הדרוזי שבתחתית ההר ובחזרה לבסיס שבפסגה, וכל הזמן הזה שמרתי בכיס את הכוס עם הרוק, מייצב אותה, שומר שהיא חס וחלילה לא תישפך. ואנחנו רצים וקופצים וזוחלים ופורקים, ואני כבר מפחד שהדם מרטיב לי את הרגל, אבל במזל אלה רק זיעה ובוץ וגשם.

ובלילה מאוחר משכיבים אותנו לישון ומכבים את האור. אבל בחשכה שישה זוגות עיניים זורחים – העיניים מתאוות, כל זוג וזוג, לגזול לי את הדם היקר שלי וללכת איתו לרופא, להגיד שהוא שלהם, או סתם למכור אותו בשוק השחור של הבסיס למישהו שרוצה גימלים. כל עין ירוקה זוהרת בחושך כמו צבוע, כמו רוצח, ויללות תנים רוקדות באפלת צלמוות. אז אני מתיישב במיטה ומכניס את הכוס לנעל הצבאית ומהדק את השרוכים ככה שאי-אפשר להכניס את היד לנעל, וקושר את השרוכים ליד, ונשכב ומחכה. והחברים שלי לחדר שומעים את המפקדים עוברים חדר חדר, מפקדים כיבוי אורות, והקולות מתרחקים. ואני מחזיק את הנעל קרוב ושומע סדינים מתלחשים ורגליים נוחתות על האדמה, מגששות בחושך, ואני מצמיד את הנעל ללב ורואה את העיניים הירוקות-צהובות מתקרבות, והירח האדום מצליל ידיים עם אצבעות וציפורניים ארוכות מתקמרות, מתעקלות כמו ענפים שהתעוררו לחיים, שישה שדים שהשטן שלח מחשים בחושך, חשים אליי, ואני חש שניים אוחזים לי ברגליים, ושלושה מחזיקים לי את הידיים, מנסים לקלף לי את האצבעות, ליסטים מהגיהינום הם לוחשים, "עזוב את הנעל, תעזוב את הנעל, אחי. תבין מה טוב בשבילך, ותעזוב כבר את הנעל כוס אומוק…" ואני מתחיל לצרוח כמו חזיר שחוט – "הצילו! הצילו! את הדם – הם שופכים לי את הדם! שוחטים! רוצחים! גונבים לי את הדם – הצילו! הצילו!" רק שאז מישהו סותם לי את הפה עם גרב, ואני מרגיש שאני נחנק ומת – ("גונבים לי את הדם!") ואני רואה את הסוף שלי – ככה, בלי שום סיכוי לחיות, זהו, נגמרו לי החיים… רק שאז – אור עולה בחדר! ואני מרגיש את האצבעות מתכלות ונושרות ממני כמו תולעים מתפוח מת, אבל כשאנחנו מסתכלים לראות מי הציל אותי ככה מהטבח, זה בסך הכול ארנון שמחטט במזוודה שלו.

"מה אתה עושה?!" אלי לוחש עליו.

"אני מחפש את המטען. אין לי בטרייה, ואני חייב לדבר עם מאיה. זה מחרפן אותי. היה לי אחד במזוודה אבל אני לא מוצא אותו עכשיו".

והחברים כבר מוצאים לעצמם טרף חדש. הם מוצאים לעצמם טרף חדש, ועכשיו הם סוף-סוף הולכים לשחוט את ארנון, פה במקום, סופית, לא יישאר ממנו גרגיר… רק שאז הדלת נפתחת ולחדר פורצים המפקדים, צועקים מקימים מהומה – "מה זה הבלגן הזה חלאות? מה קורה פה כולרות?!" ומתחילים להעמיד אותנו בהקשב, ולהפיל אותנו לשכיבות, ולהריץ אותנו לשטוף את החדר, לסדר את המיטות, לנקות את הרובים, ככה עד ארבע בבוקר, שבכל מקרה צריך להתעורר, ושוב לשטוף את הרצפה ושוב לסדר את המיטות ולנקות את הרובים ופזצטות ומבצע יואב שחורב, ועד שבאה השעה שש אנחנו רק במזל עדיין אחד – אני, השיעול, הדם והמחלה – ואנחנו עולים על האוטובוס למרפאה.

