המניפולציה של הקדושה – עוד מחשבות על נסיעה באוטובוס

מהתחנה אני רואה שקו 615 רבע שעה לפני חצות כמעט ריק. תאורת הלילה הכחולה דולקת בו שעה שהוא שועט בכביש מספר אחת. קר לי, אני עייפה וראשי כואב; כל מה שאני רוצה הוא להגיע הביתה. אני מנופפת לנהג האוטובוס כדי שיראה אותי (התחנה במחלף חמד ריקה בשעות האלה), והוא רואה אותי ועוצר. אני עולה, והתיק הכבד שלי נחבט בגבי שעה שאני מוציאה את הסלולרי כדי לשלם. אני מחפשת את המדבקה כדי לסרוק את הקוד ולשלם בזמן שהאוטובוס מגיע לכיכר. ליד המושב הקדמי אני מנסה לייצב את עצמי, מחכה שהאוטובוס יסיים את הסיבוב והפנייה שאחריו כדי שאוכל לשלם ולהתיישב בהמשך. כל זה לוקח פחות מחצי דקה, אבל מפריע מאוד לגבר החרדי, חסיד גור (אני מזהה לפי הפאות והמשקפיים) שיושב במושב הקדמי. הוא מביט עשרים סנטימטר שמאלה מכתפי השמאלית ואומר בקול מדוד: ״בבקשה לא לעמוד כאן ולעבור לצד האחורי של האוטובוס.״
אני מתפוצצת.
״אני לא עומדת כאן, אני מחכה שהאוטובוס יפסיק לזוז כדי שאוכל לשלם, ולך יש פוביה מנשים ואתה מטומטם.״

הדברים הראשונים שעולים בנו בשעת כעס תמיד מטופשים, תמיד יגרמו לנו בושה אחר כך כשנתחרט עליהם, ובשעת לילה מאוחרת כמה ימים לאחר מכן יעלו בנו משפטי המחץ המדויקים שיכולנו להגיד באותו מעמד. אבל לאמיתו של דבר, ימים ושבועות לאחר התקרית הקטנה הזאת עודני אילמת מרוב כאב, בחילה וכעס. כאילו יש בכך כדי לעזור לי, אני חושבת על האופנים השונים שבהם יכולתי לענות לו: טיעוני מחץ הלכתיים שמתחילים בדבריו של הרב משה פיינשטיין,[1] שבהם הוא מתיר לגברים לשבת ליד נשים באוטובוס, מעשה רב על הרב שלמה זלמן אויערבך שנמנע מלהקים אישה עמוסת סלים שישבה לצידו באוטובוס, וירד כמה תחנות אחרי ביתו כדי לא להטריחה,[2] הביקורת החריפה של הסטייפלער על הנהגות הקדושה של האדמו״ר ״בית ישראל״ מגור ועוד. אבל עובר זמן רב עד שהטיעון הפשוט ביותר על דרך ארץ עולה על דעתי.
אני מנסה לנהוג ביושר: גם אני לא נהגתי בדרך ארץ. כאישה דתייה, קיבלתי חינוך שלימד אותי לנהוג בנימוס גם במצבים קשים. דרך ארץ – אותו מושג שהוקדשה לו מסכת שלמה – הוא מושג חמקמק, המנסה להגדיר את היחסים שבין אדם לחברו על ידי רגישות ועידון. אני משערת שהגבר שאיתו התעמתַּי (האם התעמתי איתו? אני תוהה, ועוד עולה על דעתי שהוא צעיר ממני) אולי למד אותה בעצמו. אך כל אלה אינם תקפים אם את, חלילה, אישה.

