בואי

מישהו כתב לי ואמר, בואי, ואני עניתי, מתי, והוא אמר, עכשיו, אז באתי. אני לא זוכרת בדיוק מה עשינו אבל אחר כך הוא כתב שוב, אמר, אני עדיין חושב על הזין שלי בפה שלך, אז ידעתי שהזין שלו היה בתוך הפה שלי, וכשהוסיף, בפעם הבאה אזיין אותך בתחת, ידעתי שלא עשינו דבר מן הסוג הזה, אבל שעוד נעשה אותו. הילד ישן בחדר השני. איזה ילד? זה שהוא לא עשה ושלעולם לא יעשה איתי. כתבת לי ואמרת, בואי, ואני אמרתי, חכה רק עוד קצת, אני צריכה לעשות משהו, ועוד באותו יום חיכיתי בסבלנות שיתחלף האור ברמזור לפני שחציתי בעיניים עצומות את הכביש ומכונית חולפת (מי פתחה את הדלת, מי נכנסה לתוכה, מי תשב בכיסא הנוסעת הפעם) חבטה בי והמשקפיים שלי (הרכבתי, בחיים ההם, משקפיים) התעופפו באוויר ונחתו חמישה או שישה מטרים מהמקום שבו אני נחַתי, על עצם הלחי שלי וצדה הימני של הכתף, אבל הכול הסתכם בכמה חבטות יבשות, זעזוע מוח קל, ובבית החולים אמרו שהיה לי מזל, היה לך מזל, הם אמרו לי, אז הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששוחררתי היה לקנות שלושה בקבוקי יין זול, לא, בקרטון הם מכרו את היין בחיים האלה, ככה קניתי אותו, ושתיתי כוס אחר כוס בזאת אחר זאת ודקלמתי בקול רם ושמח שירי אהבה, כי אמרת לי לבוא, אז באתי, ארזתי שתי מזוודות וככה עמדתי בפתח דלת הבית שלך. מחכה שתאהב אותי. כי אפשר ואפשר לא לאהוב אותי, ואתה, הסתבר, לא אהבת. אז הלכתי. ואחר כך מישהו אחר התקשר ואמר, את רוצה שאבוא אלייך, ואני אמרתי, מתי, והוא אמר, אני מביא בירות, ועל הספה בבית שלי ששכרתי ביקש לנשק אותי. קשה לומר שרציתי את זה, אבל נתתי לו. הוא לא ממש מצא חן בעיניי, אז כשהוא פשט מעליו את הג’ינס שלבש חשבתי, היי, אל תעשה את זה, אבל לא אמרתי כלום. הוא הסיר את בגדיי מעליי. היי, חשבתי, אל תעשה את זה, אבל מה היה להגיד, אז לא אמרתי. מהחלון נשמע צליל הרוח, ואז גשם. הקשבתי. הייתי מאוד מרוכזת. הוא סובב אותי על בטני. נמאס לי, אמרתי לו, היי, אל תעשה לי את זה! הוא הפסיק. לבשתי בחזרה את הבגדים שלי וגם בכיתי, אם כי אני לא בטוחה למה. הוא אמר, אני לא מבין אותך, גם אני לא הבנתי. מה יש בי. נזכרתי שפעם אמא שלי הסתכלה עליי ואמרה, הם רוצים אותך למרות הכול. והוסיפה: ומפני שיש בך משהו. ואז שכחתי. בינתיים אמרתי, טוב, לך הביתה, והוא אמר, יורד גשם. חיכינו בשתיקה על הספה. מדי פעם מישהו מאיתנו לגם מהבירה. אני לא מרגישה, אני לא מרגישה, אני לא מרגישה את זה. הגשם ירד וירד, והיה מאוחר, והטלפון שלי הבהב שוב, מישהו אחר שאל אם בא לי לבוא אליו. העפעפיים שלי היו כבדים נורא, ולאות לא בלתי נעימה התפשטה בגוף שלי. להודעה לא עניתי. היה לי טוב, מלמלתי עוד לפני שהוא שאל, אבל אני רוצה בבקשה להישאר לבד עכשיו. היתה הפוגה בגשם. הוא הלך. הטלפון שלי הבהב שוב. מישהו שאל, מה קורה איתך, מאיפה לאסוף אותך הלילה. פינת הרחוב, כתבתי, עשר דקות, אני באה. לפני שיצאתי שטפתי את הריר והזרע שלו מהגוף שלי. כבר היה מאוחר, ממילא לא יהיה אפשר להספיק הרבה הלילה. לבשתי סוודר עבה שגירד לי קצת, אבל מה זה משנה, עוד אפשוט אותו. לפעמים רציתי לשלוח לך משהו, בכתב היד שלי, ממוען אליך בלבד, להגיד, אני עצובה כל כך. בסוף כתבתי פתק. כלומר, הנחתי אותו בתיבת הדואר שלך, זו שעליה הופיע גם שמי פעם, והוספתי: מה זה משנה, אבל לא ידעתי למי עוד לספר את זה. נותרו דקה או שתיים לפני שעוד מישהו צפר לי. מיהרתי. לכן כתב היד שלי הוכתם, כלומר הדיו נמרח, ירד שוב גשם, ופיסת הנייר שהכנסתי לתיבת הדואר נשאה בסופו של דבר מילים אחרות, משהו אחר לגמרי, מה היה כתוב שם, אולי, למה עזבת אותי?

מהדורה מקוונת, גיליון 8 – התכתבויות | נובמבר, 2018
דימוי: מולי גלמן, מתוך אוסף עבודות גיליון 8: התכתבויות