גם לזיכרון יש חלקי חילוף

אני עוצם עיניים ומנסה להיזכר בזיכרון הראשון שלי בתור ישות. בתור משהו שמכניס ומוציא אוויר מהריאות. בעיני רוחי עולה תמונה: אני תינוק שזורק מוצץ באמצע גן משחקים. במקומו אני מכניס לפה אדמה עד שאני לא מצליח לנשום. אמא רצה אליי, צועקת, "מה אתה עושה?", ובטח אני רוצה להשיב, אבל איך אני יכול אם אני עוד לא יודע לדבר. היא תוחבת את ידה לתוך פי ומוציאה את האדמה. הרוק שלי מתערבב בכל הסיפור הזה, יוצר טיט, שבעזרתו אבנה יום אחד איזה בית.

אמא תמיד סיפרה שלא אהבתי מוצצים. "בכל פעם שהייתי מנסה לדחוף לך את זה לפה", היתה אומרת, "היית מתחיל לבכות כמו תינוק". אחר כך היתה צוחקת או בוכה (לרוב בוכה) והיית יכול לראות איך הלחיים שלה רועדות כמו ג'לי אדום מרוב התרגשות. אחרי שהיתה נרגעת, היתה מוסיפה, "בעצם זה בסדר. לי לא היתה בעיה עם זה. זה אבא שלך שהיה דואג ואומר, 'רק שלא נמצא אותו מוצץ פתאום אצבע בגיל שש או שבע, באמצע שהוא לומד את האל"ף-בי"ת'. כשגדלת ובאמת למדת את האל"ף-בי"ת הוא היה עושה איתך שיעורים. אתה זוכר? יותר מאשר הדאגה לחינוך – זה היה בגלל האצבע…"

אבל אני לא זכרתי את כל זה. הדבר היחיד שאני זוכר בהקשר הזה הוא את אבא מביט בי נלחם באותיות בזמן שאני מנסה לכתוב מילים בודדות בתוך שורה. בכל פעם האותיות האחרונות של המילה האחרונה בשורה היו נופלות ממנה. כאילו לא היה בי כוח מילולי להשלים מהלך, לנצח את המשפט השלם. כך למשל הייתי כותב:

"בוקר טוב המורה. היום יום רא

……………………………………שון".

אבל אבא לא היה כועס, אלא להפך – אוסף את כל המילים, את כל השורות, והיינו מתחילים מההתחלה. פעם אמר לי שאולי כדאי לקחת את כל המילים שנפלו מהשורות ולהכניס אותן למחברת אחרת.

"הן ישמשו אותך", כך אמר, "לסיפור בשם 'מילים שנפלו בעת מילוי תפקידן'". אחר כך היה צוחק. הקול שלו היה מרעיד את החדר כולו. הייתי מצטרף אליו, בלי ממש להבין את הכיוון של הצחוק, ויחד היינו מתגלגלים על המיטה. הוא היה מדגדג אותי בצוואר, בבטן, במותניים; היה מדגדג עד שהייתי מאבד חלקים מהגוף מרוב תנועות בלתי נשלטות. שיעורי הבית היו נשכחים אף הם כמו הגוף. היינו אב ובן שמתפזרים מצד לצד, עד שאמא היתה נכנסת לחדר ובמבט זועף אחד מחזירה את האיברים שלנו אחד-אחד למקומם בחזרה.

אני נזכר בזה וצוחק מתוך איזה דגדוג אפשרי, בקול רם. עורב קורא לי מחוץ לחלון ואני חושב, לך תדע, אולי זה גלגול של אבא. אני מגחך ומחזיק את הבטן כאילו היא עומדת, כמו אז, להינתק מן הגוף.

זה הלילה האחרון שלי בדירה השכורה שבה חייתי בשנתיים האחרונות. מחר אחזור לבית הילדות שלי. הבית שבו גדלתי בשיטוט לאורכם של מסדרונות ולרוחבם של חדרים. למרות שאמא נפטרה כבר לפני כמעט חצי שנה, העדפתי לסיים את החוזה בדירה הזו ורק אז לחזור ולהתמודד עם פירוק ומיון הבית.
"יש דברים", אבא היה אומר, "שצריך לתת להם את הזמן במקום לקחת".