כל זה לקח פחות מדקה. עד שאני מסיימת לדבר – אם כי לא לזעום – אני מצליחה לשלם ומתיישבת הרחק ככל האפשר ממנו. הוא ממשיך לשבת זקוף בהבעה קפואה, ספינקס גברי דומם. אני תוהה אם ההתפרצות שלי הזיזה בו משהו, או שהוא יפטור אותה בתירוץ הגברי הקלאסי מול כל אישה שעוצמת התסכול מכריעה אותה, שאני אישה משוגעת. באותו הרגע אני בהחלט מרגישה כך מרוב כעס. אולי אני באמת משוגעת, אני חושבת. אם שיגעון הוא הנטייה הטורדנית לעמוד מול מציאות שנראית לאחרים תקינה במקרה הטוב, או כזו שאין טעם ללחום כנגדה במקרה הרע – הרי אני משוגעת לגמרי.
אני משוגעת לגמרי כי זה קורה לי, זה קורה לחברותיי, וזה קרה לבתי שבוע קודם.
בתי בת הארבע-עשרה וחצי, ילדה עדינה וצנועה (פניה היפות מזכירות בחיוורונן הרך את גווניה הביישניים של רקפת בסוף החורף), ישבה בחלק הקדמי של אוטובוס היוצא מבית שמש לירושלים. גבר חרדי מבוגר הורה לה בגסות לעבור לאחור: היא נבהלה מהתוקפנות שלו ופינתה מיד את מקומה. היא נפגעה מאוד. אמרתי לה שטוב עשתה – איני חושבת שילדה בגילה צריכה להיאבק בגבר מבוגר ממנה. אבל כאישה מבוגרת בעצמי, אני תוהה במי ובאיזה אופן עליי להיאבק.

מול מי אני עומדת? הרי איני עומדת מול גסותו של אדם פרטי, אלא מול אדם המייצג תפיסת עולם. אבל האדם, אני מזכירה לעצמי, תמיד חשוב יותר מהתווית התרבותית שהוא נראה כמייצג. האם משום כך עליי לנסות להבינו? כשאני כועסת, אני רוצה להישאר חפורה בכעסי, לרפא את גאוותי הפצועה והצודקת, ולא לחשוב על האדם שעומד מולי. הכעס שלי כלפי הגבר הזה צודק, אני משיבה לעצמי, והוא תגובה ראויה למצב בלתי נסבל. עם זאת, כאישה כותבת, אני סקרנית כלפי המצב האנושי; כאישה שומרת מצוות, אני רוצה להבין את המערכת שמאפשרת את הסיטואציה הזאת.

המשוררת רחל חלפי כתבה פעם: אֲנִי עֲדַיִן מִתְקַשָּׁה לְעַכֵּל / שֶׁמֵּאַחוֹרֵי כָל חַלּוֹן מוּאָר / מִסְתַּתֵּר סִפּוּר חַיִּים / לֹא פָּחוֹת / עָמֹק / מִשֶּׁלִּי[3]. על אף הקושי, אני נאלצת להכיר בכך שגם לגבר החרדי שביקש ממני לעבור אחורה יש סיפור. לפרקים, בבסיס אולי, הסיפור שלנו יונק מאותו שורש עמוק: שנינו בני אדם, שנינו יהודים שומרי מצוות. שנינו מחויבים להלכה מתוך הרצון הכן לעבוד את ה׳. אבל במקום ברור מאוד אנו נפרדים: בעוד אני דיברתי עם כמה וכמה גברים חרדים בחיי, אני מסופקת לגביו – בהיותו חסיד גור – אם הוא דיבר אי־פעם עם אישה. יש לו ידע למדני שאני לא זכיתי לו, לצערי, אך ברור לי שהוא אינו מכיר בכל המנעד הרחב של הפסיקה ההלכתית. למעשה, נראה שהוא מכיר רק צד אחד ויחיד שאותו הוא מכנה הלכה.

הסיפור הקטן הזה יושב על מרחבים עמוקים וסוערים של תרבות, מנהג ומוסכמה חברתיים. הבסיס המשותף הוא ההבנה שקיום מצוות התורה הוא קיום מצוות ה׳ בעולם, ושחז״ל יצרו סייגים לתורה כדי להרחיק את האדם מהעבֵרה. זוהי ההלכה, עליה נוספו מנהגים והנהגות. במאתיים השנים האחרונות התפתחה החברה החרדית, שבבסיסה מבקשת קדושה ונתונה בלהט דתי עמוק של דיוק והקפדה בקיום כל מצווה. מתוך כך, כל מעשה של הקפדה דתית יתרה נתפס בחיוב. אך המצב הזה יוצר מורכבות חברתית חדשה, משום שהעולם החרדי בנוי על תבניות חברתיות מחייבות, שבהן הנהגות קדושה של יחידים הופכות לנחלת הכלל. יבורך אדם שרגשות הקדושה הכנים שלו גורמים לו להחמיר עם עצמו. הבעיה מתחילה כאשר החומרה וההחמרה הופכות לנורמה מחייבת, כשהנהגת היחיד לעצמו הופכת למנהג של חברה. כך נוצרים מצבי קיצון, שבהם מעשים פרטיים של אדם נערץ הופכים להנהגה כללית: בדיחה ידועה מספרת שבבני ברק החליטה רבנית אחת לשפץ את הבית לקראת הפסח ולהחליף את הציוד הסניטרי. בשנה שלאחר מכן נשאל בעלה הרב מה לעשות במקרה שאי אפשר להחליף את האסלות – האם אפשר להסתפק בציפוי שלהן בנייר כסף?

