בדיאלוג עם המחברת של נעה יקותיאלי: מאת שחר קרמר

פרגמנטים של נוף, גוף, חלון – צבע, איבר, ממד, חומר, טכניקה – מרכיבים את חלל התערוכה “No Longer – Not Yet” של נעה יקותיאלי ב-iscp בברוקלין. צפיפות, דפוסים חוזרים ונופים הרוסים יוצרים חלל המורכב מסצנות מדומיינות ואמיתיות כאחת. שימוש בעץ ובבד וטכניקות חיתוך נייר ייחודיות מציעים מעין חוויה תיאטרלית, הצגה אשר במרכז עלילתה זיקה לזיכרון ולהטלת ספק ברעיונות של שייכות.

"מה שלומך?" היתה החלפת המילים הראשונה בינינו. כבר אז פעם האתגר שניצב בפנייך בהרכבת התערוכה “No Longer – Not Yet” – העוסקת במחזורי הרס, אובדן וטראומה – בשנה, ועל אחת כמה וכמה בחצי השנה, האחרונה.
נפלט מפיך "בסדר" רפה, אולי אפילו "טוב, תודה". כי את עצמך בסדר, "טוב, תודה". ואז השאלה מתעמתת עם מציאות רחבה ותלולה הרבה יותר, "עכשיו טוב, תודה", ואז שתיקה, "כאילו… את יודעת". כן, אני יודעת. התכוונתי לשאול…

הסכמת להשאיל לי את מחברת הסקיצות שלך מההכנות לקראת התערוכה. המחברת נפתחת במשפט:

בלי חיבור אין הקשר. לדמיין זיכרון –

החיבור הראשון ממוסגר בכניסה לתערוכה; תמונה של סבתא וסבא שלך מצד אביך ומצד אמך במסגרת תמונה כפולה, כמי שמתווך בין שני עולמות. מצד אחד אמך היפנית, מצד שני אביך הישראלי, מצדו האחד טקסט על אודות התערוכה ומצדו האחר עבודת חיתוך נייר ממוסגר כחלון בית שמעליו תלוי עציץ ותחתיו ארגז חול מלא באדמה טרייה. מוכן לשתילה. "הקשר משמש בהשאלה לכל רעיון ומושג שיש בו שייכות, זיקה או יחס אל רעיון או מושג אחר, ועל פיו הוא מקבל את משמעותו העמוקה יותר".^[1] הקשר מאיר גם על המרחק – והדרך – בין המושגים ועל הזיקה לצמצום אותו מרחק. אני מנסה לדמיין איך נראית הדרך בין יפן לישראל, או בין רפיח לפסל החירות.  

8 בנובמבר, 2023
לתפוס את מה שאי אפשר להחזיק
אנחנו כל הזמן משחזרים ומשכפלים את הטראומה, ככל שערימת הפסולת גדלה,
לזה אנחנו קוראים התקדמות?
איזה גרסא של העבר אנחנו משחזרים?
כאמנית תפקידי למצוא דרך.

מה המרחק עושה? מה החיבור? האחריות שלי כיוצרת היא למצוא אלטרנטיבה למבנה של הנרטיב והקריאה של הנרטיב והבנתו.

תהום בין דברים, זה זה או זה. מה ואיך אנחנו מתארים.

קונטקסט (הנרדפת המועדפת של 'הקשר') נהיה מושג בהשאלה בפני עצמו. נמשל לחוט שנמשך מפיסת בד ונתעטף; קונטקסט הוא בגדי המלך החדשים. למשוך חוט מפיסת בד ולהטיף בו; להיאדר בו; להתעטף בו. בהיאמר הקונטקסט כבר הוצאת דבר מהקשרו. הוא מציע צמצום מוחלט של המרחק בין לבין. צמצום של מספר הפרספקטיבות שחלל אחד יכול להכיל. במחברת את כותבת שאת רוצה –

להביא את הדימויים ממנעד מקורות לחלל אחד. החלל מורכב מהידוע, הבלתי ידוע והמומצא.
העבודות חוקרות את המציאות העובדתית אל מול המציאות המדומיינת ואת הרעיון של פרספקטיבה ששוזר ביניהם. ככל שהפרספקטיבה שטוחה יותר כך היא גם עיוורת יותר. 

אני תוהה אם גם פה את רואה את האירוניה – אם את רואה בהשטחה הרפטטיבית שאת מתעלת כטכניקה פורמלית גם בדיחה פנימית; כמו בסצנת הסיום ב"מי הפליל את רוג'ר רביט", שבה האנטגוניסט, השופט דוּם, נמעך תחת גלגלים של טרקטור, ובשיטוח מתגלה זהותו האמיתית כטוּן, דמות קרטון. השטחה של קונפליקט, כמו השטחה של אדמה, מגלמת את האלימות בפרגמנטציה. האם אפשר להתנגד לזה בריבוי של נקודות המבט?

החשיבות של האטה. איך הופכים תמונה מעורפלת לחדה? אל תיתני לכאב שלך למנוע מעצמך לראות.

לשבת רחוק כדי לראות יותר בבהירות.
הצילומים של המציאות הופכים מטושטשים
הבובה עליהם הופכת אותם לגליל אפור
שמטשטש את ההפרדה בין שבר לשבר
עליי לשבת רחוק
להושיט את ידי למרחק
כדי לראות מעט בבהירות
ולנסות לסמן גבולות של הריסות
איפה הרס אחד נגמר
והשני מתחיל
כמו סימון גופות שנפלו;
לשבת רחוק
כדי לראות בבהירות.

הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לתערוכה שלך היו שני ההדפסים הגדולים המודבקים על קירות סמוכים. הקירות מופרדים בפינה, וביניהם מציץ מסדרון שבקצהו יציאת החירום. המרחב בין לבין, המואר בפלורוסנט, מציע חיבור פואטי בין שני נופים אשר בקו הרקיע שלהם המפגש הוא איתך. מימין הנוף של פלשתינה (ארץ ישראל), שצולם ב-1938 על ידי סבתך כאשר הגיעה באוניית הנוער מווינה. את מספרת כי היא ברחה משלטון הנאצים בגיל שתים-עשרה, ואת הצילום הזה היא התכוונה לשלוח להוריה שלא יכלו לברוח ונאלצו להישאר בווינה. המכתב עם התמונה חזר, וכך הבינה שהם נרצחו באושוויץ. הצילום שעל הקיר הסמוך הוא צילום של בית המשפחה של סבתך בפוקושימה, יפן.
עיניי ממשיכות לדמויות העץ השטוחות שעל רקע הנוף המודפס. דמויות עשויות עץ בשילוב בד אדום וגזרי נייר מלאי פרטי פרטים. בגבן ניתן לראות איך הן מחוברות באגרסיביות, כאילו חשבו שאת צדן האחורי אין הצופה רואה, אין הצופה יודע, שהרי הן דמויות שטוחות, המתקיימות רק בצדן הפרונטלי. גבן נחשף כשגבי מופנה אל הנוף.

הפעילות האמנותית שלך עוסקת תכופות בבחינת מה שאבד כתוצאה של הגירה והיטמעות. מה שנבלע בין נקודות הקיצון המרכיבות זהות והנכחה של הבין לבין כמרחב מחיה.

חלונות = פרגמנטים.
במחשבה על נרטיבים אני חושבת על הדרכים בהן נרטיבים, משפחתיים בפרט, מבוססים על פרגמנטים של זיכרון. הנרטיבים האלה עוברים מדור לדור. אני חושבת על הדרך בה הנרטיב המשפחתי שלי בנוי על
פרגמנטציה של זיכרון שהרכבתי לכדי זהות. דרך העבודות אני יכולה לעבד את החלקים אל תוך חלל אחד תוך שאני שומרת על האופי המפורק שלהם. המטרה שלי היא לערער את הפרספקטיבה הברורה, להראות
את הפרספקטיבה המבלבלת, מבולבלת, זו שסותרת את הפיזיקליות של נקודת מגוז ומבקשת לראות בה אשליה (מן המומצא) של התוקף של נקודת מבט ברורה. היא מובילה להרס, לאי הבנות, לקונפליקט. 

במהלך הדיאלוג מולך, שהתקיים ביני לבין עצמי, דווקא הגעתי לנקודה אחת ברורה. אני רוצה להציע לך את אותה נקודה שבמסדרון על קו האופק, מאחורי דלתות החירום. השימוש בנקודות מגוז, בחלונות שלא ברור מאיזה כיוון שלהם אני עומדת, מהדהד את הקריסה הזאת של נקודות קיצון שפועלות עלייך אישית, כמי שמגיעה מרקע יפני-ישראלי, כחוויה אוניברסלית, כייצוג לנרטיבים סוציו-פוליטיים, או כמשהו אחר, אוניברסלי גם הוא. כל חלון מורכב מגזרי נייר שאת המכלול שלהם אי-אפשר להפריד מהאיטיות שהטכניקה הזו ודאי דורשת. חלונות המובילים אל העבודה המרכזית שנפרשת על קיר עומד, כולו מגזרות נייר עדינות ומאוזנות על הסף. הרדיקליות בהאטה לא נובעת מניתוק ממקורות סוציו-פוליטיים אלא מהזרם שמחבר בין הכול לכול. ההאטה בעבודות שלך מציעה פעולה אקטיבית (ואף פוליטית, אקטיביסטית), המדגישה על דרך הניגוד את היצירה וההרס במהירות הסובבת; את החתירה בספינה קלת חרטום תחת אותה מטרייה של האטה בגשם זלעפות.

אוגוסט 31, 2023, 11:46 (IMG_4509) 

זה לקח מזמני
להבין לאן פניה מועדות
לאן היא מובילה –
היא אותו הדבר
כאן. 

שערה מתפצל בחלל
הנוף מגדיר גבול
גוף מתמזג
בהריסות
וצומח. 

נושאים את המיטות של ילדים ואמהות
המיטות של גברים ולוחמים
של מלחמות לא שלהם
ידיהם הפכו לרגליהם
ובהן שימוש לא שלהם 

מי שנשאר בחוץ
ככל הנראה בטוח
אבל למעשה גם היא הייתה
חלק מסיפור גדול יותר
אבל אותו הדבר.

מהדורה מקוונת | מאי 2024
דימוי ראשי: Noa Yekutieli: No Longer — Not Yet, installation view, 2024, ISCPs second floor gallery. Photo by Martin Parsekian. Courtesy of the International Studio & Curatorial Program (ISCP)
דימוי 1: Noa Yekutieli: No Longer — Not Yet, installation view, 2024, ISCPs second floor gallery. Photo by Martin Parsekian. Courtesy of the International Studio & Curatorial Program (ISCP)
דימוי 2: Noa Yekutieli: No Longer — Not Yet, installation view, 2024, ISCPs second floor gallery. Photo by Martin Parsekian. Courtesy of the International Studio & Curatorial Program (ISCP)
דימוי 3:Noa Yekutieli: No Longer — Not Yet, installation view, 2024, ISCPs second floor gallery. Photo by Martin Parsekian. Courtesy of the International Studio & Curatorial Program (ISCP)
דימוי 4: Noa Yekutieli: No Longer — Not Yet, installation view, 2024, ISCPs second floor gallery. Photo by Martin Parsekian. Courtesy of the International Studio & Curatorial Program (ISCP)

^[1] פירוש המושג "הקשר" מתוך "מילוג".