אני אורז את ארגז התקליטים האחרון בדירה השכורה ואז ניגש למקרר ומוציא ביצה, פרוסת לחם, צרור בצל ירוק ושלוש פטריות מצומקות. שאריות של ימים אחרונים. העורב ממשיך לקרוא, ללא הפסק, מהחלון, ואני צועק לעברו, "בחיים לא תהיה אבא מתגלגל!". אחר כך אני טורף את הביצה ותוך כדי כך חושב שאולי הזיכרון עם המוצץ הוא לא הזיכרון הראשון באמת. מול העיניים קופצת לי תמונה של רגל שמאל בגבס. אני עדיין תינוק, או לפחות ילד קטן מאוד, יושב על רצפה או שטיח כלשהו באמצע הסלון. אני חש אי-נוחות ומנסה בכל הכוח להיחלץ מהגבס – עכשיו גם התמונה הזו נקטעת ומיד עולה בי תמונה אחרת: אני שוכב חסר אונים במיטה, מיטלטל מצד לצד. פלג גופי העליון עירום, ואני מכוסה אבעבועות רוח. אני רוצה להתגרד אבל אמא יושבת לצדי על המיטה, מצמידה את שתי ידיי אל ברכיה ואומרת שאסור בגלל הפריחה.

אני נכנס למיטה בלי להתקלח. גם ככה בעוד כמה שעות אצטרך להזיז ארגזים מפה לשם, והרי אתלכלך ברגע. אני נזכר במשפט הזה שאבא היה אומר שסבא היה אומר מפעם לפעם: "אם אתה מצליח לארוז חיים שלמים בתיק אחד קטן, אל תחשוב שלא חיית – תחשוב שחיית בדיוק במידה שאתה מסוגל לסחוב על הגב". אבא אמר שלקח לו כמעט חיים שלמים להבין את המשפט הזה, ופתאום קם בי משהו שרוצה להבין את המשפט בלי לעבור עוד חיים של סחיבות מפה לשם.

העורב אינו מרפה מהתמונה הזו, וקורא קריאה אחרונה מתוך החושך שכבר ירד מזמן בחלון. מתוך איזו תנועה של רפלקס-לשון אני אומר, "לילה טוב אבאל'ה", ומבין שהגעגוע מדגדג לי במותניים או בבטן הרבה יותר מכפי שאני מוכן אולי לחשוף כלפי העולם שבחוץ.

אני קם מוקדם בבוקר. כל העורבים שהם אבי נשארו או נשכחו בחלומות הלילה. האוויר נושא איתו שקט ואני מרגיש שמשהו או מישהו שהם לא אני יכולים עכשיו להיכנס לכאן ולנשום. אני מבשל קפה שחור בפינג'אן. החלל כולו נמלא בריח החריף. אני יוצא למרפסת ונפרד מעץ השסק שעומד במרכז הגינה. אני נפרד גם מכיסא הפלסטיק השבור שנח על כל שלוש רגליו סמוך לגדר השכנים קרוב לשנתיים, מאז יום הולדתי השלושים שחגגתי כאן (מישהו שבר ברגע של שכרות ולקח איתו את הרגל הרביעית, כך מספרים). אני אומר שלום גם לעצי האלון, החרוב, ובמיוחד לעץ האורן שנשען כל הזמן הזה על חלוני. קראתי לו "עץ" כדי לזכור שזה שהוא עומד מולי כל הימים לא אומר שהוא מפסיק לצמוח. בסוף אני מלטף גם את הספה שבמרפסת ומשקה את אדנית הקקטוסים בפעם האחרונה.

הטלפון הנייד מצלצל. זה המוביל, סמיון. "בוקר טוב", אני עונה, "בוקר", הוא משיב ומוסיף, "אם אתה לדעת מה מחכה לי עוד יום, לא היית אמר זה טוב".