במשך אלפי שנים ידעה ההלכה היהודית לשים סייג לרגשות דתיים עזים מדי, שעלו כרגש מצד המון העם בדרך של אמירה הלכתית מתונה: כך, למשל, אסרו חכמים על סיגופי צער בעקבות החורבן,[4] וכן התירו בעקבות חולשת הדורות שמיעת מוזיקה שנאסרה קודם לצורך ריפוי הנפש ושמחה.[5]
עיון בהנהגות אלה מראה כי לאורך ההיסטוריה ידעו חכמים להעריך ולכבד רגשות דתיים עזים מחד גיסא ולשים להם סייג מאידך גיסא, כדי שלא יהפכו לנורמה קיצונית שתחייב את הציבור וכדי לאפשר ויסות מסוים של המערכת הדתית. מצבים של הקצנה חמורה, הבאה על חשבון ההלכות היסודיות והפשוטות שבין אדם לחברו, מופיעים במלוא זוועתם באגדות המתארות את תקופת החורבן וכאחד הגורמים לו.[6] מאז מותם הטרגי של שני בני אהרון, בהקריבם אש זרה לפני ה׳, משמשת ההלכה בהקשר זה לא רק כיישום מעשי של תשוקה רוחנית, אלא גם כמערכת מאזנת של הרגש הדתי.

אלא שבמאתיים השנים האחרונות התפתחה החברה החרדית, והרצון העז לדבקות וליראת שמיים מביא יחידים ורבים ממנה להחמיר עם עצמם. במציאות זו החומרה הופכת לנורמה, והנהגת היחיד הופכת בן לילה לסטנדרט כללי. מצבים כאלה אינם הפיכים בדרך כלל, משום שכל חריגה מהם נחשבת לסטייה מוסרית, גם קלה מאוד, שאחריתה מי ישורנו. זה מסוג הדברים שקשה לפרש לאדם החילוני, אך ננסה להמשיל את הדבר לאדם בעל מעמד המלא רגשות צדק ומוסר, ומחליט להיות טבעוני ולהשתמש רק במזון במסחר הוגן, ושהנהגתו הטובה (שאינה מתאימה לרבים, לא מבחינה בריאותית וכלכלית ולא מבחינה מעשית) הופכת עם הזמן מכבידה עבורו מטעמים שונים. כיצד יחוש אם הוא מבקש לחזור לאכול מוצרים מן החי? מה אומר הדבר על המציאות המוסרית שלו? ואם כל אחד ינהג רק לפי מה שנוח או נכון לו, כיצד תנהג החברה כולה, והאם אין סכנה שנחליק כולנו במורד מדרון מוסרי חלקלק?
דוגמה זו חזקה כפליים בחברה שבה ההקפדה על קלה כבחמורה בהלכה אינה virtue signaling, אלא מציאות שנתפסת כיראת שמיים מופלגת. הדרך הטובה ביותר כיום לחיות בעולם החרדי היא להחמיר, ואז להחמיר עוד: מ״צומת הגידים״ בשחיטה ושאר ענייני כשרות, חומרות הפסח של חסידויות, ועד להנהגות הפרישות המינית של האדמו״ר ״בית ישראל״ מגור[7] והנהגות חוג חזון אי״ש בנוגע לתרומות ומעשרות. כל אלה החלו כהנהגות יחידים והפכו לנורמה ציבורית.

