אפשרויות אונייגין
פְּרָחִים, חֶמְדָּה, שָׂדֶה וָגֶבַע/ וּבַטָּלָה! יְקַרְתֶּם לִי./ אֶשְׂמַח צַיֵּן הַבְדֵּל-הַטֶּבַע/ שֶׁבֵּין אוֹניֶגִין וּבֵינִי,/ כְּדֵי קוֹרֵא מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ,/ אוֹ אֵיזֶה מוֹ"ל אֲשֶׁר קוֹבֵעַ/ בִּדְפוּס דִּבְרֵי דִבָּה וָשָׁוְא,/ לֹא יְיַחֵס לִי תְּכוּנוֹתָיו,/ וּבְחֻצְפָּתוֹ אַל-נָא יִטְעַן הוּא:/ צִיַּרְתִּי פֹה צַלְמִי אֲנִי,/ כְּבַּיְרוֹן, זֶה הַגְאֵיוֹנִי/ כְּאִלּוּ אֵין יְכֹלֶת לָנוּ/ לִכְתֹּב שִׁירִים גַּם עַל אַחֵר,/וְרַק עַצְמֵנוּ נְתָאֵר.[1]
*
אני שומעת את פושקין שר – את שומן הקציצות הרותח ניגר משפתיו, את הבירה הקרה זולגת מן השפם אל הסנטר, את חריקתה של רצפת העץ, את רשרושו של פרגוד התיאטרון הכבד המאובק, את פיהוקי יבגני, לחשושים באולם מלא, רגל הרקדנית רוקעת בתום פירואט אחד על קורות העץ של הבמה. אני שומעת את קרקוש הכרכרה על אבני הדרך הקרות – שם בארץ האבות. גם את השעמום אני שומעת, את חוסר התכלית, הלהט, את הכתיבה שלא צולחת, את קדחת התשוקה, פֹּה שֶׁקֶר, הֶבֶל, שִׁעֲמוּם, פֹּה אֵין מַצְפּוּן וְשָׁם טִמְטוּם; אני שומעת חריקה של שלג, יבבות נשים אשר לבן נשבר, אריג ספות נמתח תחת מחוכי גברת, מלמולי שיכר ומאס, שאריות יגון וכעס.
*
במגירת הסכו"ם שלנו בבית ילדותי היו חמישה מזלגות, שני סכינים, שלוש כפיות ושלוש כפות, מערוך אחד מעץ ומצקת ישנה מאוד אשר על ידיתה היו חרוטות דמויותיהם של רוסלן ולודמילה מעוטרות בציורי חוחלומה. בשעות בין ערביים, בעוד אמי ישנה בחדר הסמוך בין משמרת אחת בבנק למשנה, הייתי בוחנת בקפידה את הציור ומדמיינת את פושקין מתהלך בחתונה הגדולה וסוקר את רגליהן הארוכות של האורחות. ערגה מציפה אותו לאהבה ההיא על שפת הים. תהיתי אם היה איש שיחה קולח או שמא מתבונן שקט. מאוחר יותר, כשבגרתי קצת, נודע לי שלא היה גבוה וגם לא יפה במיוחד, ועם זאת נשים נפלו לרגליו. באירועים חגיגיים נהג לחרוז להן שירים ולרשום אותם במחברותיהן הקטנות. רושם רב התעורר אז בהן ובבעליהן סמוקי הלחיים והאף. פושקין נחשב בסביבתו משכיל נשגב, גאון, צאצא אפריקאי משונה, בעל עיני שד וטמפרמנט של משורר.
*
מֵאֵין פְּנַאי נִבְצַר מִמֶּנִּי/ סַפֵּר לָכֶם כָּל חָכְמָתוֹ;/ אֲבָל כְּלִיל-מַדַּע יֶבְגֵנִי,/ אֲשֶׁר חָקַר עַד תַּכְלִיתוֹ,/ אֲשֶׁר הָיָה לוֹ מְקוֹר-נַחַת/ וְצַעַר וְעָמָל גַּם יַחַד,/ וּבוֹ כָּל-הַיָּמִים הָגָה/ מִתּוֹךְ עַצְלוּת, מִתּוֹךְ עֶרְגָּה, –/ הָיָה מַדַּע חִשְׁקֵי-הַנֹּעַר,/ לוֹ שָׁר שִׁירֵי-תְהִלָּה נָזוֹן,/ עַל-כֵּן נִסְתַּם עָלָיו חֲזוֹן-/ חַיָּיו, סְפוּגֵי מְרִי וָזֹהַר,/ בְּמוֹלְדַבִיָה, בָּעֲרָבוֹת,/ הַרְחֵק מֵאֶרֶץ הָאָבוֹת.
