"איש בלי חרצן": על האני המפורק ועל היעדרו

אִישׁ בְּלִי חַרְצָן / חַלּוֹן בְּלִי בַּיִת (רחל חלפי)

הייתי צריך לפתוח חשבון בנק במדינה אחרת. כבר היה לי חשבון בנק במדינה שלי. אבל שלחתי ארגזים למדינה האחרת ושניים נתקעו במכס, וכדי לשחרר אותם הייתי צריך לשלם בכרטיס אשראי מקומי. ככה זה. "לפתוח חשבון בנק? אין קל מזה", צהל האתר של הבנק. היום הכול מקוון. תוריד אפליקציה, תעשה אימות זהות, וזהו.

ניסיתי להוריד את האפליקציה. היא לא זמינה באזור שלך, נזף בי גוגל פליי. אולי תשנה אזור בהגדרות? ניסיתי לשנות אזור בהגדרות. אין בעיה, רק תעשה אימות זהות, וזהו.

איך אתה מעדיף את אימות הזהות שלך? חם, קר, עם סלט בצד? העדפתי בהודעת טקסט. אין בעיה, אמר לי גוגל פליי, נשלח לך הודעה לטלפון. איזה טלפון, שאלתי? גוגל פליי שתק. הוא אף פעם לא עונה. אבל ידעתי, הוא שותק כמו מניאק, לא כמו קונפוציוס. גוגל פליי התכוון לשלוח לי הודעה לטלפון הישראלי. רק שהחלפתי סים במדינה האחרת. הייתי חייב להחליף סים, כי ספק האינטרנט דורש מספר מקומי. גם הבנק דורש מספר מקומי. אותו בנק ששיגר אותי על המסלול שעכשיו מאלץ אותי להחזיר את הסים הישראלי.

לופ.

החזרתי את הסים הישראלי. קיבלתי הודעת אימות זהות. אני ישראלי. שיניתי את האזור למדינה אחרת ושוב חזרתי לסים המקומי. אני כבר לא ישראלי.

הורדתי את האפליקציה. ניסיתי לפתוח חשבון בנק. עכשיו התרבו אפשרויות אימות הזהות כמו ארנבים בעונת ייחום. קוד אישי של חמש ספרות. שם הנעורים של אמך. בית הספר היסודי שלמדת בו. מספר כרטיס האשראי המקומי. עוד אין לי, לחשתי לאפליקציה. אין בעיה, היא השיבה במאור מסך, תיכנס לאתר הבית של הבנק ותעשה זיהוי משם. נכנסתי. אתר הבית אמר שאוטוטו מסיימים, רק אימות זהות אחרון: באמצעות אפליקציה נפרדת לשיחות וידיאו עם הבנק.

הורדתי את אפליקצית הווידיאו. עכשיו תלחץ על כפתור הווידיאו באפליקציה המקורית, אמר עמוד "השאלות הנפוצות". אבל לא היה כפתור. התקשרתי לשירות לקוחות. היתה שם הודעה – השירות מתבצע רק בצ'אט. נכנסתי לצ'אט. לפני שנתחיל לדבר, הסביר לי הבוט החביב, רק כמה שאלות מקדימות לצורך אימות זהות.

* * *

זהות? אימות? מהי "האמת" לגבי "הזהות" שלי? יש דרך לשאול את השאלה הזאת בלי מירכאות? ברצינות גמורה?

החיים בעולם האפליקציות הדיגיטלי מפגישים אותי שוב ושוב עם שאלת הזהות שלי. מעולם לא פוּקפקה, מעולם לא נאלצה להתעקש על קיומה המשוער, הארעי, יותר מאשר בזמן הזה. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ובכל יום ויום חייב אדם לאשר, בפני רשויות האינטרנט, שהוא אכן הוא עצמו.

שכן הספק תמיד ינקר; גוגל ומייקרוסופט תמיד ייתנו בך מבט מלוכסן, מצמצם אישונים. זכרת את סיסמת הכניסה? יופי, אבל אולי זה מישהו אחר שגילה אותה רשומה איפשהו? קיבלת את הקוד בהודעה? יופי, אבל אולי מישהו בדיוק חטף את המכשיר מידיך והזין את הקוד במקומך? הטבעת את אצבעך? יופי, אבל אולי מישהו כרת לך את האצבע והוא מסתובב איתה בעולם כדי לפתוח מחסומים באמצעות זהותך הגנובה?

אתה מנסה להרגיע את עצמך. זה לא שהם מפקפקים בזהות שלי. הם רק מפקפקים בשיטת האימות שלה, ולכן ממציאים כל הזמן עוד ועוד שיטות. מתחת לכל שיטות האימות האלה ניצבת זהות אחת, אחדותית ויציבה. והיא שלי.

תוכיח. תוכיח שזה לא "צבים כל הדרך למטה". אחרי שמנכים ממך את הזיכרון שאולי השתבש, את הראייה, את יכולת ההקלדה, את טביעת האצבע, את חתימת הרשתית, את חתימת הקול, אחרי שמנכים ממך את כל התכונות שאינן בנות הפקעה – מה נותר ממך? מהו גלעין הזהות היציב, האחדותי והקבוע, מתחת לשטף הבלתי פוסק של רשמיך, התנסויותיך, זיכרונותיך, רקמות העור המתקלפות ומתחלפות, חלבוני התאים שמתחדשים בלי הרף?

* * *

וּמָה

וּמָה   וּמָה   וּמָה
וּמָה מַחֲזִיק אֶת כָּל זֶה
מִבִּפְנִים
מָה בִּי   מִי בִּי   מְחַבֵּר
אֶת נֶפֶץ חֶלְקִיקַי הַנְּפוֹצִים
שֶׁלִּי   שֶׁלִּי  אֲנִי   אֲנִי   וּמָה
כָּל זֶה וְאֵיךְ כָּל זֶה דָּבֵק
בְּתוֹךְ הֵתּוֺֹֹֹכָכִי שֶׁלִּי
הַנִּשְׁכָּח לִי וְנִבְרָח לִי כָּל
הַזְּמַן שֶׁלִּי כָּל הַזְּמַן שֶׁלִּי
שֶׁאֲנִי שׁוֹכַחַת
לְלַטְּפוֹ

וְרַק
יָדַי וְצִפָּרְנַי
נֶאֱחָזוֹת
בַּעֲקֵבוֹ

(רחל חלפי, מתוך: פרטים סודיים מן הקלסר השקוף, הקיבוץ המאוחד, 2007)

אני יוצא למסע בעקבות האני האבוד, ומחפש לי בני לוויה; הוגים, כותבים וחוקרים, שמעמידים סימן שאלה גדול ועקרוני מעל הזהות האישית. לצד המחשבות האנליטיות, אני צמא גם למילים של הנפש, ומטבע הדברים פונה אל השירה. אנחנו מורגלים לחשוב על המשוררים הגדולים כדמויות בעלות אגו כביר ומסנוור – כמי שחצבו בעולם דמות איקונית ששייכת להם בלבד. אבל שירה גדולה ואולי גם מעניינת יותר יכולה לצמוח דווקא מתוך עמדה הפוכה, כזו שמערערת על האגו המשוררי הבהיר, האחדותי, העקבי, ומעמידה תחתיו ריבוי של פרסונות, שירה שמפקפקת במהימנותו של הקול הדובר ובשקיפותו של המשורר לעצמו. ניסוח תמציתי שלה ניתן למצוא אצל ג'ון קיטס, במכתב מצוטט למכביר אל ידידו ריצ'רד וודהאוז, שהציב את "מודל ההיעדר" כאידיאל פואטי: "באשר לאופי הפואטי עצמו […] הוא איננו עצמו – אין לו עצמיות – הוא כל דבר ולא שום-דבר – אין לו אופי […] משורר הוא היצור הפחות שירִיי (פואטי) בעולם; משום שאין לו כל זהות – הוא נמצא כל הזמן באיזה גוף אחר וממלא אותו" (ג'ון קיטס, מבחר כתבים, עמ' 39, ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 1984, תרגום: דן דאור).