הבעיה מחמירה כשמדובר בהנהגות ביחס לנשים. מצד אחד היחס אליהן לא שונה מכל הסייגים ששמו להלכה מאז ומעולם: ידוע, למשל, כי אמירתו של הרמב״ם שלא ראוי כי אישה תצא מביתה יותר מפעם בחודש, לא נפסקה למעשה בפועל, משום שהיא נתפסה בדברי חכמים כתואמת את הנורמה בחברה המוסלמית בתקופתו (ואף מקילה ביחס אליה),[8] ומתוך כך אינה הולמת את חיי נשים יהודיות בשאר תפוצות ישראל. חכמים לא נמנעו מלשנות פסיקה זו, ואף להעדיף הנהגות מקילות על פי ההקשר התרבותי. אחד הנימוקים לחרם דרבנו גרשום, שאסר על נשיאת שתי נשים, הוא שינוי במעמדן באירופה כבר לפני כאלף שנה. ועם זאת, בשנים האחרונות ההתייחסות לנשים דרך מגבלות המוטלות עליהן מקצינה ומחמירה.
היחס לנשים בכל חברה הוא נייר לקמוס לאמות המידה המוסריות שלה – אמירה ביקורתית התקֵפה לחברות החילונית והחרדית כאחת. אלא שבחברה שמרנית דתית, שרגשות קדושה מניעים אותה, אין הפרדה בין הרצון לקודש ובין כפייתו, והדרך הקלה ביותר לעמוד מול מודרנה היא לכפות את הגדרים החמורים ביותר של המסורת; היישום הזמין ביותר הוא ביחס לנשים. ומכיוון שאנו חיים בעולם פרוץ, ומכיוון ששינוי במעמדן של נשים הוא הערעור היסודי ביותר של תשתית החברה החרדית, הרי באופן לא מודע מופנית מלחמה כלפי ייצוגה של נשיות וגילומה במרחב.

בניסיון לדחוק נשים לאחורי האוטובוס קיימים לא רק רגש קדושה, אלא גם אירוניה מרה. החברה החרדית בנויה כולה על כוח העבודה של נשותיה ועל מסירות הנפש שלא תיאמן שלהן. בכוחן הגופני והנפשי הן מחזיקות בפועל את חברת הלומדים החרדית: הן מפרנסות את בעליהן הלומדים ואחראיות כמעט לחלוטין לטיפול בילדים ובמטלות הבית. הן עושות זאת מתוך תודעת שליחות ואמונה עמוקה בכוח לימוד התורה בתנאי גוף ונפש לא קלים. הן חרוצות, מוכשרות ואחראיות, ופעמים רבות מצליחות מאוד בקריירה שלהן למרות שרבות מהן מועסקות בתנאי ניצול בשל הכרת מעסיקים בצורך החמור שלהן בפרנסה.[9] והנה נוצר מצב אבסורדי שבו אותן נשים נערצות המקיימות את עולם התורה ממריאות בהישגיהן הכלכליים ובמעמדן המקצועי ביחס לבני הזוג שלהן. זו דילמה כמעט לא מדוברת בעולם החרדי, שיש לה משמעויות פסיכולוגיות קשות בהקשרים הזוגי והחברתי, ואחת הדרכים לטפל בה היא לבסס מרחב שבו ברורים הכללים הישנים שאין לשנותם: המרחב הציבורי.

בכל מרחב תרבותי יש להזכיר לנשים את מקומן. המופעים הקלים ביותר של המצב הזה הם הנטייה להאשים נשים בכל פגם במציאות. האסון במירון? לא בגלל עוולות מוסריות או שחיתות עסקנים, אלא בגלל לבוש הנשים. פיגועים? בגלל פאות נוכריות במראה טבעי. נשים – גם בעלות תפקידים פוליטיים חשובים – לא מופיעות בעיתונות החרדית בתמונתן ובשמן. מצבים המוגדרים ״מיוחדים״, כמו היריון או סרטן השד, זוכים לשם חדש – זמן של ״לפני לידה״ ו״סרטן הנשים".[10] נסיעה תמימה באוטובוס היא מצב סיכון חברתי, ולכן על כל הנשים לעלות בדלת האחורית ולשבת בצנעה מאחור. המחשבה שאישה תנהג באוטובוס או במונית מעוררת פלצות, משום שהגדרת הפריצות מתרחבת לכל תנועה של אישה מחוץ למקומה המקובל והראוי. מראה תמים של אישה מובילה – אם כנהגת או כמנהיגה חלילה – הוא ערעור של הסדר הטוב. כך משכללת החברה החרדית למדרגת אומנות את המציאות הכפולה שבה היא בנויה על עבודתן של נשים, מסירותן וכוחן הפיזי והנפשי, ומחייבת את ייצוגן הנעדר בתכלית מכל מרחב תרבותי וציבורי. וכמו בכל חברה מסורתית, הדרך הטובה ביותר להשיג ציות היא להכריז מלחמה על ההופעה החיצונית, שעונשה בצידה: כל צרה שתבוא קשורה ללבושך, לאופן שבו את נוכחת במרחב. לפרקים נראה כי הבעיה הגדולה ביותר בעולם היהודי היא לא עוולה מוסרית או דתית, אלא האופן בו את מתלבשת, וקיימת.