כשבגרתי התאוויתי לתרגם אותו, את תנועותיו, את סגנונו, את הרהוריו. אחרי כן התגלו לי תרגומי לוינסון ושלונסקי והבדידות התפוגגה לאט. איך אפשר לספר יבגני כזה בין סמיכות אובך אפורה ללהט של אספלט כסוף? בין בנייני שיכון עבי רגליים? האם אפשר? האם מותר? האם צריך? ולמי?
*
בראשית הייתי מלאה בגעגועים לזמנים שבהם טרם חייתי ועם זאת היו חלק מחיי, בסיפורים לפני השינה שקראה לי אמא שלי, רזה וארוכה, ספר צהוב-דפים בין אצבעותיה ועיניה רצות על שורותיו והיא משנה את הקול ככה, בעדינות, כל אימת שמתחלפת דמות. קול המספר שלה סמכותי, עתיק, יודע כול. את הכריכה האפרפרה אשר השחימה מעט אחזה ביד אחת, ואילו בשנייה היתה הופכת את הדפים אחרי ליקוק עדין של קצה האצבע. "הוּא מְמַהֵר לִחְיוֹת, גַּם לְהַרְגִּישׁ נֶחְפָּז". וכשפתחה, תמיד באותה הדרך, באותו הקול, כבו אורות המכוניות שגלשו על התקרות והפחידו, כבו הצעקות מביתו של השכן, כבו ריחות הבשר הצלוי מהשכונה, כבה סאון הכביש והרחוב. נותרו רק מנורת הלילה, אני והיא ואור צהוב. ואנחנו בראשית המאה התשע-עשרה, יושבות למרגלות המיטה, בין רהיטי עץ חומים כבדים, אם ובת דנות בשירה. רומן שירה בחרוזים. כוסות התה נשארו על שולחן האוכל, הקנקן עוד חם, וילאות הקטיפה נוסכים אופל בדירה, מדיפים ריח של אבק. הבית שקט, כבד, נרדם. אני עוצמת את עיניי כדי לעצור כבר את היום, לגלוש אל השינה, ומולי – אונייגין, יהיר, יפה, חכם. יושב על הספה, משועמם, מחטט בציפורניים, מעשן ומתנשף. רוצה לצאת ולפטפט ובאותה מידה סולד, רוטן ובז לכל אדם. מבקש לקרוא מעט באחד מן הספרים ששוכבים על שולחן. אבל גם הם מאכזבים.
*
אולי בשביל שתיפתר לי חידת אונייגין יהיה עליי לצאת מתחום הבדיון ולפנות אל המציאות. אולי יידרש יותר מגבר אחד כדי לפצח דמות ספרותית אחת? הראשון: ידיד מלומד, שחור שיער ועיניים, שבערב אחד מיוחד שאלתי אם יסכים להתלוות אליי לאירוע הקראת שירה בבר מקומי המשלב יין וספרים, והוא נענה והתלווה. עמדנו בצד אגב שיחה קולחת והבטנו בהולכים ובאים כאשר ניגש אלינו אחד המרצים מהחוג לספרות באוניברסיטה גדולה בנגב. השתתקתי, ואילו מהידיד פרץ שטף דיבור שלא הכרתי עד כה. הוא החל לספר על פרויקט הדוקטורט שלו בספרות השוואתית, גרמנית ופרסית, ומיד נענה בציטוטי הר'אזלים של אוגוסט גראף פון פלאטן, ומשם הם גלשו לשיחה שוטפת על היריבות בין פון פלאטן להיינה, כי האחד היה אנטישמי והשני הומופוב. לבסוף הסכימו שהשירים של השניים יפים מאוד, הן של היהודי והן של ההומו, וחתמו בציטוט של רילקה. לאורך כל השיחה ביניהם התענגתי על טיבו של ידידי, על שליטתו במחקרו, על סקרנותו ופיוטו ופטפטנותו, המאפשרים לשתוק ולהתבונן. דרכו, כך חשבתי, אוכל לספר את הסיפור שלי. הנה, קמצוץ אונייגין.