הדוגמה הידועה מכול למשורר כזה הוא פרננדו פסואה הפורטוגלי, שחיבר יצירות תחת לא פחות מ-70 שמות שונים, ולחשובים שבהם אף בדה ביוגרפיות פרטיות ומפורטות. בתחומי השירה העברית, המשוררת שקראה תיגר על האני באופן המתריס, עתיר הדמיון והרדיקלי ביותר היא רחל חלפי (כפי שזיהה זאת היטב אריאל הירשפלד כבר לפני עשרים שנה). אני אורז לי כמה מן השירים של האישה החכמה והאירונית הזאת כצידה חיונית לדרך.

הפירוק של האני בשירים של חלפי מעניין אותי במיוחד בגלל הרבגוניות שבו. הוא מתרחש בו-זמנית ברמת השפה, ברמת החוויה וברמת החשיבה המושגית; הוא מעורר פליאה, לפעמים חרדה עמוקה, אבל גם התרחבות לב וציפייה דרוכה. המקום שהתפנה מן האני מתמלא בגלריה של דמויות שהמשוררת נכנסת לעורן – ליצנים ומכשפות, דגים ותמנונים, גרמי שמים וחיידקים; כולן היא, ואף אחת מהן איננה היא. לא במקרה הקדישה חלפי מחזור שירים לפרננדו פסואה. דווקא לו, כי "יֵשׁ לִי בּוֹ אֶת כָּל הַגְּבָרִים/ יֵשׁ לִי בּוֹ כְּלוּם שׁוּם/ אָדָם יֵשׁ לִי בּוֹ אֶת אֵין/ הֲיֵשׁ בִּי/ שֶׁאֵינֶנּוּ אֵינֶנּוּ" ("הָקִיץ אֶחָד עַל פֶרְנַנְדוּ פֶּסוּאָה", תרשימי זרימה, הקיבוץ המאוחד, 2017). בעשרות משיריה היא מתנכלת לעצמי בכינויים מקטינים, מזעירים, שוללי-תוכן: "איש בלי חרצן", "אישה קרעי-עננים", "זאת עם הבּלִי", "זרזיר קטן", "אבזר-במה" ועוד. סופו של השיר " וּמָה" רומז בבירור ללידת יעקב ("ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו", בראשית כ"ה, כ"ו); סכסוך האחים הקמאי מקרין על הסכסוך התמידי בין האדם לעצמי שלו וחושף את השניוּת שבו: היאחזות נואשת שהיא בו-זמנית ניסיון אכזרי להטלת מום. וברקע מרחף כל הזמן פרדוקס טורד שלווה: אם העצמי עצמו מוטל בספק, מי הוא שמטיל בו ספק?

* * *

אפשר לחשוב על האני על כמו על הספינה של תזאוס בפרדוקס היווני העתיק. על פי סיפורו של ההיסטוריון פלוטרכוס, הספינה חוזרת מכרתים לאתונה ושם עוגנת בנמל. במרוצת השנים נרקבות קורות העץ שלה, והמלחים מחליפים אותן, בזו אחר זו, בקורות חדשות. אחרי זמן-מה כל הקורות המקוריות הוחלפו בחדשות. כעת בונים מן הקורות הישנות ספינה נוספת, והשאלה היא: מהי הספינה של תזאוס? זו שהוחלפו בה הקורות כולן, או זו שהורכבה מחדש מן הקורות הישנות?

הבעיה הפילוסופית היא בעיית הזהות: מה הופך עצם מסוים למה שהוא? החומרים שמהם הוא עשוי? התכלית שלשמה נבנה? ומה בדבר יצורים חיים, לרבות אנשים? אפשר להשתיל היום לב או ריאה מלאכותיים, אפשר להרכיב תותבות. נניח שאפשר להחליף כל חלק אורגני בגוף שלי; האם אחרי ההחלפה אמשיך להיות אני, עידן לנדו? התשובה המקובלת היא שהזהות שוכנת במוח או בנפש. גם את המוח אפשר יהיה להחליף יום אחד, ואולי גם להעתיק את תכולתו ולשמור אותה באופן דיגיטלי. האם במקרה הזה נאמר שהזהות נשדדה, או הוכפלה?

כל אלה דיונים מעניינים מאוד, אבל נדמה לי שאינם יורדים לשורש התהייה על עצם מציאותה של "זהות" כלשהי. הדיונים מניחים את מציאותה, ואילו אני, הודות לתזכורות חוזרות ונשנות של גוגל ומייקרוסופט, כל הזמן מפקפק בה. הפקפוק הזה קודם לכל ניסיון להחליף בי תאים או להשתיל בי איברים מלאכותיים. ככה, כמו שאני, לא ברור לי בכלל מהי הזהות שלי.

המפתח הוא תחושת הרצף בזמן, לא? לדיוויד יוּם היתה תובנה עוכרת שלווה בנוגע לרצף המדומה הזה. אשוב אליו בהמשך.

* * *

אווטאר. פייק. בוט. פרופיל פיקטיבי. זהות וירטואלית. הרשת ממציאה כל הזמן וריאציות על זהות, אבל כולן מגויסות למלחמה אחת: נגד הזהות בה"א הידיעה, נגד האמת היחידה שלה. ולתחושתי, זאת מלחמה שהוכרעה מראש לטובתן. הרי אף פעם לא היתה זהות אחת ויחידה. הרשת פשוט הקרינה על מסך ענק את כל הפיצול הפנימי הזה, העניקה שם וכינוי ואייקון לשלל הזהויות שתמיד היו טמונות בשם הפרטי היחיד. אבל אם דבר לא השתנה, מה פשר ההרגשה של תבוסה מוחצת?

הזהות היא אשליה, נדמה לי שזה השיעור הראשון בזן בודהיזם. זה תמיד הפליא אותי, השכנוע העמוק הזה ב"זהות" שיש לזנוח, להתעלות עליה, לפורר ולמוסס. לו הייתי בודהיסט, הייתי בודהיסט גרוע מאוד; לא הייתי מבין מהו הדבר הזה שמוכרז כאשליה, על מה יש להתעלות, את מה צריך לזנוח. האובססיה של הזן בודהיזם עם האגו (שיש להתגבר עליו) נראית לי כמו תמונת ראי של האובססיה של תרבות המערב עם האגו (שיש לטפח ולעדן). שתיהן מניחות את המבוקש, כלומר את הנעדר.

* * *

במשך שנים רבות חשבתי שהיעדר תחושת זהות מוצקה הוא מין ליקוי פרטי שלי; אולי לא פתולוגי, אבל לבטח לא משהו לנפנף בו בפומבי. הפרגמנטציה של הזהות הדיגיטלית, באופן אירוני, הסבה לי רווחה מסוימת (לצד תסכולים בלתי נמנעים), באשר היא הדהדה, גם אם באורח עקום ומניפולטיבי, משהו שתמיד חייתי בו, והוא חי בי. אבל אז נתקלתי בטקסט קצר ומדהים של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס, שביטא בדיוק את אותה תחושה. זו ההקדמה שלוי-שטראוס כתב לספרון מיתוס ומשמעות שיצא לאור בשנת 1978, ובה הוא עומד על הזיקה העמוקה בין היעדר תחושת זהות אישית לבין תיאורית המיתוס שהוא פיתח.

אף על פי שאדבר כאן על אודות דברים שכבר כתבתי בספרַי, במאמרַי וכיוצא באלה, לצערי, אני שוכח את מה שאני כותב מרגע שנשלמה כתיבתו. קרוב לוודאי שהדבר יעורר כמה וכמה בעיות. למרות זאת, אני סבור שיש לכך חשיבות-מה, הנעוצה בכך שאין לי כלל תחושה שאני הוא הכותב את ספרַי. תחושתי היא שספרי נכתבים דרכי, ומשעברו דרכי, אני חש ריק ודבר לא נותר.