בפסיקת ההלכה חוששים הרבה פעמים (ובצדק) ממדרון חלקלק – מצב שבו הקלה במנהג תביא לזלזול בקיום ההלכה. אך נראה שבשנים האחרונות אין מדברים על הסכנות שבמצב ההפוך, שבו החמרה במנהג הופכת לנורמה הלכתית שאין לערער אחריה, ומביאה את החומרה עד לשיגעון: נשכחה תורה מישראל של המציאות הסבירה מצד עיקר הדין. שני המצבים מסוכנים משום שבסופו של דבר שניהם מביאים לזילות המערכת הדתית: אם כמעט כל חומרה הופכת לנורמה מחייבת, אם כל מנהג של יחיד – יהיה מופרך ככל שיהיה – נשען על מערכת דתית, מה כוחם של פוסקים ושל ההלכה עצמה?

במצבים של צניעות האבסורד הזה נעשה חריף שבעתיים. ההלכה היהודית ביסודה מניחה הפרדה בין המינים, משום שהיא מבקשת להעצים מתח מיני ולא לבטל אותו. המתח הזה בנוי על חידוד ההבדלים המגדריים (בלבוש ובהתנהגות) ועל הגדרה ברורה של המיני כמכוסה במרחב הכללי וגלוי במרחב האינטימי. מסיבה זו מרבית המרחבים נפרדים והלבוש שונה, וגילויי הגוף השונים נעשים בפני בן או בת הזוג בלבד. הגישה הזאת דורשת מבט עדין ורגישות רבה, שרבים בעולם הדתי ומחוצה לו מפספסים אותם. במובנים היסודיים והדקים מדובר במערכת כללים, שמטרתה לשמר מרחב מכבד ומערכת אינטימית. במובנים הגסים היא הופכת למדרון חלקלק דתי: המרחק הראוי הופך לאסור, ועימו גם כל אינטראקציה עם נשים. האיסור הופך אינטראקציה זו להתגלמות הטמא, עד למצבים אבסורדיים של ריחוק והשפלה.

הדילמה הזאת קשה יותר כאשר כל דבר שמעבר להלכה מוגדר כתוספת קדושה. חברה אמרה לי פעם: ״מה הבעיה באוטובוס 'מהדרין'? הרי זה רק להוסיף קדושה!״ אמת היא שחכמים קבעו כי בכל מקום שיש בו גדר ערווה אתה מוצא קדושה.[11] מציאות הקדושה היא הוספה של טוב, והיא נדרשת במצבי הרחקה בגברים ובנשים. בחברה פרוצה מאוד הדרישה הזאת מובנת כפליים. ההחמרה היא מעשה ראוי במקום שיש בו דרישה להרחקה מהעבֵרה, אך התוצאה היא שכל נוכחות נשית במרחב נתפסת כעבֵרה וערווה. בנסיעה באוטובוס אין עבֵרה, למעשה, ואין דרישה הלכתית להפרדה בנסיעה; תחבורה מעורבת היתה קיימת מאז ומעולם מתוך הבנה שזו דרך הנסיעה המקובלת ואין בה בעיה הלכתית. הקדושה שעליה דיברה החברה שלי לא מתייחסת להלכה הפשוטה אלא לרגש הדתי התם, הנענה ברצון לכל אמירה של קודש. מכאן שהמילה ״קדושה״ נהפכת בימינו לשם קוד למכלול של רגשות רוחניים ודתיים ראויים שקל לנצלם, למניפולציה בשם הנעלה. מהרגע שעלה שם קודש על פיך, הרי הצדק והא-ל עימך, וכל אי־הסכמה או התנגדות הופכות למלחמת דת. לדרישה לקודש לא יכול האדם הדתי להתנגד.