*
השני: פגשתי אותו באיחור של עשר דקות בערב לח של מאי, מאופר בכניסת האמנים. הוא זירז אותי להיכנס, עיני התכלת הגדולות שלו ממוסגרות בקו עיפרון שחור ומבטו רדוף, תמיד קצת לא מכאן, גבוה ממני בשני ראשים ובעל יציבה מפוסלת. הוא קיבל את פניי בחום מתנשא טיפוסי לו והפריח לעברי צחוק מלגלג: "פף את מאחרת בעשר דקות, יפהפייה". כשחצתה רגלי האחת את דלת הזכוכית והאחרת עוד היתה על האספלט היפואי, חתכה אותנו כמו משום מקום מנהלת התיאטרון. "סליחה, מי זאת?" היא ירתה לעברו בנימה מושחזת כל כך ומכוונת כל כך שאפילו אצילות הסלע שלו נרעדה. "היא איתי", ענה בביטחון מחודש. "אין איתי, חתיכת ניאנדרתל. לכי תקני כרטיס אם את רוצה להיכנס". אף שמעולם לא היינו נאהבים, נצמדתי אליו לנשיקה כדי שלא נושפל שנינו. האולם היה מלא וממוזג. סביבי דיברו רוסית ועברית והיתה תחושה של התרגשות לקראת דבר חדש. זו היתה הצגה כזו, חגיגית. הגעתי לבד וידעתי כי אתגנב אל ידידי התמיר, הנחפז לגחמות וממהר לבוז, ברגע שאוכל. אף על פי שהטקסט של פושקין השתרך על הרצפה כמו פראק תיאטרלי ישן, ידידי נצץ על הבמה. בחזה מובלט ובכתפיים מרווחות הצליח לשרטט ליבגני אונייגין קלסתר מהימן ומהפנט של ממש שאחריו כל גילום אחר יכזיב. הוא אחז בקהל באגרופו. אפילו המשחק המשמים של עמיתיו לבמה לא שיבש את כוחו.
*
אני רואה מול עיניי ילדה גבוהה מדי, קצת גמלונית, מספרת בלהט על אחים שאין לה, על שם לא שלה, על זהות בדויה ובהמשך על חבר דמיוני, נהדר ואמיץ. בתום מאמינה שכך תקרב אליה את המעגל המקיף אותה, כמו פרח זר, פראי כזה, אשר צמח במעוקם וצבעו חלש. את אביה החליף אונייגין, לא כי כך היה צריך אלא כי כך יצא. האב נפקד אך היא נזקקה לדמות לבחור לפיה. גבר להשוות אליו את כל הנערים. היא מצאה אותו בין דפי הספר הפשוקים, והוא היה לגבר הראשון שהכירה ונדמה היה לה שכך צריך. היא התאהבה. אהבה שיש בה נכונות להשאיר הכול מאחור, להיכנס לים עם הבגדים באמצע הלילה, לרוץ אחריו כשמבצבץ זרזיף של שמש ליום חדש, לחפש אותו בין תאי השירותים במועדון, לפענח אותו, כל תנועה, כל שריר בפניו, לדעת את קולו, לחקור את מפת נפשו. אהבת טירוף שדינה רק בוז וצער. לימים בחרה להפוך עצמה לגבר שרצתה.
*
אני לא מצליצה לכצוס
לכתוס
לכתוב
כתבתי לידידי המלומד, שחור השיער והעיניים, שישב כמוני מול מסך המחשב הלבן, הוא בחדרו באוניברסיטת תל אביב, עמל על הדוקטורט, ואני בחדרי ביפו, אחרי סירוב נוסף מכתב עת לפרסם סיפור קטן, קטנטן, אישי נורא, אולי אישי מדי. חשבתי לפגוש אותו לכוס רוזה בנסיך הקטן. אולי צדק פון קלייסט כשכתב במסה על התהוותן ההדרגתית של מחשבות בשעת דיבור.
ידידי היקר, איש המחשבה, כתב פון קלייסט, אם יש דבר-מה שברצונך לדעת ואינך מצליח להגיע אליו באמצעות חשיבה, אני ממליץ לך לשוחח על הנושא עם המכר הבא שתיתקל בו.[2]
ואמנם קנאתי נתונה למי שחיו כך פעם, בציר זמן שבו המילים היו יקרות כל כך ובאו בקושי רב. היה צריך ללמוד אותן ולא כל אחד יכול. כיבדו אותן, כל אחת בנפרד. עמלו לכתוב אותן יפה, נכון. היתה להן חשיבות גדולה בזמן ובמקום שבו הנצו. ואצלנו, הכול זמני כל כך, ערפילי כל כך, המילים ממהרות להיקלד, להיאמר, בשגיאות, מילים-חצאי מילים, הברות ונהמות, לעתים סמל, סמלון, אצבע. הייתי מלאה בגעגועים לזמנים שלא חייתי.
*
האם בעזרת הידיד אונייגין כתב פושקין מסה? והרי אונייגין מעין מסאי בעצמו, אשר לא מצליח לבטא את רעיונותיו בכתב אך חי אותם בכל נשימה, משלב בהרהוריו רוחב יריעה, למדנות ובקיאות, תרבות ואמנות. בכול טבול האישי, הפרטי, הפרסונלי. ולאותו ידיד עוד ידיד – לנסקי, אשר מחלץ מאונייגין סיפור אשר מחלץ מפושקין את סיפורו. וכמובן, סיפור אהבה השזור בסיפור של אומה, של תקופה. שרטוטי ריאליה, תמונות במוזיאון. האם המשורר הדגול, הסופר וההיסטוריון הפרוזאי הוא גם מסאי? בדל מחשבה מזדחל בעקשנות, מוכיח את תוקפו בכל קריאה מחדש. האלמנטים המסאיים שם, מונחים באופן מושלם כמעט מדי, מעורר חשד. הכול בהיר ועם זאת אני לא שבעת רצון. יבגני אונייגין הוא טקסט מסאי של אלכסנדר סרגייביץ' פושקין. האומנם?