אולי תזכרו כי כתבתי בעבר שהמיתוס מתהווה באדם שלא בידיעתו. טענה זו נדונה רבות וחברי למקצוע דוברי האנגלית אף מתחו עליה ביקורת, משום שחשו כי מנקודת המבט הניסיונית, פסוק זה הוא חסר מובן מכל וכל. אלא שעבורי הוא מתאר חוויה פשוטה, מפני שהוא מציג במדויק את האופן שבו אני תופס את יחסי לעבודתי. רצוני לומר, עבודתי מתהווה בי שלא בידיעתי.

מעולם לא היתה לי, ועדיין אין לי, תחושה של זהות עצמית. אני רואה עצמי כמקום שמתרחש בו דבר-מה, אך אין "אני", אין "עצמי". כל אחד מאיתנו הוא מעין צומת שכזה שמתרחשים בו דברים. הצומת סביל לגמרי, משהו מתרחש בו. דבר-מה אחר, שאינו נופל ממנו בתוקפו, מתרחש במקום אחר. אין זה עניין לבחירה, ישנה רק האקראיות.

איני מתיימר כלל וכלל לטעון כי מכיוון שזו הדרך שבה אני חושב, אני רשאי להסיק שכך חושבת גם האנושות כולה. אך אני מאמין כי לכל מלומד או מלומדת דרך החשיבה והכתיבה הייחודית לו ולה, הפותחת בפנינו נקודת מבט חדשה על האנושות בכללה. והעובדה שאני באופן אישי בעליה של נקודת מבט ייחודית שכזו, אולי מתירה לי להצביע על דבר-מה שיש לו תוקף, בעוד האופן שבו חושבים חברי למקצוע פותח נקודות מבט אחרות, וכולן תקפות במידה שווה.

(מתוך: מיתוס ומשמעות: פענוח קוד התרבות, בבל, 2010, תרגום: נמרוד בר-עם)

לוי-שטראוס מתאר תחושה של היעדר סוכנות (agency), שמשבשת לחלוטין את הזהות העצמית. אנחנו כמובן לא יכולים להעלות על דעתנו שאחד ההוגים המשפיעים והמקוריים במאה העשרים לא היה סוכן פעיל של רעיונותיו ומעשיו בעולם. אבל זו לא הנקודה; מה שחשוב הוא מה היתה תחושתו העצמית, איך הוא תפס את התנהלותו בעולם. היעדר סוכנות הוא תחושה שמוכרת לי היטב, והיא קשורה לראייה רחבה יותר של המציאות כשטף של אירועים אקראיים, מחוץ לשליטתי. בגילוייו הפתולוגיים, היעדר סוכנות מאפיין חולים סכיזופרניים, שמדמים קולות זרים בראשם ומחשבות חוצניות ש"הושתלו" בהם. אבל גם אלה מצבים שכל אדם "נורמלי" חווה מדי פעם. הגבול בין בריאות נפשית למחלה נפשית איננו חד-משמעי, ובמשתמע, הזהות שמגולמת במצבים האלה תמיד מוטלת בספק.

* * *

הַדָּבָר הַזֶּה   שֶׁאֲנִי

הַדָּבָר הַזֶּה   הַכֻּלִּי
שֶׁאֲנִי כְּמֵהָה לוֹ
שֶׁיָּכִיל גַּם אוֹתִי בְּתוֹכוֹ
כְּאֶחָד מִכֵּלָיו
הַזְּעִירִים

הַדָּבָר הַזֶּה – אֵיךְ
לְהַרְגִּישׁ אוֹתוֹ הוֹלֵךְ בַּכֹּל
גַּם כְּשֶׁאֲנִי
קְטוּעַת נֶפֶשׁ
קְטוּעַת אֲנִי –
גַּם אָז
לִהְיוֹת
שְׁרוּיָה
בְּתוֹכוֹ

אֲפִלּוּ מְעַט,   לְרֶגַע קָט
בֵּינוֹת
גֵּרוּשֵׁי הַנֶּפֶשׁ מִן הַגּוּף
בֵּינוֹת
גֵּרוּשַׁי
מֵעַצְמִי

(רחל חלפי, מתוך: תרשימי זרימה, הקיבוץ המאוחד, 2017)

הבלבול המוחלט של נעדרי תחושת הזהות העצמית הוא הבלבול בין מה שנעדר למה שנשאר. האם הנפש נעדרת ("קטועת נפש") או שמא הגוף נעדר (את "גירושי הנפש מן הגוף" אפשר להבין כנפש שנותרה בלי גוף). הראייה הזאת נעוצה בפיצול המלאכותי בין הגוף לנפש, מורשת מערבית שראשיתה בנצרות הקדומה ושיאה בדקארט, דיכוטומיה כוזבת שצובעת כל דיבור על האני. אבל האני הוא עירוב מוחלט של גוף ונפש מפולשים זה לזה, שברגיל נתפס ונחווה כאחד. אובדנה של האחדות הזאת הוא מוקד הכאב והכיסופים של השיר הזה, כיסופים אל כֻּלִּי שהוא גם כְּלִי, מחסה מגונן שאפשר "להיות שרויה בתוכו". החיים בלעדיו הם חיים חשופים. אבל השיר גם מרמז שהכמיהה מופרכת; היכן הוא המקום הזה, בינות לגירושים? איך ייתכן מקום שהוא לא פה ולא שם, לא אני ולא לא-אני?

* * *

אף פעם לא היתה לי תחושה מוצקה של אני. זיכרונות הילדות שלי צללו לתהום הנשייה זה מכבר. נתחים נכבדים מתקופות מאוחרות יותר – בית הספר, טיולים אחרי הצבא, לימודים באוניברסיטה – גם הם נמחקו מן הזיכרון. זה לא עניין של גיל; הזיכרונות פשוט לא נצברו. כאילו מטלית לחה עברה וניגבה את הרישומים הקלושים של מראות, אנשים, חוויות. אני כמובן מסוגל "להיזכר" בעבר שלי באמצעות עזרים חיצוניים: תמונות או שמות של מקומות, מפגש אקראי עם מישהו מן הילדות. אבל אני זוכר את עצמי כזר, לא כעצמי. יש נקודת הווה, שחווה חוויות, סופגת תחושות, והיא עצמי. אבל כל השתקפות עבָרית שלה נדמית לי כמישהו אחר: קרוב, לפרקים מוכר ולפרקים מוזר, ובכל מקרה, לא אני.

בפילוסופיה של הנפש ובסמנטיקה של שפה טבעית קיימת הבחנה בדיוק כזאת: תפיסה של האני כעצמי (de se) לעומת תפיסה של האני כאובייקט בין שאר האובייקטים בעולם (de re). ישנם מבנים לשוניים שמבטאים את ההבחנה הזאת, כמו זה:

1. עידן ציפה שהוא ייכשל בבחינה.

תארו לכם שעידן כתב בחינה ולאחר שבוע מישהו מביא אותה לידיו והוא מעיין בה. עידן מגיע למסקנה שהבחינה גרועה מאוד ושהכותב ייכשל בה. במצב עניינים נורמלי, עידן מזהה את כתב ידו, יודע שהוא מי שכתב את הבחינה, וכך מגיע למחשבה בגוף ראשון: "אני אכשל בבחינה". זאת מחשבה על אודות עצמו. לעומת זאת, במצב עניינים קיצוני, עידן לא מזהה את כתב ידו. הוא עדיין מגיע למסקנה שכותב הבחינה ייכשל, אבל הוא מנסח אותה בראשו בגוף שלישי ולא בגוף ראשון: "הוא (כותב הבחינה) ייכשל". כך או כך, משפט (1) יהיה אמיתי בכל אחד משני התרחישים האלה. זאת משום שכינוי הגוף "הוא" יכול לסמן מחשבה על אודות עצמו או על אודות אובייקט (שנקרא "עידן").

לא זה המצב במשפט הבא:

2. עידן ציפה להיכשל בבחינה.

המשפט הזה בהכרח מייחס לעידן מחשבה על אודות עצמו. במצב הקיצוני שבו עידן אינו מזהה את כתב ידו בבחינה, (2) יהיה פשוט שקרי.