"איפה אתה?"

"אנחנו להיות פה למעלה, לשבת שבעה על מדרגה, אתה לא ענה". "מה שבעה?" אני שואל אותו, "למה הבאת כל כך הרבה אנשים?", והוא אומר לי, "אני להביא שש אנשים, כן? דירה גדול, בית זה שלוש קומה, אחד מחסן". "איזה שלוש, זו דירת סטודיו… אמרתי לך, אתה לא זוכר? העברת את הדירה הזו בעצמך לפני שנתיים". "מה סטדיוווו?!" הוא צועק משהו ברוסית שאני לא מבין, כנראה לאחד מהשישה האחרים.
"טוב, תרד את המדרגות עד הסוף, פנייה ראשונה ימינה – זה אני", אני אומר לו, אבל הוא ניתק כבר מזמן. הכרתי את סמיון לפני שנתיים, כשחיפשתי מישהו שיעביר את הדירה. הוא נחשב למוביל המוביל בחיפה. כולם רוצים לעבוד איתו כי הוא מהיר ולא יקר. לוח הזמנים שלו צפוף יותר משל ראש ממשלה, ובגלל זה לפעמים, אני מניח, לוחות הזמנים מתבלבלים לו.

סמיון נכנס בדלת יחד עם השישה. אני שם לב שכולנו לובשים גופיות קצרות. "מה שישה, בנאדם… אתה לא זוכר מי אני?" אני שואל ומצביע על חלל הדירה: שבעה ארגזים, ספה, שטיח, שולחן, טלוויזיה 29 אינץ' ושידה. "'צטער חבר, אני טעית… התבלבלת בימים… היית אמור להיות בית אחר… טוב נו, לא משנה", הוא אומר ומורה לכל אחד לקחת ארגז. כל הסיפור נגמר בתוך חצי שעה, אם לא פחות. עוברים מבית אחד לשני כאילו חוצים מעבר חצייה בארץ של גמדים. אבא היה אומר, "לעבור מצד אחד לשני זו לא בעיה, המבחן האמיתי של בנאדם הוא דווקא להישאר באמצע ולחטוף את הרוח משני הכיוונים". אני, סמיון והשישה מניחים את הארגזים במסדרון הכניסה לבית ילדותי: חמישה חדרים, שתי קומות, ואני אחד שנעמד על המדרגות המפרידות ביניהן.

הוא מוחה את הזיעה ממצחו בעזרת הגופייה, ואחר כך אומר, "טוב, בגלל זה טעות אני, אני עשה לך זה הכול – חמש מאה. אבל בגלל אני מביא שש איש", הוא סופר עם האצבעות, "צריך זה משהו תספת, מבין, כן?"
"בטח מבין, בטח…" אני אומר, מוציא שטר נוסף של מאתיים ומוסיף, "אם לא היית סמיון, הייתי חושב ששודדים אותי". סמיון מחייך ואומר לי, "אם לא אני להיות עסק הבלה בטח אני להיות פיראט-לב-ים!". אחר כך הוא מכניס את השטרות עמוק לכיס ואומר, "אל תשכח המלצה זה חברים, כן? לסמיון טעית – לא פנית!". אני צוחק איתו ומוותר על התיקון האפשרי של המילים.

אחרי שהם יוצאים גם אני מוחה את הזיעה בקצה הגופייה ואחר כך פושט אותה לגמרי. אני מרגיש ששכחתי משהו בדירה הקודמת ומפשפש מעט בכיסים, כאילו בכוחה של תנועת האצבעות להזכיר. משב אוויר פורץ פנימה מתוך פתח צר בחלון המטבח ומלטף לי את הגב. אני עדיין לא מצליח להיזכר מה אולי שכחתי, אבל אני עומד עכשיו בין החלון לדלת הכניסה, ובתווך הזה נזכר שלא הצעתי לאף אחד מהשבעה לשבת רגע, לשתות משהו קר.