*
מֵהַפְקֵרוּת עוֹלָם שָׂבֵעַ/ עוֹד לֹא קָפְאָה בוֹ הַנְּשָׁמָה;/ בְּרֹךְ יַלְדָה, בְּלֶטֶף רֵעַ/ מָצְאָה נַפְשׁוֹ מְקוֹר חֻמָּהּ./ תְּמִים-לֵבָב הָיָה כַּיֶּלֶד,/ עוֹד שִׁעֲשְׁעָה נַפְשׁוֹ תוֹחֶלֶת,/ וּשְׁאוֹן עוֹלָם חָדָשׁ מַזְהִיר,/ צָדָה מֹחוֹ עוֹד הַצָּעִיר./ בְּמֶתֶק הֲזָיָה שִׁכֵּךְ אֶת/ כָּל פִּקְפּוּקוֹ, כָּל הִרְהוּרוֹ./ מַטְּרַת חַיֵּינוּ בַּעֲבוּרוֹ/ הָיְתָה חִידָה סְתוּמָה, מוֹשֶׁכֶת;/ בִּקֵּשׁ תָּמִיד פִּתְרוֹן רָזָהּ,/ וּבָהּ פִּלְאֵי פְלָאִים חָזָה.
(על לנסקי)
*
ידידי השלישי: זהוב שיער וכחול עיניים הוא נשכב על כורסתו, מביט אל התקרה בשעמום. מחשוף בית החזה שלו מזמין אבל לבו נועד לגבר. הוא מהרהר בפרי בימויו, בחזרות שנערכות בשיאן. חריצי עיניו חושפים קרעי שמים. אני מקריאה לו: עֵת עֹל הַנִּמּוּסִים פָּרַקְתִּי/ וָאֶעֱזֹב מַדּוּחֵי-שָׁוְא,/ כָּאָח וָרֵעַ בּוֹ דָבָקְתִּי./ לִבִּי מָשְׁכוּ תְכוּנוֹתָיו:/ זוֹ שְׁאִיפַת-חֲלוֹם מַתְמֶדֶת,/ זָרוּת הָאֹפִי הַמְיֻחֶדֶת/ וְהִגָּיוֹן צוֹנֵן-דּוֹקֵר;/ מַר-לֵב הָיִיתִי – הוּא קוֹדֵר./ יָדַעְנוּ שְׁנֵינוּ חִשְׁקֵי-לַהַט;/ דִּכְּאוּ אֶת שְׁנֵינוּ חַיֵּי רִיק/ וּבַלְּבָבוֹת דָּעַךְ הַזִּיק;/ אָרֹב אָרְבָה לִשְׁנֵינוּ יַחַד/ מִשְּׁנוֹת הַנֹּעַר שִׂנְאָתָם/ שֶׁל הַגּוֹרָל וּבְנֵי-אָדָם.
הוא חושב, ואז אומר: אני לא מבין. מה הוא רוצה, אונייגין? כלום לא די לו, ידו בכול והוא סובל. אני יושבת לרגליו, מביטה בו משליך ממנו כל זרזיף של אהבה, מתעצל לחוש חיבה. כל כך טרי וריחני, גבעול יציב ועסיסי ובראשו עלי כותרת צהובים. קרניים עדינות חמות זולגות לחדר בין סדקי התריס ומלפפות את קצות שערותיו בהילה של אוגוסט. אבקנים חגים בחדר, נגלים ונסתרים באלומות השמש. פסנתר "בנטלי" כהה מבשם את החלל בריח עץ ישן. אני נזכרת באריה של ויולטה: אמאמי, אלפרדו, בדיומא ובגברת עם הקמליות.
מה הוא רוצה? הוא חוזר וממלמל לעצמו, כעת כשסיגריה מגולגלת בפיו. מה הוא רוצה, אונייגין?
*
כִּכְסִיל אָהַבְתִּי בְּאֵלֶם פִּי…
מהדורה מקוונת | נובמבר 2022
דימוי: פירוק וחיבור, 2019, אקריליק על קנבס, 120×50, מעיינה הראון וכטל
[1] הציטוטים לקוחים מתוך תרגומו של אברהם לוינסון ליבגני אונייגין (רומן בחרוזים) מאת א"ס פושקין.
[2] הציטוט לקוח מתוך: פון קלייסט, היינריך: על התהוותן ההדרגתית של מחשבות תוך כדי דיבור, מטעם 17, עמוד 138-142