העובדה שמחשבה על אודות עצמי זוכה לייצוג לשוני ייחודי – בכל שפה, ולא רק בעברית – מן הסתם מלמדת עד כמה היא מרכזית בקוגניציה האנושית. זיהוי עצמי הוא תכונה אוניברסלית, שקשה לדמיין חיים אנושיים בלעדיה. אבל כאן נפער הפער בין התובנה הבלשנית-פילוסופית לזו הפסיכולוגית. אדם יכול לזהות את עצמו בכל רגע ורגע מבלי להבין לאשורו של דבר מה פשר זהותו. אני יכול לזהות את הצבע הכחול ולהבחין בינו לבין צבעים אחרים; אני יכול לתת דוגמאות לעצמים שצבעם כחול; ובכל זאת, אם אתבקש להסביר מה זה כחול, איאלם דום. אני מוקף מילים ומושגים – בלוקצ'יין, טנזור, אקטוארי – שאני מזהה, ועדיין אין לי מושג מה משמעותם. אין כל סתירה ביכולת לזהות את עצמי מבלי להבין מה הופך אותי לעצמי, מהי הזהות של האובייקט הזה בעולם, "עידן".

וזה אולי מה שמכאיב כל כך: שאין כל סתירה. שאתה יכול להתנהל בעולם מבלי לטעות לרגע במי שאתה וגם מבלי להבין מדוע זה כך.

* * *

עולם הסיסמאות הפך למבוך אינסופי, שמסלוליו משתבללים עוד ועוד: מארבעה תווים לשישה תווים לשמונה תווים. לאחרונה התבקשתי ליצור סיסמה אישית בת שישה-עשר תווים. כמו סועד שאינו מסתפק עוד במנות הפשוטות, האינטרנט דורש ממך תחכום גובר והולך: שיהיו ספרות, אותיות, אותיות רישיות, סימנים. אתה מזמן לא זוכר את הסיסמאות שלך; הדפדפן אמור לזכור אותן בשבילך.

כלומר, אתה לא זוכר מה מזהה אותך. יש תוכנה שזוכרת בשבילך.

אחת לכמה חודשים "המערכת" מבצעת אימות זהות מחודש בשרתי הדוא"ל. איני מוצא את ידיי ואת רגליי בין הסיסמה האישית שלי במייקרוסופט, הסיסמה המוסדית, הסיסמה לבנק, לקופת החולים, לספק האינטרנט. כל אחת מתעדכנת במועד אחר. הגישה לכל אחד מן השירותים הבסיסיים בחיינו הולכת ונדמית לחדירה מתוחכמת אל בונקר סודי ומבוצר, פיצוח עיקש של צפנים ומנעולים לאין קץ. תכופות אני מקליד סיסמה אקראית מאלו שמתרוצצות בראשי, בתקווה שאחת מהן תקלע. במוקדם או במאוחר זה יסתיים ב"איפוס סיסמה".

יש משהו מעליב ב"איפוס" הזה, לא? נאפס לך את הסיסמה, כי הזיכרון שלך אפסי, אפס. אתה מסתער שוב ושוב על השדה הריק של הסיסמה, טועה וניגף מפניו, כמו מי שניצב לפני שער החוק. והנה הוא נסגר כעת.

* * *

אם אין דרך אובייקטיבית, "חיצונית", להגדיר את זהותו של אדם, מה בדבר הגדרה פנימית?

נדמה שזהות אישית נסמכת על תחושה סובייקטיבית של רצף בזמן. בכל רגע ורגע אני קיים כ"פרוסה" בזמן; הרצף המחובר של הפרוסות הללו יוצר את האני – "כיכר הלחם" שהיא הזהות האישית. וכיוון שהפרוסות שכבר חלפו מתקיימות בזיכרון בלבד, הדרך לגבש את הזהות הזאת – או לשבש אותה – עוברת בזיכרון. זה מקור הקסם והאימה שמהלכים עלינו ספרים וסרטים שבמרכזם גיבור שזיכרונו נמחק או הוחלף: " לבו של אנג'ל", "זיכרון גורלי", "ממנטו", "זהות כפולה", "זהות לא ידועה" ואחרים. לכל אורך הסרט אנחנו מתחבטים בשאלה המטרידה הזאת: הוא עדיין אותו אדם? הוא יכול לחזור להיות אותו אדם?

זיכרון הכרחי לזהות האישית, אך אינו מספיק. בפרדוקס מפורסם מן המאה השמונה-עשרה הראה הפילוסוף תומס ריד כי ייתכן שאדם זקן יזכור אירועים מחייו כאדם צעיר אבל לא מחייו כילד, בעוד שכאדם צעיר עדיין זכר את אירועי ילדותו. לו זיכרון בלבד היה מכונן את הזהות האישית, הזקן והצעיר היו אותו אדם, הצעיר והילד היו אותו אדם, אבל הזקן והילד היו אנשים שונים. פרדוקס. אם כך, נחוץ רצף כלשהו של מצבים מנטליים – זיכרונות, כוונות, רצונות – מבלי שתידרש זהות מוחלטת בין כל שני שלבים לאורך הרצף הזה. חזרנו לדימוי פרוסות הלחם. האם מה שהופך אותן לכיכר, ליש אחדותי, הוא הסמיכות שלהן במרחב ובזמן, הדוֹמוּת של כל שתי פרוסות סמוכות זו לזו במרקם, בגוני המעטה החיצוני, במבנה בועות האוויר שבתוכן? האם הדומות הזאת ומידתה (הפרוסות יותר או פחות דומות) הוא עובדה בעולם או תוצר של הדמיון האנושי?

שוב אנחנו צועדים על פי תהום של פרדוקסים. מיהו בעל הדמיון ששופט את מידת הדומות בין הפרוסות של "האני" – אם לא אותו "אני" שאין להניחו מראש?

כשאני חושב על הזהות האישית שלי לאור מודל כיכר הלחם, אני יכול לזהות הרבה מאוד "פרוסות", אבל הצרה היא שהן אינן מאורגנות בשום תבנית. לא רק ממד הזמן נאבק עליהן, אלא גם ממדים סובייקטיבים לגמרי, כגון צבעים וריחות שמשכו אותי, מלודיות שמתנגנות בי כבר שנים, אנשים ומקומות שאני פוגש בהם שוב ושוב. כל אחד מושך לכיוונו. זה לא כיכר לחם, זה משטח עבודה עצום, מקומח, שפזורות עליו ללא סדר פיסות בצק מרודד, גושי בצק שטרם רודדו, פרוסות לחם יבשות וחצי אכולות, צנימים שרופים למחצה ומערוך שלא נעשה בו כל שימוש. זה אני, אין דימוי מדויק יותר שלוכד את תחושת "הזהות" שלי (ולעולם לא אסיר ממנה את המירכאות, כי רק הן מזכירות לי שמה שאחוז ביניהן הוא סימן ללא מסומן, שגרת לשון שאינני מבין).

* * *

הַעֲמָדָה

הַעֲמָדַת פָּנִים
נֶעֶמְדָה לִי בִּפְנִים
הַבּוּשָׁה לְגַלּוֹת
אֶת חֶסְרוֹן-פָּנַי   אִי-פָּנַי הָאֵינָן
פָּנַי הַפְּזוּרוֹת כִּכְתָמִים שׁוֹכְבִים
עַל כָּל פָּנִים   פָּנַי הַשּׁוֹכְבוֹת אַפְּרַקְדָּן
אֵין-אוֹנִים   שׁוֹתְקוֹת אֶת כְּלוּמָן
וַאֲנִי אֵין-עוֹנִים   אֵין עוֹנָה לָהֶן   לַכְּלוּם הַזֶּה
לִכְלוּמָן הַפָּזוּר   הַשּׁוֹכֵב   אֵין
וּבוּשָׁה פּוֹשָׂה בְּאֵיבָרַי
וּבַכְּלוּם הָרוֹפֵס הָרֵיק הַשּׁוֹכֵב נֶעְדָּר
וַאֲנִי חֲצוּפָה לְהַעֲמִיד
מִבִּפְנִים
כִּתְמוֹכוֹת
כְּפִגּוּם
כְּשֶׁקֶר
כְּשֶׁקֶר
שֶׁיֵּשׁ לוֹ
רַגְלַיִם
לְהַעֲמִיד
פָּנַי   הַלֹּא

(רחל חלפי, מתוך: תרשימי זרימה, הקיבוץ המאוחד, 2017)

בשיר המבריק הזה הפָּנִים והפְּנִים מהתלים זה בזה באורח משחקי לכאורה, אך מבעד לתרגילי השכיבה והקימה מסתננים הבושה והתסכול. כל פרויקט האני נתפס כאן כמאמץ מתיש לדובב את הנעדר, להעמיד פנים, ממש מילולית להעמיד את הפנים השוכבות, הכלומיות, גם כשאין בהן כל ממש, לתת לשקר רגליים שיעמוד עליהן, למרות שהוא ריק, הפנים אינן, "פָּנַי הַלֹּא".

