איך לכלוא שד
פגשתי את לילית כשהייתי ילדה בירושלים. אני לא בטוחה איפה שמעתי על השדה המיתולוגית המסוכנת לראשונה, או כיצד נעשינו חברות. אני מרגישה כאילו היא תמיד היתה שם. כתבתי לה סיפורים בספרים קטנים שהכנתי בגודל זרת. אספתי לה פרחים ושאריות אוכל, והשארתי לה אותם בתוך מסכת אינהלציה ישנה, כשהגבעולים מציצים מחורי הנחיריים.
קראתי לה מאוחר בלילה כשלא הצלחתי להירדם מהצפצופים של מכונת ההזנה, מהרעש המונוטוני של מכונת ההנשמה או מהשיעולים של אחותי. מזמן לזמן הופיע סמאל מלאך המוות, ולילית עזרה לי במשא ומתן על חייה של אחותי. לילית הכירה את סמאל ממזמן, והיתה המבוגרת היחידה שלא פחדה ממנו. ישבנו יחד ליד המיטה של אחותי, וכתבתי רשימה של הבטחות אם הוא יעזוב אותה לתמיד: צום דיבור לימים שלמים, לאכול ממש ממש לאט, לא לדרוך על שום נמלים ואמירת מזמורי תהילים בנוסף לתפילות הרגילות.
אחותי ואני חלקנו חדר. היינו שבעה, ההורים שלי היו בני שלושים, היו להם חמישה ילדים, וגרנו בדירת שלושה חדרים שאבי קיבל מהישיבה ללימודים. היינו המשפחה הקטנה ביותר בקהילה. אחרי ששניים מאחיי נולדו עם סיסטיק פיברוזיס, ההורים שלי קיבלו היתר מיוחד להשתמש באמצעי מניעה שלא היו מותרים בדרך כלל. לאחותי היתה מיטה נפתחת, שבה ישנתי לצדה. בבוקר הייתי מכניסה את המיטה שלי לתוך המיטה שלה למשך שעות היום, בשביל שיהיה לנו מקום לשחק. החדר היה בדיוק בגודל של המיטה שלנו פתוחה, ארון ושולחן. הציוד הרפואי של אחותי גם כן תפס הרבה מקום.
לילית ואני היינו צריכות פרטיות כדי לשחק. לקחתי סדין והדבקתי אותו בטייפ מסביב לשולחן. מתחת לשולחן שמרתי חטיפים, אוסף של ענפים בצורות מעניינות, צבעי פנדה וניירות אק”ג שקיבלנו בחינם מבית החולים. על הנייר היו מודפסים קווים רועדים בשורות אופקיות מצד אחד, והצד השני היה ריק ויכולתי לצייר עליו. הניירות היו מחוברים זה לזה במגילה ארוכה. לפעמים, ישובה מתחת לשולחן, הייתי עוקבת עם האצבע אחרי הגבעות והעמקים של הקו עד שהוא השתטח. בימים האלה לילית ואני היינו מנהלות שיחות רציניות במיוחד עם סמאל.
* * *
לא ראיתי את לילית במשך שנים. עברתי לניו יורק, וכאן יש שדים אמריקאים מזן אחר. לילה אחד, אחרי התפרצות נגיף הקורונה, לילית הופיעה פתאום. היא הגיעה אליי לחדר מלווה בפמליה ים-תיכונית מלכותית עם שני אריות ושני ינשופים, כאילו צעדה הרגע מחוץ ל”תחריט ברני” המסופוטמי. האריות התכרבלו ליד המיטה, הינשופים חיפשו משהו לנשנש, ונתתי להם שקדים.
יום לפני שלילית הופיעה היתה לי הפלה בשבוע ארבע-עשרה וחמישה ימים, אחרי שעשינו בדיקה חודרנית לראות אם לתינוק יש סיסטיק פיברוזיס. הם לא הוציאו את כל החתיכות מהרחם שלי בניתוח, ובמשך שישה שבועות אני מדממת. אני מוציאה לאט לאט את התינוק מהגוף שלי, חלק אחרי חלק, בזמן שהעיר נסגרת, רחוב אחרי רחוב. השבועות האלה שתוקים לגמרי, והמלווה היחידה שלי היא לילית. אני מציירת מאות ליליות בבניין נטוש ב”נייבי יארד”. לילית היא היחידה שאני מדברת איתה על התקף החרדה שהעיר אותי חסרת נשימה בלילה שהתינוק מת. היא מציעה שאכין קערות השבעה כמו אמותיי הבבליות, ללכוד את השדים של דימום ואלימות שהתעוררו. לילית מספרת שבמאות ה-6-2 בבבל, נשים שהיו חולות או סבלו מכאב פנו לאמנית כדי שתצייר את השד שרודף אחריהן. הן היו מתארות את השד, ולפי התיאור שלהן האמנית היתה מציירת את השד על קערה, ואז כותבת סביבו בספירלה כישוף כדי לגרש אותו, ויחד הן היו הופכות את הקערה ולוכדות את השד בתוכה.
לילית מזכירה לי סיפור ילדים שסבתא שלי היתה מקריאה לי, על ילדה עם קופסאות בתוך הבטן. כל קופסה תויגה עם סוג מסוים של אוכל: ירקות, בשר, גבינה, קינוח. לילית ואני לוכדות בתוך קערות הפוכות את השדה של אשמה, השדה של אובדן, השד של לחשוב יותר מדי, השדה של דימומים והשד של אמפתיה רעילה. כל קערה בסטודיו שלי מתויגת, ממוספרת ומתוארכת. בכל יום אני מגיעה לסטודיו, וכשהשדות קוראות לי מתחת לקערות ההפוכות, אני עונה.
* * *
בתחילת תקופת הבידוד בניו יורק לילית קונה טלפון נייד, ומתחילה לשלוח הודעות לאנשים שכותבים לה. המספר שלה (8335751049) עובר מפה לאוזן, ובתוך זמן קצר מאות אנשים מגיבים לה. לילית שולחת הודעות טקסטואליות עם ציורים של שדים, פיסות מידע היסטוריות ופואטיות על חייה ועל המיתוסים שהתפתחו סביבה ותרגילים סומטיים מדיטטיביים. לילית מציעה דרך לחשוב על הפחדים, על הבדידות, על קהילה. ואנשים עונים. לילית מקבלת הודעות אנונימיות ואישיות, ומפתחת קשרים משלה עם דמויות צלליות.
מהדורה מקוונת | ספטמבר 2020
תמר אטון, איך לכלוא שד, מרץ 2020