והאוטובוס נוסע גבעות והרים, וכל פנייה אנחנו כמעט מתהפכים, כל פנייה אני רואה את הסוף: הכוס תישפך ולא תישאר לי אפילו טיפת דם אחת. ואני מייצב אותה בפחדמוות, ואחרי כמה שעות בדרכים אנחנו מגיעים למרפאה. וכמו שקים כבדים של תפוחי אדמה אנחנו נפרקים מהאוטובוס לטפטוף שלא מפסיק, נגררים-מקללים בבוץ, משתעלים-מגמגמים על רגליים עקומות למרפאה, ושם האחיות המלאכיות בלובן-קדושה עוברות על הרשימות ומסמנות – מי בגשם ומי בגג, מי ברפואה ומי ברמאות, מי באשפוז ומי בפטור, מי יחיה ומי ימות, אבל אני, החולה המְדוּמֵת, האחיות לא מוכנות לקבל אותי, הן לא רואות את השם שלי ברשימה, ורק אחרי שעתיים שאני מתחנן ומסביר להן שאני חייב להיות ברשימה הן מוכנות לחזור לצריף ולבדוק. והן מגלות שהרשימה שלהן באמת לא מעודכנת, ובסוף, בסוף היום, כשהאוטובוס כבר מתחיל להעמיס את כולם חזרה, הרופא מקבל אותי, ושומע אותי משתעל, ומקשיב לי לריאות וללב ועושה לי רנטגן. והוא מתיישב על הכיסא ונותן את האבחון, "תדע לך, למרות שאתה בטח כבר יודע, שאתה חתיכת זייפן ורמאי חולני. אני אתן לך חצי יום מנוחה. זה כל מה שצריך, אתה יכול לשכוח מגימלים, אני לא אתן לך גימלים אם החיים שלי תלויים בזה, אם הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו יבוא לפה עכשיו, יגיד לי, 'תן לבחור גימלים!' אני אסרב פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ואלך לכלא, גימלים אני לא אתן לך בחיים. חצי יום בחדר חולים בבסיס. זה הכול". ואז, ברגע האמת, אני מושיט לו את הדגימה בחיוך רחב והוא מחזיק אותה ואומר, "מה זה?"

"דגימה של הדם. יש דם ברוק. אמרו לי לתת לך. שתבדוק במעבדה. שתגיד מה העניין".

ובלי להעיף עין על הדגימה הוא מעיף אותה לפח והיא נשפכת על האפר של הסיגריות והקפה השחור המשומש, ואני צועק עם דם-דמעות בעיניים, "אבל מה עשית?! למה עשית את זה לדגימה שלי?!"

"עוף מפה כבר יא דביל!" הוא נובח עליי בבוז, "הדגימה הזאת לא שווה כלום! יום שלם היא יושבת בלי מכסה, מה נראה לך שהדבר הזה שווה בכלל? הכול שם מזוהם מהאוויר. קדימה, טוס לי מהמשרד כבר, מטומטם אחד!"

ואני עוד מתחנן – בכל זאת, אני יכול לתת לו דגימה חדשה במקום – אבל הנהג של האוטובוס האחרון שחוזר לבסיס כבר תופס אותי בצווארון וגורר אותי לאוטובוס. והאוטובוס עולה ויורד את ההרים והגבעות ודמעות עולות ויורדות לי מהעיניים, ואני רק משתאה איך הכול… איך הכול כל כך –

מהדורה מקוונת | מרץ 2023
דימוי: הצורף, 2018, גואש על נייר, 42.7*29.7, יואב הירש. מתוך מים הם מים