* * *

התחושה היסודית שלי, של "זהות" כריבוי מסוכסך שאיננו יוצר שלם, מוצאת לה משענת בדיון הפילוסופי של הספקן דיוויד יוּם במושג הזהות האישית; דיון שבסופו מוטלת גופתה הסרוחה של הזהות על קרקעית המחשבה, מפורקת ומנושלת מכל עיטוריה. יום ממש קורא את מחשבותיי כשהוא כותב:

אני, כשאני נכנס עמוק-עמוק לתוך מה שאני קורא "עצמי", נתקל תמיד באיזו תפיסה פרטית של חום או קור, של אור או של צל, של אהבה או של שנאה, של כאב או של הנאה. לעולם איני מצליח להציץ ב"עצמי" רגע אחד ללא תפיסה, ולעולם אינני מצליח לצפות במשהו חוץ מאותה תפיסה.

(מסכת על טבע האדם, עמ' 216, שלם, 2013, תרגום: יפתח בריל)

הביקורת של יום על העצמי היא הקצה העליון והמחודד של ביקורתו על מושג העצם, ואין כמו זיקתם של שני המושגים בעברית (עצמי=עצם שלי) לקרב אותנו אל לב העניין. אין ישות קבועה ובלתי משתנה מאחורי השולחן או התפוח הזה, או האיש שנקרא "עידן", זולת שטף של רשמים שקשורים זה לזה ביחסי דומות, סמיכות או סיבתיות:

הרוח היא מעין במה של תיאטרון, אשר תפיסות רבות עולות בה ועוברות בסך; חוצות, חוצות שנית, חומקות ביעף, ומזדווגות בעושר אינסופי של תנוחות ומצבים. אין בה, למען הדיוק, לא פשטות בנקודת זמן אחת ולא זהות על פני זמנים שונים, למרות הדחף הטבעי שיש לנו לדמיין פשטות וזהות כאלה. ובל יטעה אותנו משל התיאטרון. רק התפיסות העוקבות מכוננות את הרוח, ואין לנו צל של מושג על המקום אשר המחזות הללו מוצגים בו, או על החומרים שהוא עשוי מהם (שם, עמ' 216).

כל זה מוביל אותו למסקנה – מדכדכת או מרעננת, תלוי בנקודת המבט – שהוויכוחים על מושג הזהות, החל מפרדוקס הספינה של תזאוס ואילך, הם ויכוחים לשוניים מעיקרם ולא פילוסופיים (מסקנה שנועם חומסקי יפיח בה רוח מחודשת מאתיים וחמישים שנה מאוחר יותר):

כל השאלות הדקות והעדינות הנשאלות לגבי הזהות האישית הן שאלות שלעולם לא יהיה אפשר להכריע בהן, ומוטב לא לראות בהן קשיים פילוסופיים אלא קשיים דקדוקיים. זהות תלויה ביחסי-אידאות; והיחסים האלה יוצרים את הזהות בכך שהם מאפשרים מעבר קל [מאידאה לאידאה; ע"ל]. אבל היות שגם ביחסים וגם בקלות המעבר תיתכן דעיכה הדרגתית וחלקה, אין לנו אמת מידה מדויקת להכרעה בכל ויכוח לגבי הרגע שבו הם קונים או מאבדים את זכותם על השם "זהות". כל הוויכוחים בדבר זהותם של מושאים מקושרים הם ויכוחים על מילים בלבד (שם, עמ' 224).

לכאורה, סוף פסוק; הקשר הגורדי הותר, נפתר, למעשה נפטר. ההחלטה אם שני עצמים, או שני מופעים של העצמי, הם "אותו דבר" או לא היא עניין לשוני. אבל לא בדיוק. שד הזהות לא הפסיק לרדוף את יום. בנספח שצירף בסוף המסכת הוא כותב:

היתה לי בזמנו איזו תקווה שהתיאוריה שלי על עולם השכל, תהיינה אשר תהיינה המגרעות שבה, תהיה פטורה מהסתירות והאבסורדים שישנם, כפי הנראה, בכל ההסברים ששכל האדם יכול לתת לעולם החומר. אבל בקריאה זהירה יותר של הסעיף על הזהות האישית, אני מגלה שהכנסתי את עצמי למבוך כזה, שאני מוכרח להודות שאין לי מושג לא איך לתקן את הסברות הישנות שלי ולא איך ליישב ביניהן […] אם היו התפיסות שלנו משוכנות במשהו פשוט ואינדיבידואלי, או אם הרוח היתה תופסת ביניהן איזה קשר ממשי – לא היה מתעורר קושי בנידון […] לי, על כל פנים, נשאר רק לנצל את הפטור העומד לספקן, ולהודות שהקושי הזה נשגב מבינתי (שם, עמ' 523, 521).

בסופו של הניתוח השיטתי והמדוקדק לא נותר מושג קוהרנטי של "זהות אישית". אף על פי כן, יום אינו מתכחש לאינטואיציה הבסיסית (הקדם-תיאורטית) שלו שיש זהות כזאת, ובכל פעם שהוא משתמש בגוף ראשון ואומר "היתה לי תקווה", "אני מגלה", "אין לי מושג", הוא נשען על קיומו של עצמי מובחן שכזה. את הסתירה בין התיאוריה לאינטואיציה הוא מותיר על כנה, ומודה בענווה שהיא נשגבת מבינתו.

אני שואל את עצמי עד כמה מוצקה היתה תחושת הזהות העצמית של יום. מצד אחד, ברור שלא היתה מוצקה מעבר לכל פקפוק, שהרי בזכות הפקפוק בה יצא למסע הפירוק הפילוסופי שלו. מצד שני, היא היתה מוצקה מספיק כדי לעורר בו מצוקה אמיתית לנוכח המסקנות הפילוסופיות שלו, שהרי אדם בעל תחושת זהות מפורקת לחלוטין לא היה נרעש מניתוח פילוסופי שמאשש את חוויית החיים שלו. כך או כך, אני מוצא כאן אומץ לב אינטלקטואלי נדיר, כמעט סיזיפי בממדיו: הנכונות ללכת עד הקצה ולשבור את האשליה הבסיסית ביותר, הזהות האישית, לצד מודעות טרגית למחיר – קרע שלא יאוחה עוד בין המחשבה לרגש.