***

אני עומד בפתח בית ילדותי. הוא נשאר במקומו. לא יודע מדוע חלפה בי מחשבה שלא יישאר. אולי בגלל כל מה שעבר דרכו: חיים, מילים, מעשים שנשברים. נשימות ארוכות מדי או השתנקות בהולה. כמו צב ללא שריון, באקראיות, בהיסוס איטי, אני משוטט בין המסדרונות המפותלים, בין החדרים הריקים מאוויר: הנה האורלוגין הישן ששכח לתקתק בשעות החשובות ביותר, הנה מדף התבלינים הרעוע (נוטה אל הצד, כמעט עומד באוויר), הנה האסלה השבורה; הנה ספירלות הפנג שוואי מסתחררות כמו שבלולים במנוסה מהתקרה, הנה המראה בעלת המסגרת הזהובה המתקלפת.

מה אני רואה דרכה? אני רואה קיץ בתוך בית שנשכח; בתוך בית ששכח מה הוא חום. אמא ניגשת לארון הבגדים בצעדים שאי-אפשר לשמוע ומוציאה קרדיגן אפור. "יש רוח", היא מסננת ועוטפת את עצמה. אבא לבוש בגופייה הלבנה  (הבטן מתפקעת בעדה), מהלך בין אדים של אוויר חנוק, מבקש לברוח מעצמו. הוא פושט את הגופייה כאילו נולד ללכת בלי וזורק אותה על השטיח.

אמא מרימה את הגופייה ומשליכה אותה לסל הכביסה. אני עומד ביניהם ולא יודע מה לומר. אני לא מבין בעצמי אם עכשיו חם או קר. אמא ניגשת אליי, מלטפת לי את הראש ואומרת, "עשה טובה, כשתגדל, אל תהיה כמו אבא. כשחם לו – הוא נהיה קצת משוגע…". אבא שומע את זה ומחייך חיוך רחב. בלב, בפעימה הבודדת – הוא יודע שדווקא השיגעון הוא זה שמניח את הדעת; דווקא משום כך אפשר לחלץ גופייה מעל כרס שמבקשת קצת אוויר. או רוח. אחר כך הוא מעווה את פניו ואומר, "כל כך חם לי שאני לא יכול לחשוב". הוא יוצא אל המרפסת וניגש לטפל באיזה עץ. עצים אוהבים אותו. כשהוא מתקרב, הם מטים לעברו ענף אחד או שניים. הם קשובים אל השתיקה שלו או אל החיוך, ונדמה שרק בשבילו הם צומחים. אבא מלטף אותם ברוך, בענווה. רגע אחר כך הוא אוחז בהם, לופת בידיים של מנתח מנוסה; קוצץ ענפים שבורים, מוציא בעדינות עלים שצהבו מהשמש, מדשן את האדמה עד שובע. הנה הם – גבוהים בעוד כמה סנטימטרים בכל רגע שחולף. אבא מחייך. "עוד מעט הם נוגעים באלוהים", הוא אומר, "ואנחנו אפילו עוד לא התחלנו!"
אמא מביטה בו מבפנים. היא שקועה בתוך כורסת העור האדומה. זו תמונה מושלמת: נדמה כי סך החלקים שבתוכה עולים על השלם שהיא מנסה לתפוס. חלקים נוספים, ברגע שלאחרים נמאס, נכנסים על פי הסדר פנימה, כמו בחילוף משמרות בפתחה של ממלכה רחוקה. ואני. לא נותר לי אלא להתרפק על היצירה הדינמית, המהורהרת הזו. אני עוצם עיניים לכמה רגעים, נותן לזמן לזחול אל הנשימה, וכשאני מרגיש שהגיע הזמן – אני שוב פוקח.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2022
פרק ראשון מתוך הרומן גם לזיכרון יש חלקי חילוף. הספר עתיד לראור אור באפריל 2023, בעריכת מיכל חרותי, הוצאת טנג'יר.
דימוי: מתוך: ותמיד כשאני מתעוררת אני בוכה, עלמה שניאור, אד הד, סריקה של הנשימה שלי על מראה, הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי, 40×60, 2013.