עבור אדם דתי הרוצה בכל מאודו לעבוד את ה׳ זו דילמה חמורה. אני מכבדת בכל ליבי את הרצון לקדושה, ואף חולקת, אני מקווה ומתפללת, חלק ממנו: הרצון לקרבת ה׳ ועבודתו הוא הרצון העמוק ביותר שלי, והוא משפיע על כל הכרעה וצעד בחיי. אך ברור לי כי לא כל הנקרא בשם קודש הוא אכן קודש, וכי יש הבדל עמוק בין בקשת קדושה של אדם מעצמו לדרישת קדושה של אדם מזולתו. רבים אכן מחמירים עם עצמם מאוד, אך המקום שבו קל ביותר לכפות קדושה כמשטור חברתי הוא ביחס לנשים.

והנשים, כתמיד, הופכות לשק החבטות של המציאות. כך מוטלות עוד ועוד החמרות על לבוש והתנהגות נשים, כך הן נדחקות מהמרחב הציבורי אל הפרטי ביותר. ההלכה אינה דורשת זאת, רק הרגש הדתי העמוק שמנוצל לעיתים באופן ציני בידי מערכת היררכית נוקשה. החסיד שביקש ממני לעבור לאחור אינו איש רע, ובאופן אישי אין לי עניין להילחם בו. לאמיתו של דבר, איני רוצה להילחם באף אדם. אבל עבור הגבר שביקש ממני לעבור לאחור כל אישה במרחב היא הפרעה לרגשות הקדושה, והנורמה הזאת של אדם יחיד (שיכול לא להביט באישה כדי לשמור את המבט לאשתו שלו – הלכה שכתב כבר בעל ה״שולחן ערוך״) היא נורמה חברתית מחייבת. הוא מעוניין להחמיר עם עצמו וזכותו בכך, אך את החומרה שלו הוא כופה על המרחב, וזו אינה זכותו, מבחינה מוסרית, דתית וחוקית.[12] ואף שאין מדובר בהלכה, ואף שאין מדובר אפילו במנהג, הוא ועוד רבים אחרים מובלים בידי עסקנים או רבנים, המבססים לעצמם מעמד על ידי דרישת ״קדושה״. ומהרגע שישנה מציאות המוגדרת כך, אין דרך חזרה.

אני חושבת על הטרגיות במצב שבו אנו נמצאים. גם אילו בורכתי במידות נעלות כשל אהרון כהן ולעולם לא הייתי מתרגזת, גם אילו בורכתי בגמישות של ספיידרמן שבזכותה לעולם לא הייתי בסכנת נפילה באוטובוס, גם אילו ידעתי את כל התורה כולה ויכולתי להשיב בנחת לאיש הזה בטיעונים הלכתיים נחרצים שהיו עשויים לשכנע אותו – הוא לא היה משוחח איתי וגם לא מביט בי. הלוואי שיכולתי לשוחח איתו וגם לשמוע על חייו, כשם שאני סקרנית באמת ובתמים לגבי עולמן של אשתו ואימו ובנותיו. אך למרבה הצער, את הדברים האלה אני כותבת במקום שיחה למי שקרוב לוודאי לעולם לא יקרא אותם: לחסיד גור שלעולם לא ידבר עם אישה ולא ייחשף לְטקסט, אפילו דתי, שנכתב מחוץ לחסידות שלו; לאישה החרדית שלימדו אותה כי יראת שמיים היא המקבילה הנשית לציות, והיא עוברת במבט מושפל לצד האחורי של האוטובוס כשהיא נושאת בזרועותיה תיק כבד ואת ילדיה הקטנים; לגבר החרדי-לאומי שמתכבד בתמיכה שלו בזכויות נשים, אך לא מוכן להכניס טקסט שנכתב בידי אישה למרחב התורני שלו. אני כותבת גם למי שקרוב אליי, אך לא יבין: האישה החילונית שהחירות לשבת בכל מרחב שבו היא רוצה אינה שאלה בשבילה, ורגש הקדושה אינו שיקול במקום שבו יש דרישה לשוויון; ולגבר הדתי שאינו מבין, בפעם המי יודע כמה, מדוע את מתעקשת לעשות עניין ונעלבת כל כך.