* * *

הַנָּהָר הַזּוֹרֵם

הַנָּהָר הַזּוֹרֵם בְּתוֹךְ-מִחוּץ לִי
הַרְרֵי הַהֲרָרִים הָעוֹמְדִים מְפֻסָּלִים
בְּתוֹכִי
תּוֹכְכֵי תּוֹכִי
נוֹפִים מוּזָרִים סְטָלַקְטִיטִים וּסְטָלַגְמִיטִים
צְחִיחוּת וְצִמְחִיָּה חוּשָׁנִית שֶׁל יַעַר טְרוֹפִּי
אֵיפֹה
הָאֲנִי הַזֹּאתִי
מָה אֲנִי   הָרִים אוֹ נָהָר
מָה אֲנִי   נְטִיפִים אוֹ זְקִיפִים
מָה אֲנִי   צְחִיחוּת אוֹ יַעַר-עַד
וְעַל מָה מְגִנִּים
הַמִּבְנִים הַנֻּקְשִׁים הָעוֹטְפִים אֶת מִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי
וְעַל מָה
אֲנִי מְגִנָּה בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ כָּזֶה
וּמֵאַיִן אֲנִי נוֹטֶלֶת אָז אֶת הַחֵרוּף   אֶת הַנֶּפֶשׁ
וְהַאִם זוֹ נֶפֶשׁ
אוֹ פְּסֶבְדּוֹ-
נֶפֶשׁ
מֵאַיִן אֲנִי נוֹטֶלֶת אָז אֶת הָעֱזוּז הַזֶּה
כְּשֶׁאֲנִי מְגִנָּה עַל הַמַּהוּת הַזּוֹ
שֶׁאֲנִי הוֹזָה אוֹתָהּ כְּמוּצָקָה
וּכְשֶׁנּוֹגַעַת בָּהּ מְעַט
הִיא מִתְ
מוֹטֶטֶת

(רחל חלפי, מתוך: נוסעת סמויה, הקיבוץ המאוחד, 1999)

לצד הספק הרדיקלי – שבירת השורות ב"פְּסֶבְדּוֹ-נֶפֶשׁ" וב"מִתְ-מוֹטֶטֶת", גילום לשוני של הספק האונטולוגי – כובש אותי החיוך האירוני שנלווה למילה הסוערת "עֱזוּז" בצמוד לנפש הכה-קלושה הזאת. ובעיקר אני לוקח מן השיר הזה את התהייה – על מה מגנים? מה הטעם בהגנות שאנחנו מציבים מסביב לאני הזה, שאין לנו שום ביטחון בקיומו? איזו יציבות כוזבת אנחנו מנסים לכפות על הנהר הזורם? ובשם מה?

* * *

לפני שנה עברתי חוויה פסיכדלית. פטריית פסילוסיבין, טריפ של חמש שעות בערך. כל מי שעבר חוויה כזאת יודע שתחושת ה"אני" עוברת טלטלה במהלך הטריפ. הצרור הזה, שאחוז יחדיו ביד נעלמה בשגרה, מתרופף ומתפרק חלקית. אצלי החלק שהתפרק ראשון היה המודעות. תחושות עזות, בעיקר של צבעים וצלילים, עברו ונרשמו בי, אבל לא היה שם "עידן" מתבונן ומודע. אחת לכמה דקות הייתי שב למודעות ונזכר במה שחשתי באותו מצב של ציפה לא מודעת; כמו יקיצה (רוויה עונג וגם כאב) משינה עמוקה. בטריפ נלוו ליקיצה הזאת צבעי ירוק וטורקיז. שוב ושוב צללתי ושוב ושוב הגחתי למודעות טורקיזית.

מדי פעם ניסיתי לדבר; דבריי לעו, המילים נתקעו לי בגרון וסירבו לצאת. כשכבר יצאו, נשמעתי לעצמי כמו זר גמור. בשעות שאחרי הטריפ כתבתי במחברת תיאור תמציתי של מה שקרה שם. אני מצטט משם: "הפיצול בין האני החווה לאני החושב בזמן הטריפ מאוד דרמטי. או שאין 'אני חושב' (צלילה) או שהוא מדבר מבחוץ, ערטילאי".

המחברת גם מתעדת רגעים נדירים שבהם אני מודע לכך שאני בטריפ: "רפלקסיה. צבע ארגמן-ורוד. נלווים אליו בושה, מבוכה, צחקוק […] עצם הדיבור על הטריפ בזמן שהוא מתרחש – מביך".

החוויה הפסיכדלית פורקת מאיתנו את עול האגו שמכביד עלינו בכל שנייה ושנייה בזמן ערותנו. כמו עלי בצק דקים ודביקים, מישורי האישיות נפרדים זה מזה – מודעות, חישה, זיכרון, רגש. מה שנקרא "הזיה פסיכדלית" הוא, לאמיתו של דבר, התבהרות מנטלית שמתאפשרת הודות לפירוק אשליית האני. ההזיה הפסיכדלית אינה אלא שיבה למצב קדם-הזייתי, לפני שהָזינו את הזהות האישית ("שאני הוזה אותה כמוצקה", כותבת חלפי), שמהדקת את כל המישורים האלה ללבנה כבדה ואטומה.

* * *

מה שחשדו בו פילוסופים וסטלנים במשך אלפי שנים התגלה מחדש במדעי המוח של העשורים האחרונים, כפי שניתן להתרשם מרפרוף על כותרות ספרים כמו The Ego Tunnel: The Science of the Mind and the Myth of the Self; The Self Illusion; No Self, No Problem. לצד התקדמות מדהימה בהבנתם של עשרות מנגנונים ספציפיים, מתחזקת ההכרה שאין שום "חדר בקרה מרכזי" שמנהל את ההצגה. תחושת האני – אותה ישות מובחנת שחווה את הגוף שלה ואת העולם החיצוני, שפועלת מתוך רצייה וכוונה – מתהווה מתוך מערך עצום של אינטראקציות במוח, אבל אינה שוכנת באף אחת מהן; אין אזור בלעדי במוח שתפקודו התקין חיוני לה.

אמנם כן, המחקר הפסיכופתולוגי פירק זה מכבר את האני לרסיסים. רכיב הזיכרון האפיזודי נפגע במחלת האלצהיימר; המוח מפסיק לייצר זיכרונות אפיזודיים ולהטמיע אותם בזיכרון הסמנטי, ארוך הטווח, והתוצאה היא שיבוש מחמיר והולך של "הסיפור האישי", האני הנרטיבי. במצבים פתולוגיים אחרים נוצרות אי-התאמות בין מפת הגוף המנטלית לבין איברי הגוף הפיזיים: תחושת איברי הפנטום היא ביטוי אחד לכך, והביטוי המהופך לה הוא התנכרות המוח לאיבר גוף קיים, עד כדי תשוקה לכרות אותו (Body Integrity Identity Disorder). לא רק תחושת הבעלות על איברי גוף יכולה להתערער אלא גם תחושת הסוכנות, השליטה הרצונית על פעולתם, ובהמשך, השליטה הרצונית במחשבות. אלה סימני ההיכר של סכיזופרניה, שמטשטשת את הגבול בין "אני" ל"לא אני" כיוון שההבדל היסודי ביניהם – הסוכנות של האני ביחס לאירועים שמתרחשים בתוכו – מתפוגג. בהפרעות מסוג דה-פרסונליזציה האדם חווה ניתוק וריחוק מחוויותיו הגופניות והרגשיות, חש שהוא מתנהל כאוטומט או כבתוך חלום, ללא מעורבות רגשית – זולת התסכול שנלווה לעצם החוויה הזאת. ההפרעה הפרדוקסלית ביותר היא "תסמונת קוטאר", שבה החולה טוען כי איברים חיוניים בגופו רקובים או חסרים, או שהמוח שלו מת, ולעתים שהוא עצמו איננו קיים ("אשליית השלילה"). האם יש אני לאדם שמכחיש את עצם קיומו? פילוסופים נוהגים לומר: אם נקלעת לפרדוקס, אחד המושגים שהתבססת עליהם איננו קוהרנטי. ובכן, זה יכול להיות רק ה"אני". רק שאין בהבנה הזאת כדי להקל את הסבל של החולה.

כשאני עובר על רשימת התסמינים של כל הפרעות האני האלה, הכול נראה לי מוכר. בכל שבוע רגיל בחיי אני חווה לפחות אחד מהם, גם אם לא ברמה שנחשבת פתולוגית. האם אני פתית שלג פגום וייחודי? לא, נדמה לי שכולנו פתיתי שלג פגומים כאלה. מי לא חווה ניכור מגופו, מי לא חש שהוא מאבד שליטה על האירועים בחייו, מי לא מפקפק באותנטיות של רגשותיו? כולנו, למעשה, גיבורים ברומן מודרניסטי, חיים קרעי חיים שכתבו עבורנו וירג'יניה וולף, רוברט ואלזר ופרנץ קפקא, מנהלים כל הזמן מלחמת חפירות מול הכאוס הפנימי. הנורמליות היא הרגל, לא אופי, והאני הוא השוט שלה.

* * *

אותו קרע פנימי שרדף את יוּם, בין האינטואיציה לבין החשיבה הצלולה, היה גם נקודת המוצא לפילוסופיית האבסורד של אלבר קאמי. בעמודים הראשונים של המיתוס של סיזיפוס קאמי פורש, בצלילות אכזרית, את מצבו של האדם המודרני, שכל זיקותיו הנושנות לעולם ולתבונה קרסו: "להרף עין אנו חדלים להבין את העולם מפני שמאות בשנים הבינונו רק את הדמויות והצורות שנטענו בו מלכתחילה, ומעתה אנחנו חסרים את הכוח להשתמש בתחבולה מלאכותית זו. העולם חומק מידינו מפני שהוא שב להיות הוא עצמו" (עמ' 23, עם עובד, 1978, תרגום: צבי ארד). זהו קולו של הספקן, שלפתע מתחוור לו כי הוא חי בעולם של צללים ובדיות. והספק מכרסם עד ליבת האני, הד ישיר לספק של יום:

על מי ועל מה אכן אוכל לומר: "אני יודע זאת!". הלב שבקרבי, אני יכול לחוש אותו ואני קובע שהוא קיים. העולם הזה, אני יכול לנגוע בו ואני קובע שגם הוא קיים. כאן מסתיימת ידיעתי, וכל השאר: קונסטרוקציה. כי בנסותי לתפוס את האני שלי, שאני בטוח בו, בנסותי להגדירו ולסכמו, והנה אין הוא אלא מים הזורמים בין אצבעותיי. אני יכול לצייר אחד לאחד את כל הדיוקנאות שהוא עשוי ללבוש, וכן את כל הדיוקנאות שהלבישו עליו החינוך, המוצא, ההתלהבות או השתיקות, הגדוּלה או השפלוּת. אלא שאין מצרפים דיוקנאות. הלב הזו שהוא שלי יישאר בלתי מוגדר לגביי לעולם. לעולם לא תתמלא התהום המפרידה בין בטחוני בקיומי לבין התוכן שאני מנסה לשוות לבטחון הזה. לעולם אהיה זר לעצמי (שם, עמ' 27).

נקודת המוצא של קאמי שוללת את הקוגיטו של דקארט באשר אינה מבוססת כלל על ניתוח רציונלי אלא על חישות ראשוניות, הן של דבר-מה בתוכו ("הלב שבקרבי, אני יכול לחוש אותו") והן של דבר-מה מחוץ לו ("העולם הזה, אני יכול לנגוע בו"). החשיבה הרציונלית, התהליך המצרף ומאחה ניגודים – הכזיבו. את החיים שנכונו לנו עלינו לחיות ללא הוודאויות הקדומות – "עולם", "אני" – שאיש לא יגאל עוד מתהום הנשייה. אבל מה אני מסיק מכך? איך אתנהל בעולם, איך אנוע ברחובות, איך אגע באנשים, מתוך ויתור מוחלט על הזהות האישית? מה תהיה המשמעות של כל זה?

המשמעות, כך נראה, לא תהיה בי בכלל.

* * *

מַשַּׁב הַפְּנִים

מַיִם אַנְקוֹרִיִים   צְלָלִים קְטַנִּים צוֹנְחִים
עַל אֲדָמָה עִוֶּרֶת לֹא עִוֶּרֶת

הַזִּכָּרוֹן מַשִּׁיק כָּנָף שְׁבוּרָה   מְלַקֵּט
זֵרְעוֹנִים
אֵיךְ פִּחְלַצְתִּי דְּמוּיוֹת
בְּתוֹךְ נוֹצוֹת רַכּוֹת   בְּרַעַד
מַשַּׁב הַפְּנִים הַפְּלוּמָתִי
אֵיךְ הָיוּ נֻקְשׁוֹת חוֹתְכוֹת אֶת
בְּשַׂר הַדְּאִיָּה הָאֶפְשָׁרִית
כְּמוֹ הָיָה אֲוִיר כָּבֵד שֶׁל
נְפִילָה

(רחל חלפי, מתוך: תרשימי זרימה, הקיבוץ המאוחד, 2017)

פתיחתו של השיר במעין נוף של עזובה שוממת, דלת אירועים: זו הבימה שעליה אמורה לעלות הצגת האני. אבל הכול קלוש וקטן, ועיוור. הזיכרון – דבק הזהות האישית – הוא שבור-כנף, ואינו מסוגל להמריא. את מה שהוא מלקט אין דרך לצבור. ושימו לב כמה חומרה עצמית יש בביטוי "פחלצתי דמויות", שאפשר להבינו כ"פברקתי זהויות". אותן דמויות, תחליפי-אני מפוחלצים, רובצות כאבן ריחיים על צווארה של הנפש (נפש שאין בה עוד אני), מסכלות את "הדאייה האפשרית" שלה לחלל. השיר הזה אומר: האני איננו נטל, משום שאיננו קיים. הנטל הוא במאמץ הבלתי פוסק לייצר את האני, להגדיר אותו, לבצר אותו. זהו שיר בשורה, משב מרענן על הפנים.

* * *

בחיפוש אחר מענה כלשהו לתהיות שלי, אני משוטט בספרות המחקרית על מושג האני (self), ומגלה, שלא במפתיע, אוקיינוס של עמדות שונות ולעתים סותרות. הנושא מעסיק חוקרים בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, במדעי המוח הקוגניטיביים ובפסיכיאטריה. ריבוי הפרספקטיבות על האני וחוסר היכולת להכריע ביניהן מחזק את ההרגשה המוקדמת שלי שבעין הסערה הזאת אין שום דבר ממשי.

במאמר סקירה מן השנים האחרונות אני מונה לא פחות משמונה-עשר אפיונים שונים לאני (אני פרטי, אני מושגי, אני אקולוגי, אני נרטיבי, אני אמפירי, אני גופני ועוד). אפשר לסדר את העמדות על סקאלה, מן האני המינימלי ביותר ועד למקיף ביותר. האני המינימלי ביותר – דרגה אחת מעל לתפיסה ששוללת את קיומו – מורכב מחישות ראשוניות של הגוף, מה שנקרא המערכת הפרופריוספטיבית, שמנטרת את מיקום איברי הגוף זה ביחס לזה וביחס לסביבה. האני המקסימלי ביותר מורכב מסיפורים ומפרשנויות שאנחנו יוצרים במהלך חיינו, האני הנרטיבי, שנעשה למושג רווח מאוד בשנים האחרונות. על פי התפיסה הזאת, האני הוא קונסטרוקציה נרטיבית, כמו גיבור ברומן, שזהותה נרקמת מתוך סיפור חיים כולל, אלא שכאן הגיבור ומחבר הרומן מתמזגים זה בזה. אנחנו יוצרים לעצמנו זהות מתוך פרשנות בלתי פוסקת של אירועים בחיינו, מתוך זיקה לאנשים שסובבים אותנו, לערכים ולמטרות. זאת תפיסה מושכלת מאוד של האני – גם אם לא תמיד מודעת – שמדגישה את הסוכנות שלנו (כמי שיוצרים את עצמנו), את מעמדנו כפרשנים, את המשמעות של אירועים בחיינו ואת הלכידות של הסיפור שאנו טווים מהם.