ואני, אני איני רוצה להסביר. אני מנסה לשרטט מרחב: מפה של נסיעה באוטובוס. מי היה מאמין שנסיעה באוטובוס תהפוך לעימות תרבותי רחב כזה בין שני מרחבים דתיים שונים. ממבט חיצוני מדובר בשני יהודים אורתודוקסים, ממבט פנימי מדובר בתפיסות רוחניות כמעט מנוגדות. כמה שבועות לאחר החוויה הזאת אני עדיין כועסת, אך בעיקר חשה רגשות עזים של תסכול, לא רק משום שאנו מדברים שפות אחרות, לא במרחב הממשי ולא במרחב הדתי, אלא גם משום שכנראה לעולם לא נצליח להיפגש.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2024
מסה מתוך הספר 'משקל עודף – מסות אוטוביוגרפיות', בעריכת תמר ביאליק, שיראה אור בהוצאת "דביר" בקרוב.
דימוי: אודיה זילבר, חיי המין של החשופיות, פרפורמנס, אירוע חי. צילום: אלכסנדרה דנציג. מתוך תערוכת בצלאל – אוסף 2

[1] ״בדבר הליכה בסאבוויי (רכבת תחתית) ובבאסעס (אוטובוסים) בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם, שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחיבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו ריש פכ"א מאיסורי ביאה, ומשמע שבלא דרך תאוה ליכא אף איסור מדרבנן, שלא הזכיר זה״. הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר חלק ב, סימן יד.
[2] לסיפור שלעיל היה עד פרופסור ישעיהו ליבוביץ, והוא עומד עם עדויות רבות נוספות על רגישותו של הרב אויערבך בנסיעה בתחבורה הציבורית. https://ch10.co.il/news/559446/
[3] רחל חלפי, פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף, הקיבוץ המאוחד 2007, עמ׳ 118.
[4] בבא בתרא ס ע״ב: ״ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו אמר להן בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה״.
שימו לב לריבוי הפרושין המבקשים לגזור על עצמם מול העמדה הנחרצת של חכמים על גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה.
[5] שולחן ערוך או״ח תק״ס ג׳.
[6] מַעֲשֶׂה בִּשְׁנַיִם כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ שָׁוִים, רָצִים וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ. דָּחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְלִבּוֹ. בָּא רַבִּי צָדוֹק וְעָמַד עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר: ״שְׁמָעוּנִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ!"
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל."
בֹּאוּ וְנִמְדֹּד, עַל מִי רָאוּי לְהָבִיא עֶגְלָה? עַל הַהֵיכָל אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת?
גָּעוּ כֻלָּם אַחֲרָיו בִּבְכִיָּה.
וְאַחַר כָּךְ בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק, אָמַר לָהֶם: ״אַחֵינוּ! אֲנִי כַפָּרַתְכֶם!  עֲדַיִן בְּנוֹ מְפַרְפֵּר וְסַכִּין לֹא נִטְמֵת."
לְלַמְּדָךְ שֶׁטֻּמְאַת סַכִּין קָשָׁה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים.
תוספתא יומא י״ב.
[7] הנהגות מחמירות אלה בתחום החיים האינטימיים בין גברים לנשים (שחלקן סותרות הלכות מפורשות ברמב״ם ובשולחן ערוך) ועוד אחרות הנוגעות לאינטראקציה חברתית ולמופעים שונים ולא מזיקים במפגש בין בני אדם – זכו לביקורת חריפה מצד גדולי ישראל, והן הגורם שעומד בשורש הפיצול בחסידות כיום; חלקן חילחלו אפילו לחלקים מסוימים בעולם החרדי-לאומי.
[8] רמב״ם, הלכות אישות י״ג י״א.
[9] על פי דוח של מרכז אדווה על תעסוקת נשים משנת 2021: https://adva.org/wp-content/uploads/2022/01/Haredi-Women-Employment.pdf
[10] כינוי סרטן השד ״סרטן הנשים״ מסוכן כפליים, משום ששיעור מסוים של גברים עלול ללקות בו בעצמו, ולא להיות מודע לכך.
[11] "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבא) שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה״. רש״י ויקרא י״ט ב׳.
[12] ועדה לבדיקת הסדרי ההסעה בתחבורה הציבורית בקווים המשמשים את המגזר החרדי, דוח מסכם, ח׳ חשוון תש״ע, אוקטובר 2009. https://www.news1.co.il/uploadFiles/441250026226044.pdf