בכנות, כל היבט בתיאור הזה זר לי לחלוטין. אם יש משהו שאני משוכנע בו מאז שעמדתי על דעתי, זה שלחיים שלי אין שום משמעות. לא אישית, לא משפחתית, לא יהודית ולא קוסמית. מודל הנרטיב תלוש מחוויית החיים היומיומית שלי. מפעם לפעם אני משקיף על אירוע מסוים או על תקופה בחיי ומנסה לפענח אותם. לרוב אני מעלה חרס בידי. לפעמים אני מצליח, ולעתים נדירות אפילו מצליח לקשור אותם לאירועים אחרים, להשליך עליהם מעין רצף הגיוני. כל זה נעשה, כך נראה לי, מתוך מאמץ מודע של אני כבר-קיים, ספוג ברעיונות וציפיות ובקונבנציות פרשניות, ולא מתחיל לגרד את שאלת זהותו של אותו אני. אפשר כמובן לרדד את התפיסה הנרטיבית ולומר שאנחנו כל הזמן "טווים סיפורים" ו"ממשמעים" את חיינו, גם באופן לא מודע, גם כשאנחנו שותים כוס קפה או חוצים את הכביש. זה נראה לי טריק זול. כשם שלא קיים סיפור שמתאר את כל מה שאי פעם קרה, כך גם לא יכול לצמוח אני מובחן מתוך סיפור כזה.

גרסאות של האני הנרטיבי שמבקשות להתעלות מעל לטריוויאליות חייבות להעמיד איזושהי משמעות-על, תֶמה חובקת-כול, שלאורה תתפרש חוויית החיים של האני, תֶמה שתבחין בין העיקר לטפל ותקשור את האירועים המשמעותיים בביוגרפיה שלו בצרור אחד. זה לא מקרי שמסיבה זו ממש הגרסאות הרווחות של האני הנרטיבי מעניקות משקל למסגרת תרבותית כלשהי: משפחה, שבט, דת או מסורת. גם פוליטיקת הזהויות מוצאת כאן את מקומה – הסיפור של הגזע או המגדר נטמע בנרטיב האישי ומעניק לזהות האישית תוקף חיצוני. כל אלה הן מסגרות שמספקות לנו מודלים של נרטיבים בעלי פשר. אבל קאמי צדק לפחות בזה: אנחנו כבר "חסרים את הכוח להשתמש בתחבולה מלאכותית זו", ואין בכוחה של זהות קולקטיבית, מכל סוג שהוא, לפצות על החלל של הזהות האישית. הניסיון לדבוק באני הנרטיבי עד חורמה, בעידן קריסת כל הנרטיבים, נראה לי חסר כל טעם. ובכל מקרה, אינני מסוגל לו.

* * *

האם היעדר תחושת זהות עצמית מוצקה הוא יתרון או חיסרון בחיים? אני לא יודע; מבחינתי הוא עובדה, כמו העובדה שיש לי שתי ידיים: יתרון ביחס לאדם גידם, חיסרון ביחס לבעלי כנף. הרִיק הפנימי שמותיר אותך תועה ואובד עצות עשוי גם להתמלא במשמעויות מבחוץ. מרגע שזנחת, באמת זנחת, את ההתעקשות למלא את האני מתוך עצמו, את ההתעקשות להגדיר את החלל הפנימי כבעיה ולא כהזדמנות, הוא ייפתח לאפשרויות שלא שיערת את קיומן. זו אולי "היכולת השלילית" (negative capability) שג'ון קיטס דיבר בשבחה, תו ההיכר של אמנים גדולים: היכולת לצמצם את האני ולהפוך לכלי קיבול שמתמלא בשפע מבחוץ.

אֶפְשָׁרוּיוֹת

הַהִתְפָּרְשׂוּת הַזּוֹ
קְפָלִים בִּמְנִיפַת-עֲנָקִים נִפְעָרִים
אֶל לֹעַ הָאֵין
אֶפְשָׁרוּיוֹת וְאֶפְשָׁרוּיִים מִזְדַּוְּגִים בְּטֵרוּף
מַכְפִּילִים אֶת הַיֵּשׁ
לְאַיִן
מֶרְחָבִים דּוֹהֲרִים
בּוֹהֲקִים דְּבָרִים אִי-אֶפְשָׁרִיִּים
פְּתִיחוּת מוֹשֶׁכֶת בְּחֶבְלֵי קֶסֶם אַלִּים אֶל תּוֹךְ
וָאקוּם
שֶׁגָּדְלוֹ כְּגֹדֶל הַיְּקוּם

וּכְשֶׁיִּפְּלוּ הַקְּפָלִים פְּנִימָה
אֶהְיֶה נוֹפֶלֶת וּגְלוּיַת עֵינַיִם
כְּשֶׁיִּתְקַפֵּל הַזֹּהַר הָעֲנָק
כְּשֶׁיִּשְׁתּוֹפֵף
אֶל תּוֹךְ מֻגְבָּלוּתִי
יָבוֹא בִּי שֶׁפִי תָּבוֹא עֲנָוָה
בָּשָׂר יָבוֹא בְּבָשָׂר   וְיִפָּסֵד
כְּמוֹ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהוֹלְכִים וְנִפְסָדִים
זֶה אֶל זֶה

(רחל חלפי, מתוך: תרשימי זרימה, הקיבוץ המאוחד, 2017)

מהו ה"אין" אם לא "אני" בשיכול אותיות, הוואקום של "מוגבלתי" שגודלה כגודל היקום. כל עוד הם מחוצה לי, הקפלים הם אפשרויות שיכולות להתפרש עד אינסוף, כל קפל יכול להימתח, לחשוף את אוצרותיו, שפע מבעבע בלידות ובזיווגים, ממש כמו ענני האבק הקוסמי שבקרבם נוצרים הכוכבים. רגע הנפילה "פנימה" הוא רגע של התגלות, מומנט אקסטטי (כמעט הפוך מן הנפילה החותמת את השיר "מַשַּׁב הַפְּנִים", שהובא לעיל), שמאזכר את נבואת בלעם השלישית ("נופל וגלוי עיניים", במדבר כ"ד, ד'), אותה נבואה שבה השלים את המרתו ממכשף חורש-רע לנביא אמת. גם המילה היחידאית "שֶׁפִי" רומזת לבלעם, שנפרד מעל בלק בתחילת הפרשה לשליחותו הנבואית, בדרך אל המגע עם האלוהות, והכתוב אומר: "וילך שפי" (במדבר כ"ג, ג'), כלומר לבדו, יחיד ושקט (כך לפחות על פי רש"י; מילים יחידאיות נתונות לפירושים רבים).

אלא שהשיר מכוון להבנה של "שפי" לא כתואר הפועל אלא כשם עצם, בהקבלה ל"תבוא ענווה": גם שפי וגם ענווה באים בי. מן האינסוף הדוהר והבוהק אנחנו מתכנסים אל נקודה פנימית שקטה, מודעת לקטנותה, שאוצרת זיכרון שקט של "הזוהר הענק". הצמצום הזה (שיש בו הדים קבליים) כרוך בהכרה של  "הדברים שהולכים ונפסדים", גורלן הבלתי נמנע של האפשרויות האינסופיות משעה שנגזר עליהן להתגשם במציאות אחת, באני אחד. זהו רגע של פיכחון ללא צער, שבו האני הדל מכיר בזיקה האינטימית שלו לריבוי העצום, בהיותו "נפילה" של אותו ריבוי, ובכל זאת מבין שהם עשויים מבשר אחד וחולקים אופק משותף של אפשרויות לאין קץ. השיר הזה מקיף, כך נראה לי, את כל קצוות החוויה המבלבלת, המתסכלת, המסתורית, ובחשבון אחרון, המרגשת, של התפרקות האני, התרוקנותו, התמלאותו מחדש וחוזר חלילה.

* * *

להכיר בטבע האשלייתי של העצמי שלנו אין פירושו להבקיע דרכו אל משהו אחר. זה דומה יותר להתמסרות לחלום. לראות את עצמנו כיצירי דמיון זה להתעורר – לא למציאות, אלא לְחלום צלול, התעוררות כוזבת שאין לה קץ (ג'ון גריי, מתוך: Straw Dogs).

מהדורה מקוונת | דצמבר 2022
דימוי: מתוך: ותמיד כשאני מתעוררת אני בוכה, עלמה שניאור, "שקיעות 21״, הדפסת למדה. 85×85 ס״מ, 2007